מי יסחוב אקורדיון אדום 80 בסים ותווים של "שחרזדה" לנגן לנו מראש העץ. נגן לנו, נגן על-אודות מי שלא היו לו אופניים. לא "I.M.C" ולא כידון, ולא דינמו, ולא סבל, ולא שפיצים, ולא ונטילים. ילד שאין כוונה בשמו, אין, אין, לשמו פירוש. היכן הוא זה שיספר על מעלליו של מיכאל הלפרין הגיבור, ועל שעון הפרחים ברחוב ביאליק, ועל הצבע שיש לו אופניים. יש לו אופניים "פריילוף". היכן הוא היושב בראשי האילנים. למי קוראים ביל קרטל, קצין הטקסאס-ריינג´רס. מי קוראים לו רינגו. מי חזק כמו פטריק קים. כמו טוני ליסטון. כמו קסיוס קליי. כמו מצ´יסטה. כאן, בצמרת האילן, אני יכול לעצום עיניים ולדקלם על-פה את שירת דבורה. אני מסוגל להגיד בלי נשימה: "סוּפֶּרקַליפרַגֶ´ליסטיקאֶקספּיאַלידוֹשֶז" וגם "אַלַצַקַלַמַקַאַלַפרַסטוֹמַקוֹקָה". בראש עץ מסוג צפצפה חי הילד. ילד שחולצתו מגבת לבנה, ורדיו-טרנזיסטור נייד עם רצועה תלוי על כתפו. ילד שמרטיב במיטה, שמרטיב במכונית. ילד שהולך לקייטנה עד ארבע. ילד שרוקע בנחושת זהב, וקולע סלסילות מנצרים, וסורג מחזיקי מפתחות מרובעים ועגולים מחוטי ניילון. ילד שאוסף מפיות מהארצות, וקופסאות גפרורים, ובולים, ומודעות קולנוע. מכאן, מגובה שלוש קומות, מעל גגות המכוניות, אפשר להריח את הגויאבה, ואת הפיטנגו, ואת הרימון, ואת החמציץ, ואת ריח הפרות הבדואיות שעוברות פעם בשנה משמאל האופק לימינו. עד לצמרת שלי מגיע ניחוח סבון "אוליביה" על צווארה של רונה, וריח הכתמים החמוצים שמצטברים על מיטתי.
ספריו הקודמים של איתמר לוי: "זליג מיינץ וגעגועיו אל המוות", ספרית פועלים, 1985. "כפות רגליה העדינות של המאדאם", כתר 1988. "אגדת האגמים העצובים" כתר 1989. "אותיות השמש אותיות הירח" כתר 1991
- שיתוף:
