אישה צעירה מאוד יושבת על מזרון, מחבקת את ברכיה ומעשנת. מבטה של האישה, שהוא מבט מלמטה, קולט קטעי תפאורה: קרסוליים עבים, מכנסיים גזורים ממורטטים בקצוות, חזה מתרומם, לסת מתנועעת בדיבור, לסת מתנועעת בלעיסה. תזמורת מלווה את התמונות בנגינה קקופונית ואז משתתקת לפתע. ולנטינו צעיר, כל כך צעיר הוא היה אז, מתייצב נינוח בפתח הדלת. יש לו שיער שחור גזור קצר מאוד כשל אסיר, הוא לובש חולצת טריקו לבנה מאוד, ועומד די רחוק כך שמבטה של האישה, עדיין מלמטה, יכול לראות אותו בשלמותו. הגבר משתהה בפתח הדלת ומסתכל ממושכות בנערה שממוללת קופסת סיגריות. אחרי רגעים ארוכים הוא משיט יד ובשתי אצבעות מחווה לה לבוא. האישה קמה ובאה אליו. הוא מצית לה סיגריה, ושניהם נעלמים אל תוך המטבח.
נערה מתאהבת בגבר צעיר ומקדישה לו את כל חייה, תוך שהיא הודפת כל הסבר רציונלי להתמכרותה לאהבה. האם אישה כזו היא תלותית וילדותית, או אולי שבויה בקסם מסתורי, שרק היא עצמה יכולה להבין? שאהבה נפשי הוא מסע לתוך מחלת האהבה, והתרסה ספרותית מפותית, כואבת ושנונה כנגד הניסיונות המודרניים לפרק את האהבה לגורמיה ולהעמיד אותה על יסודות של היגיון וחופש בחירה.
גַיל הראבן משרטטת ביד אמן דיוקן של אישה שהיא גיבורה וקרבן כאחד, הנכנעת לאהבה שאין לה סיבה ותכלית. ספריה של גַיל הראבן: "אגדה חדשה" "ארוחת צהריים עם אמא" "מוזה" "הבוקר הרגתי איש" "תקווה, אם נתעקש" "הסיפור האמיתי" " בארץ זוללי הבגדים" "הדרך לגן עדן".
- שיתוף:
