פרק ראשון - פני השטח

ליבי דפק בהתרגשות ובחשש. אגלי הזיעה נטפו על גבי כשהאצתי ברכב והגברתי מהירות. "אם יקרה לי משהו כאן — זו ממש תהיה קלישאה. 'נספה בעת מילוי תפקידו בכביש נידח בדרום הר חברון'," ניסיתי להתבדח עם עצמי, אבל לא היה שום הומור בסיטואציה הזו.מדי פעם הגנבתי מבט חושש אל הרכב שנסע מאחוריי. ארבעת נוסעיו עקבו אחר הרכב שבו נסעתי, בכך לא היה ספק. כמה דקות קודם לכן הם נעצרו עם רכבם בשעה שצילמתי כתבה בפאתי העיירה יטא שמדרום לחברון, הרחק מכל נקודה או יישוב ישראליים. הם לא הגיעו במקרה - ניכר היה שמישהו עדכן אותם שצוות תקשורת ישראלי הגיע לצלם בשטח A שבשליטת הרשות הפלסטינית (הרש"פ), אירוע שבמהותו הוא יוצא דופן ומאוד לא טבעי. והיה דבר נוסף שלא ניתן היה לטעות בו: הזקנים המוקפדים של הארבעה ומדבקות עם פסוקי קוראן שעל הרכב העידו על שיוכם הרגשי והארגוני — על הציר שבין חמאס לג'יהאד האסלאמי."הם לא הביטו בנו בעיניים עוינות אלא יותר סקרניות," ניסיתי להרגיע את עצמי ואת הצלם שאיתי בעודנו נוסעים בכבישי העפר הריקים לכיוון ציר 60. בשלב מסוים דרך העפר התרחבה והרכב ובתוכו ארבעת הצעירים עקף אותנו. מייד אחר כך הם אותתו ונעצרו כמעט באמצע הכביש השומם. לא הייתה לי ברירה אלא להאט ומייד לעצור. "מה ימנע מהם לחסל אותנו?" חשבתי באימה. כל יושבי הרכב יצאו ממנו וצעדו לכיווננו. ההרים מסביב סגרו עליי. אחד מהם סימן בידו כמבקש לפתוח את החלון. פתחתי אותו בהיסוס, ממתין לגרוע מכול. אולם משהו במבט השובבי שלו אותת שאין בכוונתו לפגוע בנו. הוא רכן לעבר החלון, מחייך, ובעברית טובה פנה אליי ואמר:"חמו, אפשר לעשות איתך סלפי?"המתח שנצבר התפוגג באחת."אני מבין שרואים כאן את חדשות 2," צחקתי בהקלה גדולה, מופתע מן התפנית בעלילה."לא — אנחנו מכירים אותך מהכלא. ראינו אותך שם כמעט כל ערב," הייתה התשובה. בשיחה שהתפתחה גיליתי שלמרות גילם הצעיר, ארבעת יושבי הרכב הם כולם אסירי חמאס לשעבר."תאמין או לא," אמר לי המבוגר שבהם, "אנחנו חוזרים עכשיו מפגישה עם איש שב"כ שלכם. הוא רוצה לדעת שהפסקנו עם הפיגועים והמוקאוומה (ההתנגדות)"."והפסקתם?" שאלתי בסקרנות."ברור", הם ענו כמעט במקהלה. "אנחנו רוצים עכשיו שקט וחיים נורמליים. השב"כ שלכם והמוח'אבראת (המודיעין) שלנו לא נותנים לנו לנשום. והאמת היא שהשארנו מאחור את הבלגאן. אנחנו רוצים לחיות."אם אתבקש לאפיין את המפגש הישיר והבלתי אמצעי עם העולם האניגמטי שמעבר לגדר, עולם אשר עבור רבים בישראל ממוקם כמעט מעבר להרי החושך, הפגישה על דרך העפר המבודדת בדרום הר חברון היא נקודת מוצא מצוינת. זה לא היה מפגש בין ייצוגים וסמלים שחיים בעולם סטרילי ומתנהגים באופן צפוי ומוכתב מראש, אלא מגע בין בני אדם אמיתיים. בעולם הדימויים הרווח בישראל, כל מפגש עם ארבעה צעירים תומכי חמאס, אסירים לשעבר, יתאפיין בשנאה ודה־לגיטימציה, ועלול בקלות לגלוש לאלימות. קרוב לוודאי שזו תמונת ראי לאופן שבו רבים בצד הפלסטיני היו רואים מפגש מן הסוג הזה. אבל בשטח, בעולם האמיתי, אני מגלה שוב ושוב שהמציאות המורכבת שוברת סטיגמות ובעיקר מפתיעה מאוד.מה שאפיין את הפגישה האקראית בינינו היו בעיקר סקרנות ועניין. הם רצו לשמוע עוד ועוד על ישראל ועל השינויים שעוברת החברה הישראלית בגישתה לפלסטינים. הם שאלו על עבודתי בשטחים וביקשו להבין כיצד אני רואה את פתרון הסכסוך. הם היו קשובים לשמוע את דעתי על הטרור שתנועתם נוקטת בו, התעקשו לספר על הקשיים שישראל מערימה עליהם ותיארו בהרחבה את מה שהם הגדירו "עוולות הכיבוש".רגע לפני שנפרדנו הזמינו אותי לבוא ולבקר בכפרם. כך היה. כמה שבועות מאוחר יותר הגעתי, חמוש במצלמה, לביקור בכפר, שכמו רבים מן היישובים במחוז חברון — מזוהה עם חמאס. במסגרת הכתבה שצילמתי על השינוי בטרור — 'ממחבלים מתאבדים לסכינאים', לקחו אותי מארחיי למשפחה שבנה שילח מחבל מתאבד בראשית האינתיפאדה השנייה ונשפט לשלושה מאסרי עולם. הדגלים הירוקים והפוסטרים ועליהם דיוקנאות מנהיגי חמאס על הקירות לצד תמונות הבן שבכלא - לא הותירו ספק באשר לזהותם הפוליטית של יושבי הבית. כשראיינתי אותם בניסיון להבין את המוטיבציה של המשפחה שמתגאה בשלושה דורות של אסירים, איש מהם לא הביע סימן שאלה לגבי הנתיב אותו בחרו — נתיב של מאבק אלים ופיגועים.הזמן עבר. כשנה וחצי מאוחר יותר ערכתי ביקור מקצועי באחד מבתי הכלא הביטחוניים בישראל. ברגע שחציתי את סף הדלת החשמלית של אגף אסירי חמאס, ראיתי איך בזמן אמת נדלקת תובנה בעיניו של אסיר עבדקן, איש חמאס, שעמד במקרה בסמוך. הוא ניגש אלי ולא הותיר כל מרווח בינינו. נצמד. קשה היה שלא לחוש מעט מאוים."האם אתה מזהה אותי?" שאל בעברית צחה."לא. אנחנו מכירים?" השבתי בשאלה."אני האיש שביצע את הפעולה ("עמלייה" בערבית, הכוונה לפיגוע) ליד ח'לח'ול. עשית עליי כתבה לפני שנה, שנה וחצי. היית בבית המשפחה שלי. עכשיו אתה נזכר?"הנהנתי באישור.את המשפט שאמר בתגובה לא אשכח לעולם. "אתה שתית מהמים שאבא שלי הגיש לך. אתה גם אכלת את האוכל שאימא שלי בישלה עבורך. אז איך העזת לקרוא לי מחבל?" את המשפט האחרון ירק בזעם ומייד אחר כך הפנה גבו ועזב במהירות.זו הייתה סגירת מעגל מעניינת. לכאורה אנקדוטה קטנה, אבל די בה כדי לכוון אלומת אור לעבר שדה המוקשים שבו אני פוסע כבר כמעט שני עשורים, מאז התחלתי לסקר את השטחים בשנת 2003. בעולם שבו פערי הנרטיבים בין ישראל לבין הפלסטינים הם כה עמוקים, וכשיש כל כך מעט עובדות ובעיקר פרשנויות שהן בנות הסכמה בין שני הצדדים - שם התואר של אסיר העולם מהפיגוע בח'לח'ול הוא ביטוי לאחת המחלוקות המהותיות ביותר שבין הניצים - 'מחבל' יכנה אותו הרוב המכריע של הציבור הישראלי, 'לוחם' יאמרו כמעט כל הפלסטינים. ובמציאות הזו שבה תפיסת המציאות והאתוסים שמאפיינים את שתי החברות כל כך שונים - הדילוג בין העולמות איננו דבר פשוט כלל ועיקר.זה מתחיל במעבר הפיזי. בדרך כלל מקבל את פניך בכניסה לשטחי הרשות הפלסטינית שלט גדול שנכתב באותיות קידוש לבנה: "דרך זו מובילה לשטח A בשליטת הרשות הפלסטינית. הכניסה לישראלים אסורה, מסכנת את חייכם ומהווה עבירה פלילית". אלו מילים שנבחרו בקפידה, כתובות על שלט אדום, מותירות את הארץ שמעבר ואת תושביה בבחינת עולם אסור ואפילו מאיים מבחינתם של מרבית הישראלים (אגב, לעיתונאים בעלי תעודת לע"מ הכניסה לשטחים היא חוקית ומותרת). "זה בכוונה כתוב באדום בוהק," אמר לי לאחרונה ראש עיריית דורא, עיר במרחב חברון. "זה כדי להפחיד אתכם, לגרום לכם להיבהל מאיתנו, כאילו אנחנו חיות." מפקד של אחד ממנגנוני הביטחון הפלסטינים, קצין בדרגת אלוף, נפנף מולי בנתון הזה כשהזכיר את הגבול בין ישראל לישות שלידה: "אנחנו מחזירים הביתה כל שנה 200 ישראלים שנכנסו בטעות או בכוונה לשטח שלנו. יש לנו 200 גלעד שליט פוטנציאלים שאיננו מנצלים. תחשוב מה חמאס כבר היו עושים איתם."ההליכה במשעול הזה היא מאתגרת מאוד עבורי. במשך שנים ארוכות העניק אופי העבודה לעמיתיי העיתונאים בשטחים ואף לי מעין חסינות בצד השני של הגבול. נתפסנו לרוב כ"אקס־טריטוריה", אנשי מקצוע אובייקטיבים ונטולי פניות - גם אם לא ניטרליים, שמשקיפים על הסיטואציה ממרחק מה ומסקרים אותה על פי כללי אתיקה הוגנים. התובנה הזאת וכיבוד חוקי המשחק הללו אפשרו לי להיכנס במשך שנים ארוכות אל שדות לא חרושים ולמחוזות שספק אם כף רגלו של ישראלי אחר דרכה בהם. ניגשתי אל המלאכה בהתלהבות. זו הייתה ועודנה הזדמנות נפלאה לחקור את אחד הנושאים החשובים והמשפיעים ביותר על חיינו בישראל, במזרח התיכון ויהיה מי שיאמר אף מעבר אליו - הסכסוך הישראלי פלסטיני. והחקירה היא ממקור ראשון, בלתי אמצעי, ובעיקר נטולת מתווכים ופילטרים. גם בתקופות קשות ביותר של פיגועים ואלימות, של מוות והרס משני הצדדים, כשנדמה שהקיום המשותף של שני העמים בתא השטח הקטן הזה אינו יכול להתקיים, התעקשתי לעבור אל העולם שמעבר לגדר, לספוג את התחושות והקולות ששם, להאזין ברוב קשב, לנסות ולחפש שינויים ולהציף את הדברים בישראל. באופן מודע התעקשתי לצמצם עד כמה שניתן את השיפוטיות המוקדמת, לגשת אל בני האדם ממקום נקי ונטול דעות קדומות.העבודה בשטחים מלאה באתגרים ייחודיים. הראשון שבהם וכנראה גם המשמעותי ביותר הוא הקושי לייצר מקורות עיתונאיים המבוססים על מערכת יחסים של אמון, ולעיתים אף ידידות. בזירה שבה החשדנות בין ישראלים לפלסטינים גדולה כל כך, רכישת האמון ההדדי והעבודה המשותפת אינה דבר פשוט בכלל. הדבר נכון כפליים כשמדובר בתומכי ארגונים דתיים כמו חמאס או הג'יהאד האסלאמי. בספר ישנם תיאורים רבים של דיאלוגים שניהלתי במהלך השנים עם גורמים שונים בצד השני. מקצת מן האנשים ראו בתקשורת עם ישראלי דבר טבעי לחלוטין. עבור רבים אחרים הקשר עימי היה הפעם הראשונה ולעיתים קרובות היחידה שבה ניהלו מערכת יחסים כלשהי עם ישראלי יהודי. כמו כן באווירה הכללית בשטחים ובשיח הכללי שהקצין מאוד בשנים האחרונות, כמעט כל מגע עם עיתונאי ישראלי עלול להיתפס כאקט בעייתי הצבוע בצבעים של נורמליזציה. מקרים שבהם פלסטינים שהתראיינו אצלי או סייעו לי בעבודתי בשטחים זומנו בעקבות כך לתשאולים ולחקירות במנגנוני הביטחון של הרש"פ בעוון שיתוף פעולה עם עיתונות ישראלית חזרו ונשנו. "הוא נעצר," יאמר בדרך כלל בן משפחתו, אשתו או קרוב אחר. "ענד מין, אליהוד ולא אלערב?" (אצל מי? היהודים או הערבים?) - אני שואל.אחד מחבריי נעלם כך לאחרונה לתקופה של יותר מחודש. כששב יצר איתי קשר בטלפון. "הרשות עצרה אותי," סיפר, "לקחו אותי ל(מתקני החקירות ב)יריחו, חודש הייתי מתחת לאדמה, חטפתי מכות, עינויים, השפלות.""למה?" שאלתי. מבוהל מהתיאור האלים."האשימו אותי בהרבה דברים. אבל בשלב מסוים הם שאלו עליך. הטיחו בי שאני משתף פעולה עם התקשורת הציונית. אתה מבין — זו הרשות של אבו מאזן. הוא מזמין אליו ישראלים למוקאטעה כל יומיים ומדבר איתכם שלום, ולי מרביצים מכות רצח על הקשרים איתך. איך אני אמור לא לשנוא אותם עכשיו?!" אמר, והותיר אותי עם מועקה גדולה ותחושת אחריות לגורלו.אלו הם פני הדברים גם עם שלטון חמאס ברצועת עזה, שבשנים האחרונות כוחות הביטחון שלה איימו על אנשים שונים שנחשדו ביצירת קשרים, גם חבריים, עם עיתונאים ישראלים. לפיכך, בחלק גדול מן הראיונות והסיפורים שבספר השתמשתי בשמות בדויים כדי לשמור על ביטחונם של אותם פלסטינים שעימם שוחחתי.עבור רבים בישראל השטחים הם מעין חור שחור ויושביהם בבחינת נעלם גדול - קבוצה הומוגנית, לא מוכרת ובעיקר לא מובנת. "מה הם רוצים מאיתנו", הוא משפט ששמעתי כל כך הרבה פעמים במהלך חיי. לפיכך מטרתו של הספר הזה להיות מעין מורה נבוכים לעולם המקביל שמתקיים לצידנו. אינני מתיימר להביא לכאן מסמך אקדמי. מטרתי היא לספר על הפלסטינים מנקודת מבט אישית לגמרי שנשענת על מפגשים, שיחות ולעיתים על קשרים וחברויות יוצאי דופן שנטוו במשך כמעט שני עשורים. אני רוצה להכיר לקורא את הזירה הפלסטינית, לפרק את המבנה לגורמים הבסיסיים שמרכיבים את החברה, את מקורות המוטיבציה שלה ואת מניעיה. תשעת הנושאים שבחרתי להתמקד בהם בספר הינם, לפחות להבנתי, מן המרכיבים החיוניים ביותר של הפסיפס הזה.בשנת 2020 המציאות בשטחים שונה באופן דרמטי מזו שנגלתה לי כמעט שני עשורים לפני כן. קשה לשים את האצבע על הרגע שבו התחולל השינוי. כמו בספינה ענקית, שינוי הכיוון נעשה לאט, כמעט בלתי מורגש. התוצאות הרות האסון של האינתיפאדה השנייה ואיתה הציפייה שנכזבה למדינה עצמאית, האכזבה מהרשויות בעזה ובגדה והניכור כלפיהן, לצד הייאוש המחלחל והיעדר התקווה לשינוי — כל אלה היטו את הספינה ממסלולה והעלו אותה, להבנתי, על מסלול חדש־ישן.נקודת המפנה המשמעותית הראשונה התרחשה כמובן בשנת 1993. הדרך לעצמאות ולריבונות נסללה, לא באמצעות הנשק כי אם במשא ומתן שסופו לחיצת ידיים אמיצה. עם החתימה על הסכם אוסלו והקמתה של הרש"פ נפתח שלב חדש של עצמאות פלסטינית חלקית. אלא שאז פרצה האינתיפאדה השנייה, חמושה ואלימה, שסימן ההיכר שלה הוא חגורת הנפץ - וחלום המדינה הפלסטינית שנראה היה בהישג יד התרחק מאוד. בתוך שבע שנים עשו הפלסטינים שתי בחירות אסטרטגיות גדולות — פעם בחרו בשלום ופעם במלחמה. אלא שמאז שהסתיימה האינתיפאדה איש בשני הצדדים אינו בוחר. השלום, גילו כולם, טומן בחובו יותר מדי סכנות, והמלחמה — מחירה גבוה מדי.בשני העשורים האחרונים השתנתה המציאות בשטחים כמעט ללא היכר. שלושה ריבונים צמחו והתבססו האחד לצד האחר: משטר חמאס השולט על חייהם של יותר משני מיליון בני אדם ברצועת עזה. רשות פלסטינית החולשת ישירות, אזרחית וביטחונית, על 18% אחוזים בלבד משטחי הגדה (שטחי A) ולצידה נוכחות ישראלית מוגברת, צבאית ואזרחית, על מרבית השטח ביהודה ושומרון. על פי נתוני הלמ"ס, יותר מ-430 אלף יהודים מתגוררים מעבר לקו הירוק לצידם של לפחות שני מיליון וחצי פלסטינים (במנהל האזרחי למשל טוענים כי נכון ליוני 2020 ישנם קצת יותר משלושה מיליון פלסטינים ביו"ש).הנוסעים על ציר 60, כביש האורך של הגדה, ייווכחו כי שתי האוכלוסיות מעורבבות יחד הלכה למעשה: ברבות מן הגבעות לאורך הכביש נראים התנחלויות ומאחזים שרק צמחו מאז אוסלו לצד כפרים פלסטיניים רבים. גם נקודות המגע בין ישראלים לפלסטינים שהצטמצמו מאוד עם פרוץ האינתיפאדה שבו לפרוח באופן יחסי, ורבים מן הכפרים בשטחי B ו-C חזרו להיות מוקדים של קניות ומסחר עבור יהודים רבים.אבל המאפיין המשמעותי ביותר של שני העשורים האבודים הללו הוא כמובן הקיפאון המדיני העמוק שמוביל מול עינינו להתמסמסות חזון שתי המדינות. אמנם מדינה פלסטינית זעירה על קווי 1967 מעולם לא הייתה משאת הנפש או חלומו של אף פלסטיני. איש לא נלחם עליה בשטחים בחירוף נפש, ההמונים לא יצאו לכיכרות רמאללה או ג'נין בעיניים בורקות, מבקשים לעצמם מדינונת שכזאת. זאת הייתה פשרה כואבת עבור הפלסטינים, ויהיה מי שיאמר כואבת מדי. אולם גם הסבירות להקמתה של המדינה הזאת הולכת ומתפוגגת מול עינינו. אובדן האמון והתמיכה בשטחים בפתרון שתי המדינות הוא תהליך דרמטי שמעמיק ככל שהקיפאון הזה נמשך. האכזבה, חוסר האמון והייאוש מן ההנהגה הישראלית ולא פחות חשוב — גם מזו הפלסטינית, נותנים את אותותיהם בקרב פלסטינים רבים. הם חשים כיצד ישראל מעמיקה את נוכחותה הצבאית והאזרחית בשטחים, רואים בעיניים כלות כיצד נכבשים בשטח עוד גבעה, עוד מדרון ועוד תל על ידי מתנחלים. כשהם מביטים פנימה הם רואים כיצד הרש"פ הפכה לגוף מסואב ומושחת שמתקשה לספק להם פרנסה ובעיקר כזה שמתקשה להצדיק את הסיבה להקמתו — סיום הכיבוש. הם מוטרדים מן הפיצול הבלתי נגמר בין חמאס לפת"ח, בין עזה לגדה — שני חלקי המולדת שמפנים עורף זה לזה ומקפידים לשמר ביניהם איבה כמעט גלויה. אם יבקשו את המזור בחוץ יפגשו בעולם ערבי אדיש ומפוהק שעסוק בצרותיו, ובניגוד לעבר - מסרב להתרגש מהסוגיה הפלסטינית או להושיט את ידו לעזרה. לאחרונה נוסף אלמנט חדש : הסיפוח. אם בעבר נטו בצד הפלסטיני לפטור את האפשרות הזו בגיחוך, לראות בה רעיון הזוי שאין כל סיכוי שיתממש, הרי שאחרי כהונתו הראשונה של הנשיא טראמפ הוכח כי הכול אפשרי. הצמרת הפלסטינית משמיעה הצהרות לוחמנית נגד הסיפוח, מבטיחה שהוא לא יעבור וכי היא תביא את זה להאג, לאו"ם, לכל מקום — אבל בשקט בשקט, בשטח, רבים כבר משמיעים קולות אחרים. הם לא יגיעו לתקשורת. אם תבקש לצלם או להקליט הם ייעלמו. אבל אלה קולותיהם של מיואשים רבים — כאלו שחשים שהשנים האחרונות העצימו את הכישלון והחולשה הפלסטיניים. מבחינתם אפשר כבר לדבר על אלטרנטיבה.להערכתי אנו ניצבים כיום בפני נקודת מפנה. אין זה אירוע אחד תחום בזמן, אלא תהליך שנמשך כבר שנים וצובר תאוצה בקרב ציבורים פלסטיניים גדולים ובמהותו — פתרון שתי המדינות הולך ונמוג במקביל לרנסנס של "רעיון השיבה". בכך אין כוונתי לשיבה לכפרים החרבים ולערים המעורבות של 1948. רבים מודים בפה מלא שביחסי הכוחות הנוכחיים בין ישראל לפלסטינים זה לא יקרה, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. בתחייה של רעיון השיבה, אני מתכוון למציאות הכמעט פרה־היסטורית במונחים של הסכסוך, זו שהתקיימה כאן עד ערב האינתיפאדה הראשונה — שיבה לחיקה של ישראל עד כדי התמזגות לתוכה, בעיקר כלכלית. תקצר היריעה מלספר על השיחות שקיימתי עם פלסטינים מהשורה, ברמאללה כמו בחברון, במחנה קלנדיה כמו בעזה, שמביעים את אכזבתם ואת חוסר התקווה לתקומתה של מדינה פלסטינית. "ניתוח ההפרדה כשל", הם אומרים. האלטרנטיבה עבורם ברורה — מחיקה של הקו הירוק, זה המקודש לישראלים ואשר מגדיר את הזהות הפוליטית אצלנו, אך חשיבותו מתגמדת בצידו השני. מבחינתם מדובר במחיקה של הגבולות בין ישראל לשטחים וחיים משותפים בין היהודים לערבים. אלא שבניגוד לתקופה ההיא של שנות השמונים, הציפייה היא לשוויון זכויות ואזרחות משותפת במדינה הזו.עבור רבים זו איננה מציאות אידיאלית. היא החלה להתפתח כרע במיעוטו וכברירת מחדל של ממש — וכמובן שגם כעת ישנם מתנגדים רבים בשטחים לרעיון הזה, אבל להבנתי ככל שיחלוף הזמן ללא שינוי משמעותי בשטח — מספר הפלסטינים שיחצו את הרוביקון הרעיוני של שיבה ל-87' ימשיך לגדול.אני יושב וכותב את הדברים בחודש יולי 2020. שני אירועים מרכזיים שולטים בסדר היום הציבורי בשטחים: הקורונה והסיפוח. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, הקורונה נוכחת במספרים משמעותיים בגדה וזניחים בעזה. בנוגע לסיפוח — האחד ביולי, התאריך שבו הבטיח ראש ממשלת ישראל להחיל אותו, אמנם כבר עבר, אבל הנושא לא ירד מסדר היום בשטחים. כתיבת הספר הושלמה טרם פרוץ המגיפה והעלאת רעיון הסיפוח. ימים יגידו כיצד ישפיעו אלו על המציאות בשטחים.כמו כן, אני מבקש לומר תודות — ובראש ובראשונה לנגה, אשתי האהובה ואם ילדיי, שנאלצת להכיל אותי עם כל השיגעונות של כתב בשטחים — אדם שגופו בתל אביב אך מעייניו נתונים לעיתים קרובות לרמאללה ולשכם, והיא עושה זאת כל העת בחיוך ובאהבה. אני רוצה להודות לאמיר לוי, חבר יקר במיוחד שהעשיר אותי ואת הספר בידענותו ובהבנתו. באותה נשימה תודה גדולה לחברי ד"ר אריק מורן על הסבלנות הגדולה ועל העזרה המקצועית. כמו כן אני מבקש להודות לאבי וייס מנכ"ל חברת החדשות ולסמנכ"ל החברה והעורך הראשי גיא סודרי, מנהליי בחדשות 12 שמעניקים לי כבר עשור את הבמה, האפשרויות והאמצעים הטובים ביותר לסקר את העולם שמעבר לגדר. תודה גדולה לאיילת שני, עורכת הספר, על ההזדמנות, המקצוענות האמיתית והחברות.תודה והערכה אין קץ לאימי היקרה אביבה, שהסקרנות והאכפתיות שמובילות אותי כאדם, כעיתונאי וככותב - נוצרו בצלמה.ולסיום, אני רוצה להודות לכל אותם אנשים שהתראיינו לספר הזה, קצתם בשמם המלא ומרביתם אנונימיים, פלסטינים שהסכימו לעשות דבר שכבר איננו מובן מאליו לצערי בימים אלה — לשבת עם ישראלי, לספר, לדבר ולחלוק על מנת להעמיק את הבנתנו בפני השטח.*הספר גדוש במילים ובמונחים ערביים ואסלאמיים. העיקרון שהנחה אותי בתעתיק שלהם מערבית לעברית היה האופן שבו הם נכתבים ונהגים בעברית ומונגשים לקהל הישראלי, ועל כן בחרתי שלא להקפיד, בהכרח, על כללי התעתיק התקניים.