סיפור מתנה - קלע הכשף

עצי הסקה

סבסטיאן דה קסטל

רַייקֶס היו שקוע בקללות עד מעל ראשו הקטן והשעיר כשפֶריוּס שלחה אותי למלא את בקבוקי המים שלנו ולאסוף עוד עצי הסקה. בינתיים היא טמנה את אוסף המלכודות והתכסיסים הקטנים שלה מסביב למחנה שהקמנו. ראיתי כמה מהמכשירים שלה, בעיקר כדורים קטנים עם עוקצים חדים ותיל ממעיד. אבל היא אף פעם לא הרשתה לי להסתכל, וזה הרגיז אותי כמעט כמו התשובות המעורפלות שהיא ענתה כששאלתי למה היא שומרת עליהם בסוד. "בשביל מה למלא לך את הראש בשטויות? בקושי יש שם מקום למידע על דרכים למצוא מים נקיים ועצי הסקה."

התנחמתי בעובדה שהיא ככל הנראה מבזבזת זמן ומאמץ. הפעם האחרונה שנתקלנו במג צייד ראשים מבני הז'אנ'טֶפּ הייתה רק לפני שבועיים. לא רואים הרבה מגים בארצות הסְפָר; הם נוטים לא להתקרב זה לזה, כדי לא להסתבך בעימות שמוביל לעיתים קרובות מדי לכך שאחד מהם לפחות נשרף והופך לאפר או מפולח במכת ברק. מחוץ למבנה החברתי של שבט, קסם הוא דווקא עיסוק שמוביל לבידוד. אם פוגשים אנשים עם קסם, אי אפשר לבטוח בהם, ואלה שאין להם קסם בדרך כלל לא בוטחים באחרים.

הרגשתי התכווצות בחזה כשחשבתי על זה. הייתי עכשיו רחוק כל-כך מהשבט שלי, מאחותי שָׁלָה ומאימא ואבא שלנו. בכל פעם שהייתי לבד הרגשתי דחף לחזור הביתה, לבני העם שלי. לא יכולתי לעשות את זה, כמובן. רבים מדי רצו במותי. אפילו אבא שלי, קֶ'הֶיוֹפּס, שבשלב הזה בטח כבר הפך לנסיך השבט, ראה בי רק כלי אפשרי לשימוש נגד האויבים שלו.

רק נֶפֶנִיָיה לא ראתה אותי כך. היא היחידה מכל בני השבט שלי שהייתה מסוגלת להביט בצל האפל המקיף את עיניי מבלי לראות בו תירוץ להרוג אותי או הזדמנות לנצל אותי. אבל נֶפֶנִיָיה ודאי כבר התחילה להתמחות אצל אחד המורים, ומן הסתם אין לה פנאי לחשוב עליי. אולי היא עוברת הכשרה של מכשפת מלחמה ומשננת עשרות כשפי קרב, או מגדת עתידות, לומדת את דרכיהם של קסמי המשי והחול שיאפשרו לה לאתר את הסכנות או הסודות שיוכלו להיטיב עם השבט שלנו. מגית זרעים, מכשפת צורות אור, מכשפת שלשלאות... היא עשויה להיות כבר על דרך המלך לכל אחד מהתפקידים האלה. היא זכתה בחיי קסם וגילוי, רצופים התרועעות עם חברים בסוף כל יום ושיחות על כשפים חדשים ופריצות דרך. אולי היא אפילו הפעילה כבר רצועה נוספת.

הפלתי את שברי העץ והשיחים שאספתי על הקרקע ונעצתי מבט בקעקועי הדיו המתכתיים סביב אמות הידיים שלי. כששלחתי את כוח הרצון שלי דרך רצועת הנשימה הבליח זוהר קלוש, כחול-כסוף, בין החותמים. כל הרצועות האחרות היו עמומות ושטוחות. חותמי הנגד שהוריי צרבו בהן גזלו מהן את כל החיוניות. כל-כך רציתי לשנוא אותם. בימים מסוימים באמת שנאתי. הם גזלו ממני את כל עתידי. אבל רוב הזמן התגעגעתי לאימא ולאבא שלי, רציתי יותר מכל דבר אחר שהם יבואו למצוא אותי, יגידו לי שהכול בסדר ויחזירו אותי הביתה. ידעתי שזה לא יקרה לעולם. למעשה, אבא שלי בטח הצביע כמו שאר המועצה בעד לקבוע פרס על ראשי, אבל למרות שידעתי את כל זה, זה לא שינה דבר. התגעגעתי למשפחה שלי. לא רציתי להיות לבד.

"חשבתי שהארגוסית אמרה לך למצוא מים," הקיש רייקס בשיניו והשתרך בשביל מאחוריי, "לא להוציא אותן מהעיניים שלך."

"אני לא בוכה," אמרתי.

הוא פלט קול קטן, "הא הא הא", שהיה החיקוי הטוב ביותר שלו לצחוק אנושי.

שנאתי כשהוא עשה את זה. 

"שתוק, רַייקֶס."

החתול-סנאי זינק ונחת על ענף עץ כמוש שלא נראה כאילו יש סיכוי שיישא את משקלו. העץ כולו התנודד הלוך ושוב, אבל רַייקֶס לא היה מוטרד מהתנועה המסוכנת. "אתה רוצה לדבר על זה?"

"אתה לא תבין."

"למה?"

הושטתי יד כלפי מטה ואספתי ענפי שיחים יבשים להצתה, וקוץ ננעץ בכף היד שלי. "לעזאזלים, כי זה לא סיפור של ניקור עיניים או לעיסת אוזניים של אנשים, טוב?"

"נראה לי שאתה צודק," הוא אמר. בנעימת קולו הנינוחה הייתה חבויה נהמה חרישית, כמעט בלתי נשמעת. למדתי להישמר מהקול הזה.

"לא התכוונתי –"

"לא, לא. אני מבין." הוא העמיד פנים שהוא מנקה את הפרווה באחת מכפותיו, ככה הוא מסתיר את המזימות שלו כשהוא מתכנן לעשות לי משהו נורא. "הרי אין לי שום יכולת לרדת לפשרן של הבעיות הסבוכות של בני האדם."

כרעתי ברך כדי לקחת את ערמת חומרי הבערה הקטנה שאספתי. "תראה, אני לא אומר –"

"לא, לא. זה בסדר. אני סתם חתול-סנאי טיפש. בשביל מה אנחנו טובים בכלל, חוץ מאשר, אתה יודע..." הטפרים בכפתו צצו פתאום מול עיניי, "לקרוע בשר רך." הוא פיהק פיהוק מלאכותי לחלוטין, כדי לחשוף את שיניו החדות. "אולי אנחנו גם טובים בלנשוך דברים."

ברגעים כאלה הפתרון היחיד הוא להציע לו איזה תכשיט או מטבע נוצץ ולקוות שהוא יקבל את השוחד. לרוע מזלי לא היה לי שום דבר כזה. "כמה זה יהיה נורא?" שאלתי.

הוא נראה כמהרהר בכובד ראש. "מי יודע, אני הרי סתם חיה טיפשה, לא?"

"אף פעם לא טענתי את זה, בסדר? סתם דיברתי שטויות."

"תרשה לי לעזור לך. אתה מבין, אני משער שיום אחד, אולי הלילה, אולי בעוד שנה, אתה תתעורר עם נשיכה אכזרית במיוחד ברגל. ככה, בפעם הבאה שיעלה בדעתך להגיד שטות, תוכל לזכור את הנשיכה ולוותר על הכוונה."

יופי. "בסדר. אתה רוצה לדעת מה יש לי? אני –"

"אתה מתגעגע לבני מינך," אמר החתול-סנאי. "אתה לבד, לא ידעת שככה זה יהיה, וחרא לך."

"אה... למעשה זה די מדויק." מחשבה עלתה בדעתי. רַייקֶס באותו מצב כמוני. רַא'מֶת הרג כמעט את כל השבט שלו, והוא נמצא במרחק יותר ממאה וחמישים קילומטרים מהשטח שחי בו תמיד, בודד עוד יותר ממני. עדיין זכרתי את אימא שלו, צ'יטְרָה, בשרה שרוף מכישופיו של רא'מת, זוחלת לעברנו, זכרתי איך הניחה את חוטמה על רַייקֶס לפני שמתה. "הוא יהיה מלא כל כך בכעס, הילד הזה. אתה תצטרך להיות הזהירות שלו, כפי שהוא יהיה אומץ הלב שלך. אתה תלמד אותו מתי לנוס, והוא ילמד אותך מתי להילחם."

"אני מצטער על אימא שלך,” אמרתי.

"כן, גם אני." החתול-סנאי דילג מענף העץ המתנודד אל כתפי וכרך את זנבו השעיר סביב צווארי. "אני מצטער שהתברר שההורים שלך הם מטורפים שהרסו לך את החיים."

"כן, גם אני."

התחלתי לחזור בשביל לעבר המחנה. באמצע הדרך רַייקֶס אמר, "אבל אני בכל זאת אנשך אותך מתישהו. זה ברור לך, נכון?"

Copyright © 2017 by Sebastien de Castell כל הזכויות בעברית שמורות לכתר ספרים (2005) בע"מ