חרוזי החיים והמוות

למה אתה כותב? ובשביל מי? מה בדיוק רצית לומר בספרך האחרון? האם אתה שואב את החומר לסיפורים שלך מהדמיון או מהחיים?
המחבר כבר מכיר היטב את השאלות הללו, שוודאי יופנו אליו גם בערב הספרותי העומד להתחיל עוד מעט בבית-התרבות הישן. הוא גם יודע שאין לו אפילו קצה של תשובה פשוטה וישרה עבור קהל קוראיו שהתכנס כאן הערב. אבל כבר בדרכו לשם - כמו גם במהלך האירוע הספרותי המעיק ובהתרחשויות המפתיעות הצפויות בסופו - המחבר עסוק בעצם במעשה הכתיבה. הוא לא חדל להתבונן, להקשיב, להמציא ביוגרפיות ועלילות לדמויות הנקרות בדרכו. פה הוא דג הבעת פנים כלשהי, שם הוא מכייס איזו מילה אקראית או תנועת גוף, ומהן הוא טווה חיים שלמים, מצייר במוחו סיפורים של החמצה וכמיהה. וככל שהלילה מתארך, מיטשטש ההבדל בין מה שאירע באמת לבין מה שיכול היה לקרות. האם גופו אכן בגד בו כשניסה לשכב עם רוחלה הביישנית? האם ריקי המלצרית תצלצל לסגנית מלכת המים? האם מכוון הפסנתרים הסתיר במרתפו את האחיינית של טרוצקי? והאם חתולים יודעים לקרוא שעון?
 
הספר כולו מתרחש בליל קיץ אחד הזוי ודביק, בתל אביב של תחילת שנות השמונים. הסופר חסר השם משוטט כמרגל בין אנשים בודדים, כמעט מובסים, ומוצא בכל אחד מהם פוטנציאל לסיפור אפשרי; לעתים סיפור אחד זולג למשנהו ומשתרג באחר, וגם המחבר עצמו לוקח חלק בעלילה - הן כדמות פעילה והן כמי שממציא אותה בזמן אמת.
 
עמוס עוז מתאר באירוניה ובחמלה את הדמויות המתגלגלות להן בין חרוזי החיים והמוות ומגיש כאן ספר אמיץ, חושפני ושובה לב, העוסק בשבחי ההתבוננות כתנאי למלאכת הכתיבה.