"הו הא מה קרה? צסק"א אכלה אותה". מה יותר ישראלי מן הקריאה הזאת? מה מעורר יותר ממנה תחושות של גאווה לאומית ונוסטאלגיה תרבותית? המכבים הגיבורים האכילו את צסק"א. מה בדיוק אכלו הכדורסלנים המוסקבאים? מוטב לא לחשוב על זה.
אוכל לעולם אינו רק אספקה של פחמימות ושומנים, סוכרים ומינרלים לגוף. הוא סמל תרבותי וחברתי; הוא ספק בלתי נדלה של מטאפורות. אנחנו משתמשים בו כדי לחגוג, כעילה לבזבוז טקסי של מצרכים וממון, כגדר הפרדה חברתית. "המבינים" והעשירים מצד אחד של הגדר, "הלא מבינים" והעניים מצדה האחר, והמתעשרים הרוצים להבין - על הגדר. אנחנו אוכלים ומאכילים ונאכלים בארץ הזאת (שכבר המקרא הכריז עליה שהיא אוכלת יושביה).
מה אוכלים במדינת ישראל ומדוע? מי מכין את המזון ומי אוכל? מי עורך את השולחן? את מי לא מזמינים ואת מי מושיבים בראש השולחן? לא כולם שבעים במדינת ישראל, אבל לכולם יש בטן מלאה.
ליאורה גביעון בוחנת את מיקומו של האוכל הערבי בתרבות הישראלית, עפרה טנא מתארת את השינויים בספרי הבישול בארץ כמראה לתהליכים חברתיים, ואורית רוזין כותבת על תפקידן, להלכה ולמעשה, של הנשים בתקופת הצנע. אביעד קליינברג משוחח עם דוחול ספאדי, עם רות סירקיס ועם רחל קליינברג. ימי ויסלר ועופר שמיר מציגים בסדרה של קולאז´ים מבט עקום על ההיסטוריה של האוכל היהודי, ואופיר טושה גפלה מספר על כמעט סעודה אחרונה. הספר הזה יעניק לכם מבט לא צפוי על היומיומי. הוא ישאיר אתכם עם טעם של עוד.
- שיתוף: