יומן אבל

5 בנובמבר 1977.
אחר צהריים נוגה. אני קונה עוגת פינַנסיֶיה קטנה בקונדיטוריה (כמה טפל). הזבנית הצעירה, המשרתת לקוחה, אומרת הנה. זאת היתה המילה שנהגתי לומר לאמא כשהבאתי לה דבר מה בעת שטיפלתי בה. פעם אחת, לקראת הסוף, בהיותה מחוסרת הכרה למחצה, חזרה כהד על ההנה (הנה אני כאן, מילים שאמרנו זה לזה כל החיים).
המילים האלה שאמרה הזבנית מעלות דמעות בעיני. אני בוכה זמן ממושך.
ב-26 באוקטובר 1977, יום לאחר מות אמו האהובה אנרייט, החל רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים במאה העשרים, לנהל יומן סודי המתעד את אבלו. במשך שנתיים כתב בארת באופן יומיומי כמעט, חשוף וללא הסתרות, את כאבו על מות האם ואת געגועיו אליה, בצד הרהוריו על החיים, על המוות ועל הכתיבה.
"יומן אבל", שהיה גנוז במשך שלושים שנה בעיזבונו של בארת, ראה אור ב-2009 ועורר בצרפת סערה והתרגשות רבה. רשימות היומן, שהן שילוב בין טקסט אינטימי ויצירת מופת ספרותית, פותחות צוהר לחייו של אחד מגדולי היוצרים של זמננו, מחבר מחשבות על הצילום.
הן מתפרסמות כאן בתוספת הערות ואחרית דבר מאת דרור משעני.