דבה גריזילית גידלה אותי
חלב כוכבים היה מזוני העקרי
הדבר הראשון שראיתי
בימי חיי כונתי שאני זוכר
היה אני איך אוכל לשכוח
"אני יונה. רציתי לדעת הכול," כתבה במחברת האחרונה של יומנה.
בליל 24 בספטמבר 1956 חלמה יונה וולך כי בעוד שלושה ימים תמות. היא הייתה בת עשרים ואחת, ארבעה חודשים אחרי אשפוזה במוסד לחולי נפש טלביה, ובמגירת ארונה כבר נצברו שירים שיציבו אותה בלבה הפראי של השירה הישראלית. יונה האמינה שהכתיבה מסוכנת כמו חומרים רדיואקטיביים, אך לא היססה לצלול אל תהומות ולרדות דבש ודם. בסתיו 1985, עשרים שנה אחרי אותו חלום, גוועה בייסורים והותירה אחריה שישה ספרי שירה, הערצה וזעם.
השנים שחלפו מאז מותה לא עמעמו את כוחה והשפעתה. קולה חי גם היום, מפתה ותובע, מרעיב ומשביע את קוראיה.
הביוגרפיה יונה וולך שראתה אור לראשונה ב- 1993, היא מסמך תרבותי אמיץ ומרתק. כארבע שנים הלך יגאל סרנה בעקבותיה של המשוררת, מילדותה בבית אמה בכפר אונו ומות אביה מיכאל במלחמה, דרך פריצתה בשנות השישים, החבורות הספרותיות, אשפוזיה ואהבותיה והתמודדותה עם מחלת הסרטן. בתנופה ובכישרון מתארת הביוגרפיה את מה שהתרחש בחדרי חדרים ונוכח פני הקהל, בכיכרות העיר ועל הגגות, וכורכת את השירה בחיים ואת החיים בשירה.
ההוצאה המחודשת כוללת אחרית דבר מאת הלית ישורון, שירים וגם תצלומים שטרם פורסמו.
- שיתוף: