זרות - פרק ראשון

רחש צעדים מעיר אותה. אין לה מושג איפה היא, אבל היא מבינהשעדיף לא לזוז. החושים שלה מתחדדים. הריח לא מוכר לה. בזהירותהיא פוקחת חרך צר בעין אחת ורואה נעלי בית רכות אדומות ומעליהן כותונת, יורדות לכיוונה במדרגות. היא מצטנפת בדממה בפינה ומנסה להיזכר איך הגיעה לחדר המדרגות הזה.

שמלת הערב הצמודה מגרדת לה והיא מבינה שהיא גם בלי תחתונים ומהדקת את ירכיה. אין לה מושג כמה שעות היא כאן. היא מנסה לפקוח עיניים, אבל אור הניאון בחדר המדרגות שורף ומסנוור מדי. היא עוצמת אותן שוב. בא להלישון עוד, עוד המון, להניח שוב את הראש על המדרגה. להתעלם.אבל זה לא יוביל אותה לשום מקום. ואז היא נזכרת: מקום, זה מהשהיא צריכה. מקום להיות בו בינתיים. הוא לא האמין שזה מה שהיא תעשה. זה גם מה שהוא אמר לה. "את לא יכולה בלעדיי. את תבואי אליי גם על ארבע," צחק צחוק גדולעם החברים, מקלף ממנה את שאריות כבודה, והיא התחננה אליו,"אבל הבטחת לי," והוא ישב בכיסא הקדמי, הגביר את הרדיו, הדליק סיגריה. והם איתה במושב האחורי, נוגעים, מלטפים. "האמנתי לך, "היא לחשה מתוך העייפות, למרות שידעה שהוא לא שומע, ושוב ביקשה מהם, בבקשה די. והוא החליש את המוזיקה הרועשת ואמר שלא תעליב אותם, "מה, הם לא נחמדים? מה, הם לא התנהגו יפה כלהערב?" הוא צחק ומייד הרצין ונזף בה, "מה הקטע שלך?"זה עם היותר־מדי־אפטר־שייב שתמיד בלע אותה בעיניים שלואמר לו, "תירגע, שמואלי, זה בסדר, היו לי קשות ממנה," פתח אתהמכנסיים והתחיל לדחוף את הראש שלה למטה בעוד השני מוריד להאת התחתונים. היא ניסתה להתנגד. הוא קרע אותם.הם עצרו ברמזור. היא הרגישה שהיא הולכת להקיא. האור בחדר המדרגות כבה. "יש פה מישהו?" היא שומעת את זו שמדשדשת בנעלי הבית האדומות, בקול הזה של זקנות, שאסף הרבהשנים וזיכרונות. עוד רגע יידלק שוב האור והיא מנצלת את זה כדילפקוח עיניים ולאמוד את הסכנה, מקשיבה לקשישה שגוררת אתרגליה למתג ומנסה לעצור את הנשימה. היא צריכה עוד זמן להחליטמה היא עושה, להבין איפה היא ולאן היא ממשיכה מכאן. המחשבותטסות לה במוח. לחזור היא לא חוזרת, לא משנה מה. וגם אין לאן.אליו בטח לא, והביתה גם לא. היא צריכה לחשוב מהר מה כן."יש פה מישהו?" שואלת הזקנה שוב אחרי שהיא מדליקה את האור,והוא מסנוור את נינה ומכריח אותה לכסות את עיניה, בלי יכולתלראות דבר מלבד את זוג נעלי הבית האדומות והמרוטות של האישההזו ששנתה נודדת, ושהלוואי שתלך כבר חזרה לבית שלה, לישון.היא מגששת בידיה לחפש את תיק הערב או את הטלפון ומבינהשלא לקחה איתה כלום כשברחה. מטומטמת, היא מסננת לעצמה.

עיניה מתחילות להתרגל לאור, היא נושמת נשימה עמוקה וגופהנדרך. היא תרוץ משם החוצה אל הרחוב. ומשם, לא חשוב לאן.רק שהזקנה המעצבנת הזו תיעלם כבר ותיתן לה להתעורר ולחשובולהחליט מה לעשות.והכי מרגיז אותה שאימא שלה צדקה. קיבינימט.האור שוב כבה.

קרני שמש ראשונות מתנפצות על דלת הזכוכית של הבניין, צובעות בצהוב את הצללית של הגברת. עכשיו ברור לה שהזקנה רואה אותה.היא מנסה לחשוב מה להגיד כשהזקנה קוראת פתאום לעברהבשמחה, "דנה! מה את עושה פה?! ממושקה שלי. "נינה מתחמקת מקרני השמש אבל מבינה שזהו, היא הסתבכה ממש,עכשיו זו לא רק הזקנה אלא גם איזו דנה שעוד רגע תגיח, והיא מסתכלת מסביב ומנסה להבין מאיפה דנה הזו אמורה להגיע, לפנישהזקנה תראה שזו לא שום דנה ויקראו למשטרה והיא תסתבך עודיותר. היא חייבת לברוח.אבל לפני שהיא עושה צעד ומבינה מה קורה, הזקנה מתקרבתוממהרת לחבק אותה. "דנה," ממלמלת הזקנה באושר, ואז מרחיקה את פניה ומתבוננת בהן מקרוב."דנה שלי. דנה שלי," היא אומרת לה, "את פה. חזרת אליי."נינה מרכינה ראש, מנסה להסתיר את פניה בשערה הפרוע. שרק הזקנההזו לא תדליק שוב את האור, היא מבקשת בליבה. הראש שלה מתפוצץ."זה יהיה הסוף שלך," צעק שמואלי אל הגב המתרחק שלה, "אתחושבת שתסתדרי פה בלעדיי? את תראי מה זה. ולמי תתקשרי, אה?מי יעזור לך? חכי, את תתחנני," וזהו, יותר היא לא שמעה. היא לאיודעת מה כואב לה עכשיו יותר, הלב או עצם הלחי, איפה שהיאחטפה ממנו את הסטירה כשאמרה שהיא לא רוצה לשבת איתםמאחורה ולא הבינה כמה זה לא לכבד את החברים שלו. היא ראתהכבר סטירות בחיים שלה, גם בסרטים וגם במציאות. כמה חברותשלה חטפו לא פעם מאימא או מאבא. היא רק לא שיערה שזה כל כךכואב. עוד מעט היא תראה במראָה גם את הסימן החצי־כחול חצי־שחור על המצח שלה ולא תזכור אפילו איך זה קרה, אם עוד מישהוהיכה אותה או שאולי נחבטה בדלת המכונית כשנמלטה מהם. היא מקללת את היום בו הם הכירו. היום שעד עכשיו חשבה שהיה המזלהכי גדול שלה. תמיד ידעה שהיא יפה. זה מין משהו שהיא גדלה איתו.

כמו שלילד אחר יש שמיכה או כדור או אבא. בגיל ההתבגרות, כמו כל נערה,התחילה לראות את הפגמים שיש בה והיה נדמה לה שכל האחרותיותר ממנה - יותר מוצלחות או יפות או מתוחכמות, או שהשיערשלהן תמיד מושלם או החזה המלא שלהן לעומת שלה, הקטן כלכך, אבל לא יכלה שלא להרגיש מה קורה לאנשים כשהם מביטיםבה. הנשים המבוגרות, אלה שתמיד חיבקו אותה וצבטו את לחייהכשהייתה ילדה או שלפו איזה ממתק סודי וירקו הצידה, טפו טפוטפו, הפסיקו לגעת בה ולא התקרבו יותר. גם נעלם להן החוֹם מהמבטוהחיוך מהפנים. וככל שהן התרחקו, המבוגרות, ככה התחילו להתקרבאליה בנות הכיתה והשכבה שלה, מנסות להבין, לגעת, להרגיש אתזה מקרוב, ללמוד איך אפשר לקבל קצת מהדבר עוצר הנשימה הזה.אחריהן התקרבו הבנים, כאילו היא כלי עם דבש, ואז הגדולים יותרהתחילו לזמזם סביבה, בהתחלה עם חזה נפוח, אחר כך עם אופנוע, ואזהתחילו להסתכל עליה גם גברים שהיו יוצאים מתוך מכוניות שאיזהילד הבריק להם תמורת כמה מטבעות, מנסים לגנוב את תשומת ליבה,וחלקם ניסו גם ללכוד אותה בקוריהם הנוצצים, המרשרשים, לקשורבחבליהם ולהחזיק לרגע קרוב אליהם את התחושה שהם יכוליםלהשיג את הדבר הנדיר הזה, והיא ראתה עליהם את זיעת המאמץ.והיו גם הגברים שרק הביטו בה, לא מתאמצים להשיג או להתקרב,יודעים שאין להם סיכוי.

כמו שהיא הייתה מתבוננת בחנויות ההן בקניון, עם המותגים של הביוקר. הסתכלו עליה בידיעה שלא תהיה שלהם. להם זה לא יקרה. הגברים שכבר חטפו מספיק מכות בחייהםוהבינו את מקומם, אלו שהולכים מאחורי האישה שלהם במרכז המסחרי, לפעמים עם התיק הקטן שלה על זרועם. הם שרק היו מביטים בה ונזכרים בנעוריהם בתחושת החמצה, ובעיקר בגלל איזו נערה שהם אפילו לא העזו להגיד לה פעם, מזמן, מה הם מרגישים.ולהם, דווקא לגברים האלו, היה המבט הזה בעיניים שראה בה את מה שהיא כל כך ניסתה להסתיר, את הילדה שבה, מבט שקילף את הקוצים וחשף את הפגיעוּת. אותו מבט גברי שהיה מחלץ מאימא שלה את הביטוי שנינה שנאה כל כך, "הוא איש טוב." מי צריך איש טוב, היא צחקה עליה בליבה, לעיתים גם בפניה, כשישבו לידשולחן הפורמייקה הירקרקה במטבחון הצר שאכלס רק את שתיהן,וגם זה בדוחק. ואימא שלה הייתה אומרת, "אני רוצה."איש טוב זה כל כך לא חשוב, אימא, את לא מבינה כלום, היא אמרה לה. צריך איש חזק. צריך איש עם כוח. ולא אמרה לה כמה היא חלמה על האיש הזה שיבוא, שיוציא אותה מפה, יתניע את האוטו וייקח אותה למקום אחר. לא, הוא לא יהיה איש טוב, היא ידעה. לא היו לה אשליות בקשר לזה. אבל היא חכמה, היא יודעת כבר משהו על העולם הזה, והיא חשבה שהיא תנצל אותו לא פחות משהוא ינצל אותה. תשתמש בו כדי לעוף רחוק מכאן. והנה הוא הגיע. ורק לפעמים היא צריכה לגעת לו, זה בסדר. שמואלי, שהחברים קראו לו ג'וני, כל כך מתרגש שזה עובר מהר. וגם היא קצת התרגשה, הרגישה חזקה, שיש לה כוחעליו. איך הוא מכור לידיים שלה. למגע שלה. רודף אחריה לבית הספר.היה בא לקחת אותה בבוקר בשביל החמש דקות האלו. משאיר בערב את עופרה מול החדשות וקופץ לרגע, רק תרדי רגע לאוטו, הוא אומר. בהתחלה הוא לא היה צריך הרבה. רק את היד שלה, לפעמים קצת אתהפה שלה. אחר כך התחיל לשלוח ידיים מתחת לבגדים שלה ועכשיולוקח לו יותר זמן. בגלל זה הוא רצה לקחת אותה ללילה אחד שלם.אימא שלה ישבה מולה, מלטפת בכריות ידיה המחוספסות אתהפורמייקה, מנקה עוד ועוד פירורים לא נראים, ואז שלחה יד לראשה,הוציאה את הקליפס ונתנה לשיער היפה והמלא שלה לנחות ברכותעל כתפיה, ובפעם הראשונה נינה ראתה כמה שיבה נשזרה בשערה,ואיך דהה צבע החיטה שהיה לה פעם.הוא היה זקוק לחפיפה. שתיהן ידעו. "זה לא רעיון טוב," אירנה אמרה לה, מיואשת, מנסה לעצור רכבתשדהרה כבר מזמן הרחק מחוץ לתחנה.כשאירנה הייתה בגיל של נינה גם היא חשבה שהיא יודעת יותר טוב.טוב מכולם. בסוף היא יצאה המטומטמת. עכשיו היא כאן, לבד עםהבת שלה, בת שחושבת שהיא יודעת יותר טוב, ולא מבינה שלא. רקעכשיו הייתה בת שמונה־עשרה, והיא חכמה, לא שהיא לא, אבל לאחכמה כמו שנדמה לה, וכבר כמה זמן שאפשר היה לראות מרחוק אתהכתובת 'צרות' חקוקה בה. סימן אזהרה גדול שכתוב על היופי שלה.כי נינה הרבה יותר יפה ממה שהיא הייתה בגילה, כשהייתה מטומטמת.היא הייתה מטומטמת נאה. נינה שלה יפה ממנה. יפה מדי.נינה נלחמה בזה שנים. כילדה כל כך התאמצה שלא רק את זה יראו,ניסתה להסתיר, לכסות את הפנים עם השיער. "תני לראות אותך,"שמואלי אמר לה, אוחז בפניה, אחרי שהסיט את שערה, מתקרב קצתקרוב מדי. קצת הרבה. "הבטחת שלא תיגע," היא אמרה."נכון," הוא ענה, "ואני תמיד מקיים הבטחות, לכן אני לא אגע, אבלאולי את כן," ומשך את ידה לכיוון המפשעה שלו. "רק אם את רוצה,"וצחק אליה. "את לא חייבת."ובסוף היא הייתה חייבת. לא באותו היום, אבל יומיים אחר כך כן,כשהבוקר כבר כמעט עלה, והיא הייתה כל כך עייפה, וידעה שיש להמבחן בבוקר, ורצתה כבר להגיע הביתה, להתקלח. והיא הושיטה יד לגעת לו שם במכנסיים, ואיך הוא החזיק את היד שלה שם בידיים שלו, חזק חזק, והיא שמעה את הנשימות שלו בתוך האוזן שלה,והשאיפות, והאנחות, ולא רצתה לראות את הפרצוף שלו מתעוות,והוא אמר לה שעכשיו הוא מלוכלך בגללה.שבפעם הבאה יש לו רעיון יותר טוב. שישאיר אותו נקי."את לא מבינה, את לא מבינה," אימא שלה כעסה עליה בשיחה ההיא, אחרי ששמעה משושי במעון עם מי היא מסתובבת. "את ילדה. מה ישלך לעשות עם איש כזה?""הוא אוהב אותי.""ממש אוהב. רוצה אולי, לא אוהב.""הוא אוהב אותי.""את אוהבת אותו?""הוא אוהב אותי.""לא זה מה ששאלתי.""אני כן. אני כן.""את לא. וגם הוא לא אוהב אותך. את סתם בשבילו. סתם מנצלאותך. הוא יזרוק אותך, כמו סמרטוט הוא יזרוק. בשביל מה את צריכהאת זה? את יודעת איזה שם יהיה לך?""את לא מבינה," צעקה עליה נינה, מחזיקה את פרקי ידיה, מכריחהאת אימא שלה להביט בכפות ידיה המקומטות עם הציפורנייםהקצוצות, שמתקלף מהן הלק־ג'ל שהיא עשתה לכבוד הבר־מצווהשל הקטן של מיכל השכנה. "אני לא אהיה כמוך," היא אמרה לה,"אני לא אגמור את החיים שלי, את הגוף שלי, את הידיים שלי, עלעוד שקל ועוד אחד, בחוֹר הזה. תשכחי מזה. אני לא אהיה כמוך. אנייוצאת מפה.""אל תתחצפי אליי," אירנה הרימה עליה את הקול, ומהכעס כלהאותיות התפוצצו לה במבטא הזה שאי אפשר לקלף ממנה, שלאהתרכך עם השנים. ואז היא עברה לרוסית, יוֹפּטפוֹיוֹמַט סַבַּקָה בְּלאת,היא סיננה, ונינה שתקה. היא רצתה לצעוק אבל הבינה שכבר הגזימה.אני אוכיח לה, היא אמרה לעצמה, אני עוד אוכיח לה.והייתה שתיקה ארוכה, ואירנה קמה ויצאה מהחדר בהליכתה הגאה,הזקופה, רק כתפיה העידו כמה היא עייפה. שמונה־עשרה שנים שהיאסוחבת את זה לבד, ובתקופה הזו זו פעם ראשונה שהרגישה שאיןלה יותר כוח. שהיא רוצה שפעם אחת מישהו ידאג לה. היא נזכרה ביום ההולדת ההוא שלה, כשנינה הייתה בת חמש, ואיך כשהיא חזרהמהעבודה חיכה לה בית מלא לבבות, נרות, פרחים, דברים שנינה אספהוגזרה וסידרה לכבודה. ואיך הן ישבו יחד, היא ובבושקה ונינוצ'קה,ואיך היא כיבתה את הנרות, בפוּ אחד."מה ביקשת?" נינה שאלה אותה."אסור לגלות כי אז זה לא קורה," היא ענתה, למרות שרצתה כלכך לחלוק איתה את האושר. לספר לה שפה במטבח הקטן יש את כלמה שהיא רוצה. הנה הן יחד, סוף סוף שלושתן יחד, והן לא צריכותאף אחד יותר. ואחר כך בבושקה כבר לא הייתה איתן, וכמה שהיהלה קשה בלעדיה, וכמה נינה ניסתה לכפר על החסר הזה, ולאט עברוהשנים והיה להן בסדר, והיא ידעה שהיא לא רוצה כלום יותר. שתיהןזה טוב. זה יופי. והיא ידעה שעוד רגע נינה כבר תהיה גדולה, אבלהיא לא חשבה שזה יהיה כל כך מהר, ולא ככה. חודש קודם היא סגרהקצת כסף בתוכנית חיסכון קטנה. חיסכון לסטודנטים כדי שלנינההקטנה שלה, היפה, יהיה את מה שלה לא היה. כלום היא לא רצתהלעצמה, רק שהקטנטונת שלה תוכל לעוף הכי גבוה שאפשר. אבל לאבמחיר הזה. לא עם איש שייקח אותה ושיפגע בה.אירנה נכנסת למקלחת ושוטפת פנים, מתבוננת בעצמה, נזכרת איךגם היא כמו נינה חשבה שהיא חכמה כזו, ואיך גם היא חשבה שתסובבאותם, את הגברים. והיא אכן סובבה. ואיך הוא אהב אותה, אבל זהכבה כל כך מהר, כל כך מהר, כשהיא עם הבטן וכבר לא כל כךשמחה ולא כל כך יפה. בסוף מצאה את עצמה אי שם באמצע מדברלוהט, קומה שנייה, לבד עם תינוקת. בלי שפה, בלי מקצוע, עם שקשל הבטחות שהוא לקח איתו לאישה הבאה. ועד היום היא בַּלבדשלה משלמת את המחיר על זה. כי יום אחד היופי בוגד, דוהה, לאטלאט נושר, והמבטים של הגברים מפסיקים ללוות אותך, ומבטן שלנשים לא עוצר יותר לשבריר השנייה הנוסף הזה שמלטף את גופך ופנייך. קרב אבוד מראש שסופו ידוע. לפעמים יש סוס אחד שדוהר,ואולי בסיבוב אחד הוא יאט, לרגע תרגישי שניצחת, ותאמיני שהואיעצור, אבל לא. והיופי הולך ומתעייף, נשחק, ולבסוף כורע תחת כובדהשנים.ועל נשים יפות - השנים מעמיסות את הכובד באכזריות רבה יותר.לראשונה היא עובדת במקום אחד ולא רצה מבית לבית כדי לאגור עודועוד שעות ולהילחם בעייפות הגוף אל מול הצורך. אל מול ההכרח.עוד מעט שנה שהיא כבר שם. ודווקא נעים לה. סוף סוף היא לא לבד אלא עם עוד אנשים. נשים. וכמה שהיא פחדה לעבוד עם נשים ולהיות חלק מקבוצה, כי כנערה היא לא הסתדרה עם הבנות, עם הרכילות, עםהחבורות הסגורות שלהן והקנאה והמלחמות הפנימיות, אבל עכשיו כבר אין סיבה לקנא בה, היא חשבה לעצמה בעצב. במהלך השנים היאהתרגלה לעבוד לבד בניקיון, עוברת ממקום של ארבע שעות לעוד מקום של חמש שעות, ולרוב לא היה שם אפילו מי שיראה אותה.הגוף כאב לה, אבל היא אהבה את הלבד. את זה שהיא מחליטה ולא מתערבים לה. אבל עכשיו היא מגלה כמה בעצם נעים שרואים אותה,שרואים מה היא עושה, כמה היא משקיעה ומתאמצת. וכמה שתתאמץ זה פחות קשה מלנער שטיחי סלון כבדים ולהזיז מיטות שמאחוריהן הבעלבתית בודקת. מהרגע הראשון החליטה שהיא תהיה בסדר עםכולם. ולא תתערבב בתככים של הסייעות ולא במתח ביניהן לבין הגננות וההנהלה. לה לא אכפת. היא אם הבית של אשכול הגנים –מופקדת על הבישול והניקיון. היא עדיין מופתעת שהדברים שהרתיעו אותה פעם, אחריות ועבודה בצוות, היום נעימים לה. יש לה משׂרה עםימי חופשה וחגים ועם דברים שהיא לא חשבה שיהיו לה, כמו תלוששכר וימי מחלה והפרשה לפנסיה, והיא לא מקריבה את הבריאותשלה בשביל עוד הכנסה, ועכשיו היא רוצה קביעות. רק את זה, ואזבאמת יהיה לה שקט. לאט לאט היא לוקחת לעצמה עוד סמכויות, מרחיבה את התפקיד שלה, ונדמה שאף אחד בגן כבר לא זוכר איךהיה בלעדיה. "את שמה את הלגו במדיח?" הופתעה שושי המנהלת,ואירנה אמרה לה, "כשכל הלגו מרוח בקטשופ ופתיתים - אז כן,"ושושי צחקה ואמרה שזה הגיוני ושהיא לא הייתה חושבת על זה. וכל כך נחמד לה עם הילדים. הם שמחים בה, שמחים לקראתה, ונוכחותםמוציאה ממנה רכות שלא הכירה. היא מרגישה ביטחון לידם, לא צריכה להיזהר ממה שיחשבו או יגידו, לא להתגונן מפני הקטנטניםהאלה שעדיין לא התקלקלו, רכים ומתוקים כמו סברס שטרם צימחוקוצים. והיא נהנית מהאהבה שלהם. מהילד שרץ אליה בוכה. מהילדהשמבקשת שתאסוף לה את השיער. ואיזה חמודים הם היו אתמול,כשעשו מבצע ביעור חמץ עם נוצות ונרות ברחבי הגן, וכל הילדיםקראו לזה "עוזרים לאירנה להכין את הגן לפסח".היא יושבת בתחנה, מחכה שהאוטובוס יגיע. מחר ערב חג, והיא חוזרתמחביבה. "תבואי בבקשה לעזור לי לפני החג," ביקשה חביבה, "איךאני אעשה ליל סדר בלעדייך?" כל כך הרבה שנים אירנה עזרה להבערב החג, ובכל שנה חביבה הייתה מנסה לשכנע אותה להישאר עדאחרי המנה העיקרית, אבל לזה אירנה לא הייתה מוכנה. לא משנהכמה כסף.

היא הייתה אומרת לה שבשמחה היא תבוא למחרת בבוקר.כמה פעמים היא אכן באה, אבל אחר כך הבנים של חביבה התחתנו והכלות היו עוזרות לה. "זכיתי," אמרה לה חביבה."תישארי לעזור לי מחר בערב ואני אשלם לך," ניסתה חביבה גם השנה, אולי כי זו הייתה כבר מסורת ביניהן, אבל אירנה ידעה מראששתרצה לחזור לנינה שלה, להיות איתה. ועכשיו, כשהגיע היום הזה,נינה לא פה. מי היה יכול להאמין לפני שבועיים שמשהו כזה יקרה.דווקא עכשיו, כשהיא סוף סוף יכולה לתת להן את החיים שהן רצו,נינה לא פה. היא תחזור עוד כמה ימים, זה בטוח, היא מרגיעה את עצמה. יהיו הרבה דמעות וזה יכאב, אבל הן יתגברו. רק שהמנהלת תיתן לה את הקביעות שהיא הבטיחה. ואולי, לרגע היא מעיזה לקוות כשהיא מסתכלת לעבר קצה הרחוב, ואולי נינה כבר בבית. עשרהימים כבר עברו, די. אולי היא כבר חזרה ומחכה לה. ופתאום כבר לאהייתה לה סבלנות לחכות לאוטובוס.מאז שהכירה אותו, נינה דיברה אליה כמו שמעולם לא העזה. אף פעם לא היה ככה ביניהן. היא עצמה בחיים לא העזה לדבר ככה עםבבושקה. חוצפה בכלל לא הייתה אופציה. "אין תרבות," היא הייתה ממלמלת ומהדקת את אחיזתה ביד של נינה הקטנה כשראו ילדה ברחובאו בסופרמרקט צועקת על אימא שלה, "אין פה תרבות." והיא עקבהאחרי הפרסומים של המתנ"ס, ואם היה מגיע משהו מעניין היא הייתההראשונה שקנתה להן כרטיסים, ואפילו שההיא מהמתנ"ס הייתהמסתכלת מוזר על זה שילדה קטנה מגיעה להצגות של מבוגרים. זהלא עניין את אירנה, והיא הייתה חוסכת עוד ועוד בשביל זה, בשביל תרבות, ופעמיים הן נסעו לבאר שבע לשמוע קונצרט. ופעם אחתלהצגה של 'גשר', שהן היו צריכות לצאת ממנה לפני הסוף, אחרת היומפספסות את האוטובוס האחרון. והן ישבו בסוף, בשורות הכי זולות,וזה לא הפריע לה, ובקונצרט השני אירנה דיברה עם הסדרנית שעבדהבאולם, ובהפסקה היא קראה להן והושיבה אותן בשורה הרביעית."הכי טוב רביעית," אמרה הסדרנית, והוסיפה בכעס, "מי לא בא כשישלו כרטיסים לרביעית? אין פה תרבות." ומאז אירנה לא שכחה אתזה. עכשיו, בזכות העבודה החדשה, היא הזמינה כרטיסים למופע של הסימפונית עם איזה ישראלי שכולם אוהבים, שני מקומות ממשטובים בשורה שלוש בצד. כי יש לה עבודה חדשה עכשיו. וכי מגיעלה. אבל נינה איננה. והיא כועסת. כועסת על חוסר התרבות, על זהשגם נינה שלה מדברת כמו הסברס האלה, בצורה מכוערת, בלי כבוד.מזל שבבושקה לא בחיים לשמוע את זה. לראות את זה. הלב החלששלה היה נשבר. הלב הזה שהיה כבר סדוק משנים של קור, ורק שמש היא רצתה בחודשים האחרונים לחייה. לא רוצה בית חולים, אמרהבבושקה, רק ים. ים. והכי רצתה תפוז. אל תוך העצב שלה והכעס שלה, בלי הודעה, נכנס משהו אחר. כמואגרוף לחזה שלה זה בא. אולי כואב לילדה שלה. היא לא חשבה עלזה עד עכשיו. לא חשבה שאולי קורה משהו רע. היא הייתה צריכהלעצור אותה מללכת, בטח שלא להתעסק עם הכבוד או החינוך. מהחשוב הכבוד עכשיו, אם נינה שלה בסכנה. והרכבת הזו דוהרת להבלב עכשיו. האוטובוס מגיע, והיא משחזרת את היום הזה ואיך היא ישבה ושמעהאת נינה יורדת בזריזות במדרגות עם נעלי העקב, יורדת את שתיהקומות שכל כך הרבה פעמים אירנה עלתה בהן באפיסת כוחות. והיארק ניגשה לחלון והציצה בין התריסים, ראתה איך נינה נכנסת לאוטווהאיש הזה אפילו לא יוצא לפתוח לה את הדלת. את לא רואה? היארצתה לצרוח לה, את לא רואה שזו לא אהבה? וכשהיא צעקה זה היה מאוחר מדי. והיא לעולם לא תדע אם זה היה עוזר אילו צעקה הרבהקודם. כנראה שלא."דנהלה," אומרת הזקנה, לוקחת את ידה, מקרבת אל ליבה ומתחילה למשוך אותה איתה למדרגות. המגע הזר מוזר ולא נעים לנינה והיארוצה למשוך ממנה את היד. תברחי מכאן, היא אומרת לעצמה,תברחי, אבל הלילה הזה עם הריצה והאלכוהול, והפחד, ואיך המניאקהזה צעק עליה, וכל מה שהיה שם ומה שהיא ראתה חיסל לה את כלהכוח. וגם נעליים אין לה. ויחפה היא לא תוכל ללכת רחוק, ודאי לאבשמלת הערב הקצרה הזו, והמחשוף."תשימי משהו, איזה צבע," הוא אמר לה לפני שהם יצאו, מסביר להשככה זה בעיר הגדולה ושתתרגל.כבר כמה ימים שהיא לא יצאה מהדירה, רק ישבה מול הטלוויזיה. עונש. אפילו טלפון הוא לא השאיר לה, אחרי שהחבר שלו ליטף אותהוהיא התנגדה. היא ניסתה להגיד לו שהוא הכאיב לה, אבל זה לא ענייןאת שמואלי, כלום לא עניין אותו לגביה כבר. "תהיי שבוע ילדה טובהותקבלי אותו חזרה," הוא אמר לה, "ואל תעליבי חברים שלי יותר."הוא היה בא עם חברים לדירה בלי להודיע לה. פתאום הם היו כולםנכנסים, לפעמים בבוקר לפעמים בערב, לראות כדורגל, לשחק קלפים."די עם הסמרטוטים," הוא זרק לכיוונה יום אחד שמלה קצרה, ומאזכל פעם שהוא נכנס הוא היה שואל למה את לא עם השמלה שהבאתילך, וכל לילה היא הייתה שוטפת אותה ושמה לייבש, וחוץ מזה היאלא הורידה אותה, אכלה וניקתה וחיכתה איתה, לא יודעת מתי הםיגיעו, ועם השמלה היא עשתה להם קפה וסידרה בצלחות את הכיבודשהביא, ובקושי יכלה להתכופף, כל כך קצרה היא הייתה. "אז יראולך קצת, מותק, מה קרה?" הוא שאל והם צחקו, ואז הוא הושיב אותהעליו, והיא הרגישה איך הוא מתרגש והוא עצם עיניים, וכולם הסתכלווהוא התנשם, והיא רצתה למות מבושה, והוא לקח אותה לחדר, והיאשמעה אותם צוחקים. ואחר כך הוא השאיר אותה ככה, ואז צעק להשתבוא כי צריך קפה, וכשכולם עמדו לצאת הוא ניגש אליה ואמר לה,"את מתחילה להתנהג יפה, ככה אני אוהב אותך," והיא ענתה שהיאלא מרגישה שהוא אוהב אותה יותר והוא שאל בלחש, "למה, מותק?"והיא אמרה שככה, והוא הלך איתה לחדר וצעק לחברים שיזוזו, הואעוד מעט יצטרף. הוא סגר את הדלת וחיבק אותה ואמר לה, "איך אתיכולה להגיד את זה? אני לא אהבתי אף אחת ככה."היא אמרה לו שהיא סגורה כל הזמן בדירה."את רוצה לבוא איתנו?" הוא שאל.כן, היא אמרה.ועד עכשיו היא מצטערת. זו הייתה הטעות הכי גדולה. לצאת בערבהזה."שימי עוד קצת איפור," הוא אמר לה. והיא לא התווכחה. "ושלא תעשי שטויות," הוא לחש לה, "אחרת לא תצאי עוד הרבה זמן."תודה לאל, הזקנה לא מדליקה שוב את האור השורף בחדר המדרגות,ורק קרני הבוקר הזוהרות גולשות פנימה, נלכדות בשערה האפור,הסמיך והסתור. "דנה, איך לא אמרו לי שאת באה?" קולה רך ונעים,"חיכיתי לך כל כך."נינה יודעת שהיא צריכה להגיד משהו. עדיף פשוט לברוח, אבלהעייפות מכריעה אותה והיא רק עומדת שם, יודעת שעכשיו בטחהיא תשאל אותה למה היא יחפה, ומה היא תגיד לה? אבל הגברתלא שואלת כלום, רק מלטפת בכפותיה הגרומות את ידיה של נינה,ממשיכה למלמל כמה טוב שדנה באה, דנה קמה, הנה היא, דנה.הקשישה מתחילה לעלות במדרגות, והיא מטפסת אחריה. לאט. הכילאט שאפשר, והזקנה הולכת מדלת אל דלת, מציצה, מחפשת משהומוכר. ועוד קומה, ויש לה תחושה שהחיפוש הזה לא ייגמר לעולם,והנה לפניהן דלת פתוחה. קומה שתיים, דירה חמש. בן ציון. תזכרי,אומרת נינה לעצמה. שנני."את עייפה?" שואלת אותה הגברת המקסימה בחיוך, מתעלמתמהיותה יחפה בשמלת מיני נוצצת קצרה וקרועה."מאוד," היא אומרת, והן חוצות את הדירה הקטנה, העמוסהוהמבולגנת, ששובל ריח חמוץ של עובש והזנחה עומד בה, משוועלמישהו שיפתח חלון. "הנה החדר שלך מחכה לך, מתוקה," הזקנהפותחת בחגיגיות את דלת חדר הרחצה, ואז צוחקת, ופותחת את הדלתהשנייה, ואור רך שוטף את החדר שכולו ורוד. כמו מתוך חלום שלילדה. חדר של מלאכית, עם בובות, עם וילון, שעליו ציורי פיותקטנות ואפילו טפט של כוכבים נוצצים."לא נגעתי בו," אמרה הקשישה, "מאז שעזבת לא נגעתי בו."הנה הפיג'מה שלך, היא שולפת מהארון משהו שמתאים לילדהקטנה ופתאום ניגשת אליה, מחבקת אותה ואומרת, "כמה חיכיתי לך. כמה חיכיתי. ידעתי שתבואי אליי. ידעתי שלא תשכחי אותי."הזקנה משחררת את החיבוק ומתבוננת בה, בפניה, ולרגע משהומשתנה בהבעה שלה, ונינה מרכינה את ראשה, מצפה לצעקה, לבהלה,והזקנה מביטה בה במבט קצת שונה, רך פחות, ואז חוזר לה החיוךוהיא שואלת במאור פנים: "רוצה להתקלח? רואים שהייתה לך טיסהקשה. לכי להתקלח."נינה נכנסת לחדר הרחצה, נועלת את הדלת מאחוריה, שמחה להיותלבד רגע ולנסות לחשוב מה הלאה. הכול מוזר כל כך. מבעד לדלתהסגורה היא שומעת את הקשישה מכינה לעצמה קפה במטבח על רקעקולו העמוק והמפלרטט של שדרן הרדיו. שירים שקטים מחליקים אתהתפר בין הלילה לבוקר.היא פותחת את ברז המים החמים במקלחת ואז מתבוננת במראה. היאאוספת את שערה ורואה את לֶחיָיה השמאלית הנפוחה, ועל המצח ישלה מכה כחולה ושחורה, האיפור שלה נזל והכתים את פניה בדמעותשחורות של מסקרה, והחזייה הוורודה מציצה משמלתה הקרועה. היאלא מבינה איך הקשישה לא אמרה כלום, לא התייחסה בכלל למהומההזו שאמורה להיות הפנים שלה, ואולי זו הסיבה שלשבריר שנייה היה במבט שלה משהו מנוכר. מבוהל. ומי זו לעזאזל דנה הזו שבטחצריכה להגיע.ברור לה שזה לא הזמן לנתח התנהגות של זקנה מוזרה, יש לה כמהשעות של חסד והיא חייבת לנצל אותן ולישון פה במקלט הבטוחהזה. הכי לא טוב לה להסתובב עכשיו בחוץ. אי אפשר לדעת אם הואלא מחפש אותה. הוא או האנשים שלו. היא צריכה לנצל את הזמןלישון כדי לאסוף כוח. בקושי היא מצליחה לעמוד על הרגליים. היאנזכרת איך רצה בלילה וכבר לא היה לה אוויר, לא יודעת אם הםיגיחו פתאום, וחיפשה חדר מדרגות פתוח להתחבא בו, ואיך עוד דלתהייתה נעולה ועוד אחת, ובמזל מצאה את הבניין הזה, שהיה פתוח, עד שהזקנה המוזרה הזו, שמטיילת בחמש או שש בבוקר בבניין כאילוצהריים, זורקת זבל ואוספת עיתון ואשפת אדם, הכניסה אותה הביתה.רוב האנשים היו מפנים את המבט לצד השני וממשיכים הלאה במקרההטוב, ומגרשים אותה עם מטאטא או קוראים למשטרה במקרה הרע.אבל הזקנה הזו התבוננה בה, מתעלמת מכל סימני האזהרה הכחוליםשמתנוססים לה על הפרצוף, הכניסה אותה לחדר הוורוד וקראה להדנהלה. כאילו הן מכירות.יש לנינה הרבה שאלות, אבל הן יחכו לאחר כך. עכשיו היא רקרוצה מקלחת חמה. ולהניח את הראש לכמה שעות. היא מתחילהלקלף מעליה את השמלה ומייד מכה בה התמהיל המסריח של הריחשלה, שילוב של עשן הסיגריות בשערה, של האפטר־שייב החזק מדישהתערבב בזיעה המצחינה שלהם כשנצמדו אליה, יחד עם הבושםהמתוק מדי שהיה שם בדירה, שהיא התיזה על עצמה ולא הצליחלכסות את ריח הפחד שלה. התמונות של הערב האומלל הזה גרמולה לרצות להקיא.מטומטמת, זה מה שאני, היא חשבה, וכמו אחוזת אמוק היא קרעהמעליה את שאריות השמלה ופתחה את ברז המים החמים. המראההתכסתה מייד באדים והניחה לה להפסיק לראות את עצמה. עצמההחבוטה, המרוחה, העלובה.המים שטפו מגופה את הלילה הזה, ואת הלילות שקדמו לו, אתהשבועיים האלו שסחררו אותה, טלטלו אותה, לקחו אותה מביתה,מאִימהּ, מכל מה שהכירה, ופלטו אותה לבסוף על מפתן ביתה שלאישה קשישה, אולי נחמדה ואולי לא, בדירה תל אביבית מחניקה,שבה היו מפוזרים פתקים. המון פתקים. גדולים, קטנים, מודבקים,נעוצים, זרוקים.מחר היא תקרא אותם. אחרי שתישן קצת. מעניין מה כתוב בהם.המים המנחמים עוטפים אותה כמו שמיכה נעימה ומגינה. הלחיכואבת למגעם, אך שאר גופה אסיר תודה. היא כורכת סביבה את המגבת הרכה וככה עוברת לחדר השני, ניגשת לארון והנה שם,מסודרות בערמות, פיג'מות חורף וקיץ ורודות, עם לבבות ודובונים,פסים ופרחים, במידות שונות, כולן עם תג מחיר וכולן קטנות מדיעבורה. חנות קטנה ומטריפה של פיג'מות לילדות.היא נדחקת לפיג'מה שמיועדת אולי לילדה בת 12 , אבל הבד הרךנמתח ונעים לה, וגם זה מה שיש. היא מתיישבת על קצה המיטה הרכהכשלפתע היא שומעת דפיקה בדלת והזקנה מהעבר השני שואלתבהיסוס, "דנה, את בסדר?"נינה שותקת. היא כל כך עייפה ומבולבלת. רק שהזקנה לא תזרוקאותה מפה עכשיו, רק לא זה, היא רק רוצה לשים ראש על הכריתולהיכנס מתחת לשמיכה, מנוחה קצרה לגוף הדואב, להבין מה הלאה,ולאן. היא על סף בכי. שוב."אר יו אוקיי?" שואלת הזקנה."כן," נינה עונה."מה?""איים אוקיי," כנראה נכון לתבל בקצת אנגלית, היא חושבת. היאחייבת להיאחז בכל רמז, כל דבר שישאיר אותה כאן לעוד יום אויומיים, עד שתרד הנפיחות והפרצוף שלה יחזור לעצמו."יופי," הזקנה אומרת.נינה פותחת את הדלת והזקנה עומדת שם, היא מייד מושיטה אתהיד ומכבה את האור, בחושך טוב יותר. יותר בטוח. היא נכנסתלמיטה, השמיכה עוטפת אותה בנעימות והמזרן הרך כמו אוסף אותהלתוכו. שקט ואפילו נעים לה."לילה טוב," אומרת לה הזקנה שבאה איתה לכיוון המיטה, "גודנייט.""גוד נייט," עונה נינה, ומגלה שכף ידה נעטפה בכפות ידי הזקנה.בדרך כלל היא לא אוהבת שנוגעים בה, היא לא מהנערות שאוהבותלהחזיק ידיים, לצחקק ולהתחבק, אבל משהו במגע הזה מזכיר לה את בבושקה שלה, שהיא כל כך מתגעגעת אליה, הבבושקה שלהשלא הספיקה אפילו ללמוד קצת עברית. והנה היא עכשיו נקייה,שוכבת בחדר האפלולי שקרני אור מאיימות לחדור אליו מבין שלביהתריס ומבעד לדלת שנותרה קצת פתוחה, במיטה שמצעיה קרירים,ושתי כפות ידיים זרות אוחזות בה בחום ואהבה של סבתא, ולרגע היאנתקפת געגוע לחיבוק אחרי ים הלבד שבו הייתה בשבועיים הסועריםהאלו שכמעט הטביעו אותה. ולמרות שהיא לא רוצה לבכות, נושרתלה דמעה ומייד נספגת בכרית.והיא נרדמת.כרמלה יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת ובתוכה גואים רגשות שכמעטנשכחו. כל כך הרבה זמן היא חיכתה לביקור הזה, וכל פעם היה לאיתמרתירוץ אחר. פעם זה היה כי דנה קטנה מדי והטיסה תהיה קשה, ואז כיהיא גדולה מדי ויש לה מבחנים חשובים בבית הספר, ובאמצע השנה היאלא יכולה להפסיד לימודים כשהוא בא לאזכרה, ובחופש יש לה מחנהקיץ עם החברות ואצלו בעבודה בלגן, וכל פעם היא קיוותה שהפעם היאכן תבוא איתו. בימים שהכול היה לה ברור וחד, היא הודתה בפני עצמהשהיא לא יודעת מה יקרה קודם, שדנה תבוא או שלה זה כבר לא ישַנה."איתוש שלי," היא אמרה לו בשיחות האחרונות, "אם היא לא באהאיתך, לפחות שתבוא בקיץ, לבד. אני אשלם. אל תדאג.""לבקש מאיתמר שדנה תבוא לבד!!!" היה כתוב על כמה מהפתקיםבבית. הפתקים שהיו בכל מקום כמעט, ובעיקר ליד הטלפון וגם לידהמחשב הכבוי וגם ליד המיטה.ובפעם הראשונה שהיא אמרה את זה הוא התרגז שהיא מדברת עלכסף."אימא," הוא אמר לה, "זה לא עניין של כסף."אבל היא חסכה, היא הסבירה לו, וגם איציק חסך, ויש לה. זה בסדר.ואיתמר נזכר איך כילד קטן הוא היה מבוהל בימים האלו שלקראת ה־ 15 בחודש, כשהוריו, איציק וכרמלה, היו מתחילים לדאוג. בלילותאיציק היה מצייר עם סרגל עמודות ויושב עם החשבוניות והקבלותוהספחים של הצ'קים ומתקתק על המחשבון. ואיזה שקט מתוח היהבבית, לא טלוויזיה ולא רדיו. ואיך היא הייתה שומרת על שקט, רקיושבת ומחכה לגזר הדין, לתום החשבון, לדעת אם החודש היה טובאו לא. וכמה צריך לשלם מע"ם. ואם להצטמצם או לחגוג. ואז איציקהיה קורא פתאום "כרמלה", ולפי הנימה היא כבר ידעה. וגם הוא,איתמר, כילד, ידע. וכבר אז הוא אמר לעצמו שהוא חייב להצליח. הואחייב. לא לחיות כל חודש עם הדאגה הזו."בקיץ הזה יהיה בעייתי לי, בעייתי לנו, לבוא לחופשה," הוא אמרלאימא שלו בשנה ההיא, וגם בשנה שאחרי. פעם הסביר שאלה הימיםהאחרונים לקראת המיזוג, ובשנה שאחרי - שזה המיזוג, ובכל הזמניםהוא חייב להיות שם כדי להעביר להם את כל המידע על ההפעלה,והוא דיבר והסביר כל מיני מילים על פרודקט ועל מנג'מנט, דבריםשכרמלה לא הבינה, והוא ידע שהיא לא מבינה, וככל שהיא שתקהככה הוא דיבר יותר ויותר, ולא היה לה אוויר.כל השנה היא חיכתה לקיץ, כל החודשים המיותרים האחרים עפווטסו בחייה עד שהם יגיעו לביקור. ושוב הם אכזבו אותה, עוד שנה.הוא והאישה שלו מהקיבוץ, שבהתחלה כרמלה ממש לא אהבה אתההשתלטות שלה על איתמר. היא גם אמרה לו את זה, אז כשהואונעמה שלו רבו, הריב שבו הם אפילו נפרדו לכמעט שבועיים, והואניסה להיות גיבור אבל בסוף נשבר ונסע לקיבוץ שלה עם פרחיםוטבעת שהוא ואיציק קנו במלא כסף אצל קראשי. כשכרמלה שמעהעל הטבעת היא שאלה בדאגה את איציק מה יקרה אם נעמה לאתסכים, מה הם יעשו עם טבעת כזו יקרה, ואיציק צחק ואמר לה שהואנתן צ'ק ביטחון אבל הם סגרו ביניהם שקראשי לא מפקיד את הצ'קבכל מקרה, ורק אם זה מצליח איציק יביא לו מזומן ואז יקבל הנחה.היא לא אהבה את זה שאיציק תמיד ניסה בקטנה לסדר את מס הכנסה. פה במאה שקל שהוא לא הדפיס בקופה, שם בהנחה על מזומן. כל כךהרבה לילות היא לא ישנה בגלל השטויות האלו שלו. מפחדת שתגיעביקורת. וכל פעם הם היו רבים על זה. והנה גם קראשי הגדול עושהאותו דבר.אבל זה היה כל כך מזמן. ואז היא החליטה לקבל את נעמה הכי יפֶהשאפשר, כמו הבת שלא הייתה לה. אחר כך זה כבר לא שינה כלום,כי הם הביאו את דנה לעולם. דנה הקטנה, הפלא הקטן הזה, היצורהזה שהאיר לה את הלב, שמהרגע שיצאה לאוויר העולם והפכה אותהלסבתא כבשה את כולה בעוצמה שהפתיעה אותה. בחיבור שהיא לאהאמינה שיקרה. וגם את איציק.הם גרו אז לידם וכרמלה שמחה לבוא כל יום לעזור, להיות שםכשהקיבוצניקית לא מסתדרת ומושיטה לה בייאוש את הדבר הצורחהזה, ואצלה הדבר הזה היה נרגע, ומחייך, הופך להיות דנה שלה. קמהונמה. עם הבנים לא היה לה ככה תענוג ורגוע, היא חשבה. גם היאהייתה אימא לחוצה ומודאגת, כמו נעמה. וגם לה לא הייתה אימאלידה שתעזור לה. עכשיו זה היה שונה. היא הייתה רגועה, הכול היהלה טבעי. או בגלל דנה, שהייתה מתוקה שאין דברים כאלה, או שאוליזה בגלל שהיא סבתא הפעם, ולא אימא.ואז איתמר אמר שהם ייסעו קצת. זה היה אחרי שהתמונה שלו ושלהחברים שלו התפרסמה בעיתון, ואיציק צחק ואמר, "לא להאמיןשהבנדיטים האלה באמת עושים את זה." כי מי היה מאמין שעם מכנסי הברמודה והכפכפים הם בדרך למכור את החברה שלהם לחברההגדולה ההיא, שיש לה ראשי תיבות באנגלית במקום שֵם.איתמר הסביר שהוא ידריך אותם שם על הפרודקט ועל הפרוג'קטוגם זו הזדמנות נהדרת, נפלאה, וחבל לוותר על זה. קצת אמריקהלא יזיק. עוד התנסות, גג שנה, להכיר וללמוד, הוא אמר כשישב מולכרמלה ואיציק והסביר להם שהוא לא למד בחו"ל, והיום כדי להצליח בעולם של ההיי־טק חייבים ניסיון בחברה בינלאומית גדולה, ועדיף באמריקה, והזדמנות כזו לא תהיה לו. אין הרבה פעמים שמקבליםהצעה כזו עם אישור עבודה שם. וגם דנה עוד קטנה ונעמה לא מצאהעבודה, אז למה לא?הם הסתכלו עליו בעיניים עצובות, והוא ניסה להתעלם. זה רק שנה,הוא חזר ואמר. ואז הוא באמת האמין שמדובר רק בשנה. והוא ידע שזהטירוף לעבור רק לשנה, אבל לא היה מוכן לוותר. הוא היה סקרן לראותאיך זה עובד בעולם הגדול, לבדוק איך הוא במגרש של הגדולים.בהתחלה התכנון היה שהוא ייסע לבד לכמה חודשים. "זה לקצר,"הוא אמר לנעמה בשיחה שהוא תכנן בראש במשך שבוע, "אני אבואלבקר כל חודש." היא הסתכלה עליו כאילו הוא השתגע. כשהם דיברועל זה במשרד, הוא והשותפים, זה נשמע הגיוני, ועכשיו מולה, כשהיאישבה שם עם דנה על השטיח, משחקות בבית בובות, זה באמת נראהפתאום כל כך עקום. וטיפשי. מה פתאום לנסוע לבד? נעמה אמרה לובאנגלית, שדנה לא תבין, אין לה מה להיות כאן לבד עם ילדה, והיאבאה גם אם זה על חשבונה, וזו הייתה סתם אמירה כי החשבון שלהםמשותף, והוא ידע שזה גם בגלל שהעסק שלה גווע, וככה הייתה להסיבה להרים ידיים. לסגור. לאט לאט הוא יבין שהיא תמיד מחפשתסיבות לעבור הלאה. לדבר הבא. חולמת וחולמת ופחות נלחמת. היאאמרה שתחזור לעשות עיצובים לאתרי אינטרנט, שאת זה היא יכולהלעשות מכל מקום בעולם.למחרת הוא אמר לשותפיו שגם נעמה נוסעת איתו. והילדה. הםהופתעו וניסו להגיד לו שהחברה לא יכולה לממן משפחה עכשיו. שלאברור אם זה באמת יקרה ויצליח וזו הוצאה גדולה מדי. והכי התרגזחנוך. גם הוא רצה לנסוע אבל לא הציע את עצמו, כי הילדים שלוקטנים והיה ברור ששולחים רק אחד. לא משפחה. נכון שאיתמר הכימתאים – יש לו אנגלית משובחת והוא יודע איך לדבר עם אנשים -וחנוך הוא רק האיש הטכני. ועכשיו כעס על עצמו שוויתר עלההזדמנות. איתמר ראה שהם בלחץ והסביר שהוא יממן את הכרטיס של נעמה,שלא ידאגו, שהוא בטוח שזה יצליח, שיקנו אותם וימַזגו אותם והכולישתלם, ושהוא לא ייתן להזדמנות הזו להתפספס. אנחנו נצחק עלהכסף הזה אחר כך, הוא אמר להם.והם התחילו לארוז. לא כמו שניים שיוצאים לטיול אחרי צבא,אלא כמי שעוברים דירה לעולמים, אפילו שכרו מחסן לשים את כלהדברים, למרות שכרמלה הציעה שישאירו אצלה.ובין הארגזים הסתובבה דנה הקטנה שחזרה ואמרה "אמריקה"וכרמלה אמרה אולי תישארי איתי ודנה צחקה, עם הלחיים העגולותוהשיער שנכנס לה בעיניים, וכרמלה נמסה מאיך שהיא מסיטה אותובתנועות של גברת קטנה, כאילו מישהו לימד אותה להיות אישה.והיא חשבה על סרט דוקומנטרי שראתה עם סימון דה בובואר שאמרהשאת לא נולדת אישה אלא נעשית אישה, והנה הקטנה הזו כל כךאישה, מהר מדי. ואולי דה בובואר הזו טעתה."את מי את הכי אוהבת?" היא שאלה אותה, ודנה הייתה באהמתכרבלת בתוכה, "איי לאב סה־תא". וכרמלה חיבקה אותה, לאמאמינה שזה קורה לה, שהם עוזבים, שהם נוסעים. שהם לוקחים ממנהאת כדור האושר שלה. היא התחננה לאיציק שיגיד לו, שיגיד לאיתמרשיישארו, שבלעדיהם היא לא תוכל. ואיציק שאל למה דווקא ממנוהיא מבקשת שיגיד להם. הרי כל השנים הוא היה הילד שלה, איתמריהקטן שלה, שהיא פינקה. הוא תמיד אמר לה שהיא מפנקת יותר מדי.והנה, זה מה שקורה. הוא רצה להגיד לה את זה, אבל ידע שזה ישבוראותה. אז הוא שתק."אתה לא אומר לאיתמר אף פעם," היא אמרה לו, "ואם אתה תגיד, הםיבינו שאי אפשר. יבינו שלא עושים את זה. לא משאירים שני זקנים לבד."איציק אמר לה שילדים לא חיים בשביל ההורים, שזה לא עובד ככה.יש לילדים חיים, והם צריכים לעשות מה שטוב להם. הם נוסעיםרק לשנה, הוא אמר, ואת לא באמת רוצה שאיתמר יזכור לך אחר כך שלא תמכת בו בכל הלב. "לא חבל?" הוא שאל וחיבק אותה."הכול נתת לו, אל תעצרי אותו עכשיו. תני לו לעשות מה שטוב לו.תחשבי עליו," והיא הקשתה את גופה, ולאט לאט הוא ליטף עד שהיאהתרככה. אבל בלב נשארה לה מועקה כואבת. חונקת."ולא חבל שהילדה הזו לא תהיה איתי?" היא שאלה אותו.כמה היא חיכתה לילדה. כל ההריונות שלה שלא הצליחו לפני אורי,ואז בין אורי לאיתמר, וכל פעם היא קיוותה שהפעם זו תהיה בת.שתהיה לה בת משלה. לתפור לה בגדים ולהיות לה לחברה."יש לך אותי לטפל בי," איציק חייך את החיוך הגדול שלו. ולא ידעשזה לא יהיה מצחיק. וכל כך מעט פעמים מאז הוא צחק.איתמר ונעמה ודנה נסעו, ושקט ירד על הבית. והשקט הכאיב.בייחוד בארוחת יום שישי, שניהם לבד. ורק המזלגות והסכיניםהרעישו.ומאז היו שתי תמונות על המזנון. של אורי במדים, ושל איתמרונעמה ודנה באמריקה. אחר כך איתמר נתן לה תמונה של כולםמהברית של אריאל. ועכשיו היו שלוש תמונות.ועליי? לא חבל עליי? היא רצתה להגיד לאיציק אז, ואחר כך היאמלמלה את זה בלילה ההוא, כשהוא לא התעורר ולא היה לה איציקיותר, והיא ליטפה את ידו הדוממת. איתמר צלצל שהוא בדרך, ועדשהוא הגיע כבר קבעו את הלוויה, אף אחד לא ידע מי קבע, אבלהיה יום ומקום ושעה ומודעה ולוויה. מזל שאיתמר הגיע בזמן. ומעלהקבר הטרי היא רצתה לשאול את איציק, ומה עם מה שטוב לה? והיאצרחה את זה אחר כך לילה אחרי לילה. לבד. אולי בלי קול, אבל ככהשהלב שלה נשבר. מה עם מה שטוב לה?"חבל שלקחתם מחסן. באמת. זה ממש בסדר שתשאירו אצלנו אתהארגזים," כרמלה אמרה לו אז, מול כל הערמות, "סעו, תראו איךהמקום הזה, ואם זה באמת יהיה טוב אז נשלח לכם, או שתבואו הנה לקחת. הרי תבקרו."והוא הסתכל עליה, איתמרי המתוק שלה עם העיניים דבש, והפסיקלארוז, ואמר לדנה "גו טו אימא", כי הם התחילו להרגיל אותה לשפה,והתיישב ליד אימא שלו, מחזיק את ידה, מביט בפניה היפים, בעיניהשכל חייו עקבו אחריו, שמרו עליו באשר הלך. כל כך הרבה פעמיםהוא הרגיש את המבט הזה, ידע שהיא שם. כשהוא התנשק על הספסל,כשהוא הבקיע גול, היא הייתה שם, מאחורי גדר, מציצה מחלון הדירה,אימא שלו. פעם דורון מכיתה ח' צחק עליו, צחק עליה כשראה אותהמאחורי שיח, ואיתמר פוצץ אותו במכות. בחדר המנהלת שאלו אותומה קרה. ילד כזה טוב, אף פעם לא מרביץ, מה דורון עשה לך? מה?שאלו אותו המורה והמנהלת ואבא ואימא, והוא שתק. לא פצה פה."רק ילד אחד יש לי," הוא שמע אותה בוכה בימים ההם, והוא זוכרשלא הבין מה זה באמת אומר, רק חשב שטוב שזה קרה אחרי הברמצווה, כי אחרת בטח היו מבטלים לו. אחר כך כבר הבין, ותמיד חשאשמה בגלל המחשבה על הבר מצווה שלו.ומאז, הימים האלה שבין פסח ליום הזיכרון הפכו לימים הנוראיםשל הבית. בתוך הדממה שהחרישה אוזניים נדמה היה שכל הכוסותמאיימות להתרסק מהמתח באוויר. והוא היה הולך ומתכנס, לא יכוללהכיל את הכאב שלהם, לא מסוגל יותר לשמוע את ה"תהיה חזקבשבילם" שאמרו בשבעה ויגידו בכל אזכרה שוב ושוב, והוא בקושיהצליח להיות חזק בשביל עצמו. "רק ילד אחד," הייתה בוכה לאיציק,אביו השותק, כל פעם שאיתמר היה מדאיג אותה, או חוזר מאוחר מדי,או מתייצב לצו ראשון. בוכה ואומרת, "ואם יקרה לו משהו? אני אמותאם יקרה לו משהו, אני נשבעת לך, באותו הרגע אני אמות.""תקשיבי, אימא," הוא חיבק אותה, מלטף ומרגיע, "אנחנו ניסע גגלשנה ונחזור. כל החיים שלי פה, את ואבא, והעסק שלנו שתמידימשיך להיות פה. זה נורא חשוב שנסגור את העסקה הזו פרפקט. את יודעת שאני הכי אוהב אותך בעולם, אבל אני חייב לעשות את זהבעצמי."כמו שהוא היה חייב בסיס רחוק מהבית. כי קרבי היא לא חתמהלו, אז במקום זה הוא בחר הרבה אבק ומאוד רחוק. היה חוזר פעםבשבועיים, מלוכלך וצרוב שמש, לא מספר כמעט כלום, מחבק אתהאימא הרזה שלו, מעיף אותה באוויר, טורף את כל מה שהיא הכינהלו, ולפעמים היו באים גם חברים שלו, שגם הם היו אוכלים וצוחקים,ואז הוא היה יוצא ואז ישן עד הצהריים."אימא," הוא היה שואל מעבר לקו כשהיא הייתה משתתקת, "אתשם?""כן," היא הייתה אומרת. היא תמיד שם. תמיד. זה בדיוק מה שהיא.זו ששם. מהצד השני, מחכה, נמצאת, בשקט. היא הייתה שם כשהואהודיע שהם החליטו להאריך את השהייה. היא הייתה שם כשנגמרההשבעה והוא מיהר לנסוע חזרה. היא הייתה שם כשהוא אמר שהואחייב בקיץ הזה לעבוד ולכן הם לא יבואו השנה, אבל נכון שזה בסדר?כי הוא היה איתה ממש לא מזמן, ביום הזיכרון. וכרמלה אמרה לו שזההיה בלי דנה, והוא אמר שמתישהו השנה הוא יביא אותה. והיא הייתהשם כשהוא הבטיח שבשנה הבאה הם יבואו. וכל כך הרבה פעמים היאאמרה לעצמה שאולי הייתה צריכה אז לצעוק עליו ולהגיד שלא, אבלהיא לא צעקה. אולי לא הייתה צריכה לענות לטלפון. אבל היא ענתה.ושוב היא אמרה שבסדר. שוב ושוב היא שתקה והייתה שם. ועכשיומבולבל לה, והיא לא יודעת כמה שנים של שתיקות עברו, אבל היאכן יודעת שביום הזיכרון הקודם הוא לא בא.ועכשיו הוא שוב אמר שרק הפעם לא.היא שולפת פתק ריק אחד מהכיס שלה וכותבת עליו "דנה באה!"ואז זורקת אותו לפח.