״פעם אמר לי חבר בן תשעים, שמרוב פחד שישכח את סופי המשפטים, הוא שומר אותם במוחו, וכך שוכח את כל ההתחלות. גם אני שכחתי את ההתחלה, אני אוחזת את הסוף חזק־חזק בשתי ידיים.״ בת מלווה את אִימה ההולכת ונמחקת במוסד לחולי אלצהיימר. ככל שהמצב מידרדר כך הן מטפסות במעלה הקומות של האינסטיטוט. אם תאריך האֵם ימים, הן עוד יגיעו לקומה החמישית. דווקא בנקודת־הקצה, נוכח מערומיה של האישיות האוזלת, בקריסתם של כל הסיפורים – אין למספרת דבר מלבד הספרות, שספר זה הוא המחשה מופתית של נחיצותה. בישירות מכאיבה ומצחיקה, חפה משמץ התחסדות, מביאה מיכל זמיר עדות ראשונה מסוגה בעברית על חיים, שיותר מכפי שהם נקראים אל המוות, הם פורשים את מהלכו על פני חודשים ושנים. בין ספריה הקודמים של מיכל זמיר: "ספינת הבנות" (חרגול) ו"סימנים של גבר זר" (כתר).
- שיתוף:
