הרופא התקשר אלי. את בטח זוכרת, זה מה שביקשנו.
כן, אני זוכרת. את רוצה לשמור על האמא שלך. אבל אין לך מה לדאוג, אני לא עשויה מסוכר, למרות הסוכרת.
נראה שזה סרטן, אמא.
ידעתי, היא אמרה, אמרתי לאבא שזה סרטן עוד לפני כל הבדיקות.
כך, בשיחת טלפון בין בת לאמה בשעת לילה מאוחרת, נפתח בקשתה האחרונה, ספרה של אילנה ברנשטיין. לאחר שבישרה את הבשורה מקבלת עליה הבת, אלה, סופרת באמצע חייה, את הטיפול באמה המתקרבת אל מותה ובאביה שיישאר בחיים אחריה. היא מתלווה לאם בבדיקות ובניתוחים בבתי החולים, אורזת את תכולת בית ההורים בחיפה ומעבירה אותם לדירה סמוכה לדירתה
בתל אביב - וכל אלה בשעה שיחסיה עם בן זוגה מתפרקים לנגד עיניה. בד בבד נפתחים חשבונות העבר בין הבת להוריה.
ההישג העיקרי שבבקשתה האחרונה הוא דיוקנאותיהם של האם והאב, ליאורה ושרלי הגואל, המשורטטים בידי בתם בהומור, בחמלה ובכאב. בפרוזה צלולה שכמעט כל כולה דיאלוגים, הרומן לוכד את הנימים הדקות ביותר בקשר האהבה הטרגי בין הורים לילדים - ההחמצה ההדדית, הכוונות הטובות שהתכסו במרירות ובאכזבה, הרצון והקושי להתקרב עוד פעם אחת, רגע לפני הפרידה האחרונה.
אילנה ברנשטיין , סופרת ומחזאית, פרסמה שמונה רומנים, ובהם: "שארה, כסותה, עונתה" (1991), "רומן למשרתות" (1997), "איים של שקט" (1999) ו"עכשיו זה כתוב" (2008).
- שיתוף: