דף ריק. ידיים מתבטלות, קשות, שבעיתים של חולשה, כשאחז בהן לרגע רעד, היה מקרב אותן ככה אל איה, אומר לה, תראי, הידיים שלי צוחקות. הן צוחקות. נוכח הדף הריק יכול היה לראות את הציור מצטייר, את הרישום מתרשם על כל חולשותיו, מתרשל, הוא מגחך, האפשרות מצטמצמת, עדשה הסוגרת על מה שנקרא רפאל, THE END. אבל אנחנו פה לא במקרה, הוא שומע עכשיו מקולו של נפתלי, כאילו מן הספסל השכן. לא במקרה אנחנו עומדים איפה שאנחנו עומדים, ואם אתה עומד כאן, המשיך ושמע רפאל מקולו של נפתלי, אולי כהמשכה של השיחה ההיא, בסטודיו, אם אתה עומד כאן, מצמץ נפתלי בשפתיו, כמחפש כיצד להמשיך, לופת את זקנו, וככה עמד עד שחש את ראש הסיגריה חורך את אצבעותיו, שהרפו ממנה באותו הרגע, והוא דרך עליה בעקבו.
רפאל קלמן, צייר שעזב זה לא כבר את אשתו ובתו, משחזר במהלך יממה וחצי את הנסיבות ואת רצף אירועי העבר שהובילו אותו אל הרגע הנוכחי של חייו, אל קיום תלוש, חסר תשוקה, על סף התפוררות.
בשיטוטיו בתל אביב בין חבריו ומכריו - כולם יוצרים כמוהו שזכו להכרה ציבורית מועטה ומתקיימים בשולי העשייה האמנותית בארץ - משורטטת לנגד עיניו תפארת הקריסה של עולמו, עולמם, לפיסות מבודדות של טקסים ומנהגים, אמונות ותפיסות עולם, כוונות אמנותיות, חיי הבשר והשעה וחלומות שהתעוררו, שפגו, שהומרו בחלומות אחרים.
מרכז בעלי מלאכה הוא ספרה השני של עינת יקיר. קדם לו קובץ הסיפורים "עסקי תיווך", שסימן את יקיר כקול ייחודי בסיפורת העברית.
- שיתוף:
