גשר - פרק ראשון

תוכניות

אחרי שאני מסדר את כל חפצי במזוודה ומוריד על ערימת הבגדים את המכסה הקשיח, אני שוב מגלה שאי אפשר לסגור אותה. אני מתיישב על המכסה במאמץ לקרב את לשונות המתכת אל המגרעות, אך עדיין מפרידים מספר סנטימטרים בין שני חצאי המזוודה, וברור לי שעלי לוותר על משהו. פעם נוספת אני מוציא את הבגדים ומסדרם על המיטה: תחתונים, גרביים, חולצות קצרות, חולצות ארוכות, שלושה זוגות של מכנסי עבודה כחולים, נעליים, כפכפים, ספרים.אני מחליט לוותר על המעיל, שתופס הכי הרבה מקום ונדמה כפחות נחוץ מכל הפריטים, ומארגן את התכולה בסדר אחר, קומפקטי יותר, ושוב המזוודה לא נסגרת. שתיים בצהריים, ואני עסוק בזה מהבוקר.התעוררתי כרגיל בשש, ונשארתי לשכב במיטה ולהקשיב לציפורים של שבת. אפילו מכונית אחת לא נשמעת בכל שכונת אחוזה. שקט, ורק הציפורים, וקרקורי הבטן. מחר כבר לא אהיה פה, ועדו ואיריס יפלשו לכאן כפי שסיכמנו מראש, ומשום מה המחשבה הזאת הטרידה אותי מיד כשהתעוררתי וגם עכשיו, כשאני כורע חסר אונים מול המזוודה הסרבנית, מנסה להבין על מה עלי לוותר עוד. בחוץ רותח חודש יוני. כבר בתשע היה החום בלתי נסבל. סגרתי את החלונות, הדלקתי את המזגן ונכנסתי להתקלח. אחר-כך הכנתי לי ביצה קשה וטוסט עם אבוקדו, וכל הזמן התחושה הזאת ששכחתי משהו.הטיסה יוצאת רק בחצות, אבל התחלתי לארוז מיד אחרי ארוחת הבוקר, מתוך כוונה לשתות את הקפה חצי שעה אחר-כך, מול החלון הגדול בסלון, להשקיף אל הים שלעולם אינו משעמם, ולהעביר את הזמן עד לטיסה. אבל האריזה התבררה כמסובכת משסברתי - מצאתי את עצמי נאלם דום מול ארון הבגדים, לא יודע היכן להתחיל. כל החלטה נדמתה לי כהרת גורל, גם כשנאלצתי להכריע אם לקחת עשרה או חמישה-עשר זוגות של גרביים. חשתי מעין אוזלת יד כללית כשניסיתי להכניס אל המזוודה כפליים מכפי קיבולתה, וככל שהוצאתי יותר פריטים כך הלכה והתפשטה התחושה שבכל זאת שכחתי משהו.עדו התקשר בשתים-עשרה ושאל איך היתה מסיבת הפרידה שערכו לכבודי החברים מהעבודה. אמרתי לו שזאת לא היתה מסיבה, רק מפגש חברים, והוא רטן דרך השפופרת, "אז מפגש חברים, מה זה משנה," ואני מחיתי, "מה אתה ישר נדלק, לא מכל דבר צריך לעשות עניין גדול," והוא אמר, "נו אבא, בחייך."אריה פיטוסי ארגן את המפגש הזה חרף התנגדויותי הנחרצות.במשרד הסתפק הבן של רוגוזין בהרמת כוסית פורמלית שנערכה כבר ביום חמישי, בזמן ארוחת הצהריים, בשעה שכולם מתכנסים בלאו הכי במטבחון. הוא קינח את פיו במפית נייר, הקיש בגנדרנות על כוסו, ומבלי לקום מהמקום, בדרכו המתנשאת, באצטלה של חברמניות, הרים את כוס המיץ שאחז בידו ואמר, "אז שיהיה בהצלחה לפלח," וכולם הניחו את הסכו"ם מהידיים ומחאו כפיים רפות, והבן של רוגוזין קם וניגש לעברי, ולרגע נצנץ אור הצהריים הבוהק בזגוגית משקפיו המרובעים, והיה נדמה שהוא קורץ, ורגע אחר-כך הוא חבט על שכמי בידידות שאינה במקומה, כאילו היינו בני אותו גיל, ופלט בעליצות מקוממת, "שתהיה לך חוויה, ושתבנה לנו גשר," אבל שנינו ידענו שהוא שמח להיפטר ממני. הרמתי את כוס המיץ ואמרתי, "אז לחיים," והבן של רוגוזין חייך את חיוכו הכובש והכריז, "בדיוק - לחיים," וכולם פרצו בצחוק מאולץ לשמע משחק המילים, ואידלמן אמר, "חיים שותה לחיים," והמזכירה של הבן של רוגוזין הגביהה למולי את כוסה ואמרה, "לחיים, חיים פלח," והכול בהגזמה, כמו שאנשים נוטים לעשות כשהם באים במבוכה. השתתפתי בצחקוקייה הזאת כמי שכפאו שד, ורגע אחר-כך צללנו אל צלחותינו, והבן של רוגוזין שב למשרדו ולרווחתי לא טרח להגיע למפגש החברים שנערך אמש."היה שמח, באו כולם," שיקרתי לעדו, שלא באמת התעניין איך היה מפגש החברים, אלא חש צורך להביע עניין כיוון שאתמול, כשנפגשנו סוף-סוף לארוחת צהריים, דיברתי עוד ועוד על המחווה שעושים חברי, וכפי הנראה היה נדמה לו שזה חשוב לי. הפרידות האלה. כל הפרידות האלה. אמנם עמדתי על כך שעדו ואיריס יבואו מתל אביב לחיפה, אבל לא כדי להיפרד אלא כדי להסביר להם את ההליכים הכרוכים באחזקת הדירה. כשאכלנו כאן אתמול השתררה בינינו מבוכה כה גדולה, שהייתי חייב לכסות עליה בתוכן, ושבתי ודשתי בסידורי הנסיעה ובתכנונים לקראת המפגש אצל פיטוסי. ועל אף שהרגשתי טרחן ומשעמם, איריס השתדלה להביע התעניינות, וליבתה את שטף הדיבור הנבוך שלי בשאלות, ואילו אני הצלחתי לחזור לעצמי רק כשערכנו את הסיור בדירה. ודווקא אז אצה לעדו הדרך, ואילו אני התעקשתי על אחרון הפרטים. התעכבתי לפני כל מכשיר חשמלי, רושם את הוראות ההפעלה, מפליג בהסברים שהצליחו להקסים את איריס, שעודדה אותי לרשום הכול לקול מחאתו של עדו, שנשרך לצדנו כמישהו שעושה טובה.אחר-כך הגיעה העת להיפרד. כשהַבריזה של אחר הצהריים התחילה לשטוף את הדירה ליוויתי אותם לדלת, ואיריס אמרה, "בהצלחה, חיים," והתרוממה על קצות אצבעותיה כדי לנשק את לחיי כראוי למעמד, ועדו עמד כשידיו בכיסים וגבו אל הדלת, ורק כשהתרחקתי מאיריס הוציא את ידיו מהכיסים, ולרגע דימיתי אותנו עומדים אחד מול השני כמו אקדוחנים, ידינו דרוכות לצדי הגוף, ממתינים זה לתנועתו של זה. איריס עמדה מהצד בשקט, ואני אמרתי, "טוב, אז שיהיה לך בהצלחה, עדו," והוא שאל, "בהצלחה במה, אבא," ואני אמרתי, "באוניברסיטה החדשה," והושטתי לו את ידי ללחיצה, ולפתע מצאנו את עצמנו חבוקים.מיד כשהשתחרר מהצבא התחיל ללמוד ספרות באוניברסיטת תל אביב, ועד מהרה סיגל לעצמו ז'רגון שאני מתקשה להבין. הוא כבר לא מדבר, אלא "בונה טענה", מתעניין בפוליטיקה ומתעב פוליטיקאים, וטורח להשמיע את דעתו המנומקת בכל הזדמנות.העולם, לפי משנתו, מושחת מיסודו, והכול בו חבוי ואפל. כאילו ישנה אמת שיש לחושפה, ולפיה לחיות. הוא הפך ספוֹג לנתונים בעלי חשיבות מפוקפקת, שאותם הוא שותל בדבריו כדי להקנות להם אופי מלומד. עכשיו הוא עומד להיות דוקטור לספרות, ונדמה לי כי כמה אוניברסיטאות התחרו עליו. לבסוף בחר באוניברסיטת חיפה. לשם מה בן אדם צריך להיות דוקטור במדעי הרוח, את זה אני לא מבין, אבל אני לא אומר כלום, או שיבין זאת לבד, או שלבסוף יהיה דוקטור. שיעשה מה שהוא רוצה. את חוסר הפרקטיות ירש, ללא ספק, מנורית. ממני הוא קיבל את הנוקשות. עמדנו חבוקים לרגע, ועיני נדדו לעינית הדלת הריקה והשתוקקתי להיות לבדי.איריס עמדה לצדנו וחשתי שהמבוא צר מדי לשלושתנו, וכשהתנתקנו סוף-סוף היה נדמה לי שהיא מוחה דמעה. היא מבוגרת מעדו בחמש שנים, ואולי זה מה שגורם לי אי-נוחות. למרות זאת אני מחבב אותה.יש לה ילד בן ארבע מנישואיה הקודמים, ועל אף שהיא ועדו מתראים כבר למעלה משנתיים, היא לא כופה עלי להכיר את בנה. בעצם, ראיתי את הילד הזה פעמיים-שלוש, לא יותר.כשסגרתי אחריהם את הדלת הלכתי אל החלון הגדול ונשמתי את הבריזה החמימה בפה פתוח, כמו כלב שמוציא את הראש מהחלון.הייתי זקוק לחמצן. לבי דפק ולא ידעתי אם אני אוהב או מתעב את ההתרגשות הזאת. בערב, אצל פיטוסי, היה יותר קל. עטיתי מעטה של אדישות רשמית, ושתיתי ג'ין וטוניק עד שהפכתי קצת סחרחר.כך הצלחתי להחזיק עד לשעה עשר, כשניגשתי לפיטוסי והודעתי שאני פורש כדי להספיק לארוז ולהתארגן לנסיעה, והוא ביקש שאמתין רגע, כיוון שקנה לי מתנה. לחצתי ידיים למי שבא וספגתי בהכנעה טפיחות שכם בודדות. בהשפעת הג'ין חייכתי הרבה, עד שהבחנתי בפיטוסי, שהמתין לי ליד דלת הכניסה. הוא נתן לי אולר שעליו חרוט שמי - "חיים פלח". "זה ממני ומרינה," הוא אמר, וליווה אותי החוצה. עמדנו רגע בחדר המדרגות, ופיטוסי אמר, "נשמור לך את המקום שלך במשרד." נמאסה עלי העמדת הפנים ואמרתי שלדעתי תוך חודש הבן של רוגוזין מוצא לי מחליף, וכשאחזור הוא כבר ימצא דרך לשחרר אותי עם פיצויים מעטים."בחייך, פלח, למה אתה תמיד רואה את חצי הכוס הריקה, הרי אם תצליח שם תוכל לחזור בגדול, לפי מה שהבנתי הגשר זה רק ההתחלה," אמר פיטוסי, ואני אמרתי, "איזה גשר בראש שלך, כל הפרויקט הזה נראה לי לא הגיוני, אתה תראה שבסוף אגיע לשם ויתברר שכלום לא מוכן, ושום דבר לא יקרה, ולדעתי הבן של רוגוזין יודע את זה." פיטוסי כחכח בגרון ושאל, "אז למה אתה נוסע, חיים," ואני אמרתי, "בחייך, אריה, אני חייב לנסוע," והוא הניח את היד על כתפי ושאל, "אבל מה תעשה שם," ואני אמרתי לו, "מה שאני עושה פה, אבל שם," והוא אמר, "זה המון לבד," ועניתי, "יהיה אתי גם המתורגמן, וחוץ מזה, זה רק לחצי שנה," ופיטוסי אמר, "רינה משתגעת מזה שאתה נוסע, היא חושבת שירדת מהפסים," ואני צחקתי ואמרתי, "תגיד לרינה שתנסה לחיות יום אחד את החיים שלי פה, הרי היא תמות משעמום," ופיטוסי חייך חיוך מריר, ולחצתי את ידו, והבטחתי להשתמש באולר, והוא אמר, "האמת, הייתי מת להצטרף אליך, אבל רינה לא מרשה," כאילו היה נער בן חמש-עשרה ולא זקן בלי רגל, נושק לשישים.מיד כשנכנסתי הביתה צנחתי על הספה ונרדמתי, אבל הקצתי אל תוך הלילה. החלונות נותרו פתוחים והאוויר עמד, והרגשתי את ראשי כבד, והרחתי את חמיצות זיעתי, וכך שכבתי שעה-שעתיים, מתלבט אם לקום לשתות מים ומתהפך מצד לצד, עד שמן הסתם נרדמתי, והתעוררתי שוב בשש.אני תוחב את היד לתוך המזוודה, מנסה להגיע אל הסוודר ולמשוך אותו החוצה מבלי לפרק את מבנה האריזה, כשהאצבעות נתקלות באולר שקנה לי פיטוסי. הוא לא תופס הרבה מקום, כך שאין טעם לגרוע אותו מהתכולה. האם כל פעם שאתבונן באולר אזכר שהוא מתנתו של פיטוסי? לפיטוסי לא אתגעגע. הוא לא יחסר בחיי, כפי שהוא אינו מקל אותם בנוכחותו. אנחנו חברים אמנם, מכירים עוד מימי הלימודים בטכניון, אחר-כך התגלגלנו שנינו לעבוד אצל רוגוזין, קודם פיטוסי, אחר-כך אני, אבל לא נתגעגע זה לזה. פיטוסי טיפוס חברותי למדי, כמו רינה אשתו, ואלמלא היתה לו רגל מעץ, לא היינו חברים כל-כך הרבה שנים. בדרך כלל אני סולד מאנשים חביבים כמותו שמתחברים בקלות ובמהירות, שמחפשים אחר קרבה אנושית מתוך חוסר שלמות פנימית. חוסר שלמות שבעל מום כפיטוסי לא צריך להסתיר.הסוודר נשלף מבלי לפרק את המארז המסודר, ואני שוב מתיישב על מכסה המזוודה. סוף-סוף אני מצליח לאחד את שני חצאיה ולשלב את לשונות המתכת. מה שבפנים בפנים, מה שבחוץ בחוץ. אני מסדר מחדש בארון את הבגדים שנאלצתי להוציא, וגורר את המזוודה אל ההול. אחר-כך אני מתיישב על הספה בסלון, מול החלון הגדול, צופה אל הים הרחוק שעליו רובץ אופק עכור מחמסין. השעה שלוש והמונית הוזמנה לתשע. בדרך כלל אני חי בקלות עם הזמן, אבל לא יכול לסבול את כבדותו כשאני ממתין שיעבור. ואיך ייתכן שֶשש השעות עד בוא המונית משתרעות כמו נצח לעומת כל השנים של הבדידות הזאת, אל מול אותו הים.אני לא רגיל לנסיעות. הפעם האחרונה שלי בחו"ל היתה ערב גיוסו של עדו, לפני למעלה מתשע שנים. נסענו, נורית, עדו ואני, לטיול בן שבועיים באירופה הקלאסית. היתה אווירה עכורה. נורית ועדו נצמדו למדריך הטיולים והתעקשו לראות כל אטרקציה תיירותית שצוינה בו, ואני מצאתי את עצמי נגרר אחריהם למוזיאונים שלא עניינו אותי, מתעכב מול תמונות ממאות נשכחות, והזמן לא עבר.בפירנצה הלכנו לצפות בפסל דוד בגלריה של האקדמיה, ונורית ועדו סירבו לעזוב. זה הוציא אותי מדעתי. אמנם גימור השיש היה מושלם, ובהתחשב בעובדה שברנסנס לא היו בנמצא כלי עבודה שאִפשרו גימור כזה - ומכאן שהכול נעשה בעבודת יד - גימור כזה בהחלט מעורר התפעלות, והפסל אכן מרשים מאוד, אבל לעמוד מולו למעלה משעה נראה לי מגוחך, כמעט מאולץ. הם דיברו על תנוחת הגוף והבעת הפנים של האבן כאילו עמד מולם אדם בשר ודם, ואני התיישבתי על הספסל המרופד והמתנתי. אחרי חצי שעה לא יכולתי לסבול עוד את רשמיהם הקולניים של התיירים הרבים שפקדו את הפלא, ויצאתי להמתין להם בבית-הקפה שמול המוזיאון. משלא יצאו אחרי שעה שלמה, נכנסתי כדי לחפש אותם. שוב נאלצתי לקנות כרטיס כניסה, וזה הכעיס אותי עוד יותר. אבל עדו ונורית כבר לא היו בגלריה. כנראה שהחמצתי אותם בצאתם. יצאתי ונעמדתי ברחבה הגדולה, סוקר את בתי-הקפה שסביב הכיכר. זה היה חסר סיכוי, ובכל זאת עברתי בין בתי-הקפה הקטנים, עד שנואשתי. הייתי לבד בפירנצה, הנחשבת אחת הערים היפות באירופה, אבל לא התחשק לי לראות דבר מיופייה. אחרי הכול, עיר אחת מני רבות, מקום יישוב מאוכלס שבנו לעצמם בני האדם כדי להתקיים. אינני שותף להתרגשות הקולקטיבית מדברים עתיקים, כאילו דבר שהצליח לשרוד את מבחן הזמן הופך לבעל ערך. אני לא מתרגש למראה כדים עתיקים מאחורי זכוכית במוזיאון, לצד מיני ראשי חץ קטומים, או כלי אוכל עשויים חרס. בכל פעם שאני נתקל בתצוגות המוזיאליות האלה אני לא יכול להתנתק מהמחשבה שבעוד כמה מאות שנים יוצגו כך לראווה גם הסכינים והמזלגות שלנו, ואין דבר יותר מגוחך בעיני.חזרתי אפוא למלון והמתנתי להם עד שבע בערב. הם חזרו נרגשים כמו לא היו מודעים לפרידתנו, מוקסמים מהעיר ושכיותיה. סביב צווארה של נורית היה כרוך צעיף חדש ועדו הסריח מסיגריות. הם לא ראו צורך להתנצל, הרי אני הייתי זה שבחר לצאת החוצה ולהמתין להם, וחוץ מזה, שום אסון לא קרה, כך שאין טעם לעשות מזה עניין גדול. מה כבר יכולתי לומר.חזרנו ארצה ועדו התגייס. נורית הוסיפה לנסוע. פריז, ברלין, פראג, בנגקוק. כל שנה נסעה לחופשה בת שבוע או שבועיים, ואני נותרתי כאן. ממש כאן, מול החלון הזה, ומתוך בחירה. מאזין לתוכניות רדיו מטופשות, להבלי זרים ולעצות בלתי אחראיות של השדרנים, מניח לזמן לעבור. כך קרה שכשקיבלתי על עצמי את העבודה הזאת התברר לי שדרכוני לא בתוקף. מאז שהבן של רוגוזין לקח על עצמו את ענייני ניהול המשרד התחלפו מזכירותיו חמש פעמים, ומזמן איני נאבק עם עצמי לזכור את שמותיהן. בכל זאת חשתי מבוכה כשאמרה לי בת העשרֵה שיושבת בקבלת המשרד שהדרכון שלי כבר לא בתוקף, ושאלה בנימת לגלוג, "מה, לא ידעת את זה, חיים." זה קרה לפני חודש. כשהתברר שהדרכון לא בתוקף חששתי שהבן של רוגוזין יבטל את הנסיעה, אך תוך שלושה ימים כבר הוארך דרכוני וכעבור שבוע נוסף הוויזה הוכנה. הביורוקרטיה פועלת נפלא כשאינך נאלץ לטפל בה בעצמך. אני מתעב מילוי טפסים, תשלום חשבונות, טסט לאוטו. למרות שיעילות היא אחת מתכונותי הבולטות, אני נזקק לחצי יום כדי לשלם את חשבון הטלפון או לטפל בהעברה בנקאית.לעומת זאת אני אוהב את העבודה באתרי הבנייה, שדורשת תכנון יעיל. העבודה נהירה לי, וכל שיש לעשות הוא להפעיל את האנשים לפי תוכנית שנקבעה מראש. לא צריך להמציא את הכול מחדש. בית תמיד נבנה מיסודותיו. התקרה לא תיבנה לפני הקירות, והקירות לא יוקמו לפני הקורות, והקורות לא יונחו לפני היסודות. לדברים יש סדר לוגי, הנדסי, בלתי ניתן לערעור וללא צורך בפרשנות. בבנייה יש רק דרך אחת: להתחיל מההתחלה. אמנם יש לראות את הסוף עוד לפני ההתחלה, אבל תמיד צריך להתחיל באותו דבר - הכשרת השטח. כשהבן של רוגוזין קרא לי למשרדו, באמצע היום ובחריגה בוטה משגרתו, חשבתי שהנה הוא עומד לפטר אותי - ולכך השטח כבר היה מוכשר. ציפיתי לזה. מכל הדינוזאורים שהעסיק אבא של רוגוזין נותרנו רק פיטוסי ואני בתוך היער הצעיר שהצמיח סביבו רוגוזין הבן, מעין מועדון לבני ארבעים ומטה, ולא אחת גלגלתי עם פיטוסי את רעיון הפנסיה המוקדמת. פיטוסי נבעת ממחשבות כאלה, כיוון שהוא סבור שהוא עדיין במיטב שנותיו, ומתעקש לטעון שלגיל הביולוגי אין שום השפעה על תפקודו, אבל לשנינו היה ברור שאותו לא יפטרו כי אין לו רגל. אני, לעומתו, מתהדר במלוא איברי, ולפיכך ראיתי את עצמי מועמד מוביל לפיטורים.הבן של רוגוזין הוא מסוג הגברים שתולשים את גבותיהם ומשקיעים שעות על שעות בפיתוח הגוף. הוא תמיד לבוש בצורה מכובדת, ומריח מאפטרשייב, ויש לו שני ילדים קטנים, שמפעם לפעם מגיעים למשרד והפקידות מתחנפות אליהם במופגן. אשתו טיפוס עכברי משהו, מרכיבה משקפיים קטנים, שׂערה מחומצן ועיניה החומות שתויות על-פי רוב. היא לא מרבה לדבר, אבל נדמה שהרוגוזין הזה קשור אליה בעבותות שזר לא יבין.בכלל, אחת מהתכונות המפתיעות של רוגוזין הבן, שבה הוא ללא ספק מאפיל על אביו, היא יכולתו שלא להביע רגשות. עם זאת הוא אינו טיפוס חלקלק, וזאת נקודת הזכות היחידה שלו אצלי - רוגוזין הבן מנהל את המשרד בלי סנטימנטים. כשקרא לי למשרדו באמצע היום, לא ציפיתי להתפתלויות רבות - שיפטר אותי ודי.תחת זאת הוא התחיל לספר לי על המהלכים שאליהם נכנסת החברה, והוסיף עוד כהנה וכהנה אנקדוטות, עד שחתם בקביעה, "פלח, הרי בזמנו היית מהנדס ביצוע מצוין.""בזמנו של מי," שאלתי אותו, והוא צחק ובלי להתייחס לעוקצנותי' המשיך וסיפר לי על פרויקט חדש באנגולה, בניית גשר בין העיר בֶּנגֶלָה לעיר קַטוּמבֶּלָה. "יש שם פוטנציאל עסקי עצום," הוא השתלהב, "זאת מדינה שהיתה שלושים שנה במלחמה, ועכשיו, כשנגמרה המלחמה, הם בונים הכול מחדש, והגשר הזה הוא הזדמנות לביזנס הרבה יותר גדול.""איפה זה אנגולה?" שאלתי אותו והוא ענה, "באפריקה," ואז התרווח לאחור בכורסתו, שילב את שתי ידיו מאחורי עורפו ואמר ברוב הדר, "זה קלי קלות, חצי שנה ואתה מרים שם גשר, וגם תרוויח חוויה, הרי זה הרבה יותר מעניין מלשבת במשרד כל היום ולעשות בקרת תוכניות."במסגרת השינויים הארגוניים שערך הבן של רוגוזין במשרד נכללנו גם פיטוסי ואני, הופקענו מתפקידנו הקודם - מהנדסי ביצוע בפועל - והפכנו לאנשי משרד שתפקידם תכנון ובקרת תוכניות.מבחינה מסוימת נדמה שקודמנו, הרי בסופו של דבר מעדיפים רוב המהנדסים לשבת בצינת מיזוג האוויר ולתכנן תוכניות מאשר לכתת את רגליהם עד אתר בנייה בפתח תקווה, רעננה, או באיזה קיבוץ בדרום. פיטוסי קפץ על ההזדמנות כיוון שראה בכך פתח לעתיד בעולם העבודה. אני סברתי כי זכינו בתפקיד החדש שלנו מתוך היסוסו של הבן לפטר את אנשי אביו מיד עם הגיעו, והצהרתי בפני פיטוסי שבתוך חצי שנה הוא מבטל את התפקיד ונפטר מאתנו באלגנטיות.אבל הסתבר שמעל הכול, הבן של רוגוזין הוא מצליחן, ועולה על אביו כמעט בכל מובן. בתוך שלוש שנים הוא יצר מהמשרד הבינוני של אבא מעצמה מבוקרת החולשת על צי ציוד כבד להשכרה, מספקת תכנון וניהול בנייה לפרויקטים שרוגוזין האב מעולם לא היה מעז להיכנס אליהם, וגולת הכותרת - אספקת שירותי בנייה לחו"ל.רוגוזין הבן למד באיזו אוניברסיטה אמריקאית, ובניגוד לאביו השמרן, איש העבודה עגום הפנים, הבן של רוגוזין מעולם לא החזיק בלוק בידיו, אבל ידע לבנות מגדלים באוויר. הספקנות שבה התייחסנו אליו בהתחלה התחלפה בהערכה, וזו התפצלה עם הזמן ליראת הכבוד שנהג בו פיטוסי ולבוז שרחשתי לו אני."זה לא נראה לי," אמרתי ביובש, "אין לי שום מושג על עבודה באפריקה," והוא רכן לפָנים והדגיש בפני את מה שכבר ידעתי גשר בונים באותו אופן בכל מקום - ובמקרה הזה, את עבודת הביצוע תעשה חברה פורטוגלית וממני תידרש רק עבודת הפיקוח, "ומעל הכול," סיים, "זה ישתלם בשכר."הכול היה ברור לו, מנוי וגמור: לצורך הפרויקט ישכור המשרד את שירותיו של מתורגמן, שכן באנגולה, כך הסתבר, מדברים פורטוגזית. החברה הפורטוגלית, שסניף שלה ממוקם באנגולה, תהיה אחראית על אספקת כוח האדם, הציוד הנדרש וחומרי הגלם, והמשרד בארץ יספק את תוכניות הבנייה, את מִפרט החומרים ואת מהנדס הביצוע שיפקח על עבודות הבנייה. כששפתיו יצרו את המילה "חוזה"היה נדמה שעוד רגע ייזל ריר מפיו. התרשמתי מתעוזתו לחתום על חוזים עוד לפני שכל הקצוות תפורים. מובן שכתגובה ראשונית סירבתי. הוא ביקש שאחשוב על זה מספר ימים ורק אז אתן לו תשובה.הבטחתי לשקול את העניין, ומיד כשיצאתי ממשרדו סיפרתי על כך לפיטוסי, שבתוך שעה כבר חזר אלי עם הידיעה שהפרויקט כבר הוצע לארבעה ממהנדסי הביצוע הצעירים במשרד, אבל כולם סירבו כשהתברר שהמקום שבו בונים את הגשר הוא חור מוחלט, מעין נקודה נידחת על המפה, פרובינציה במדינה שסועה שהיתה נתונה במלחמה שלושים שנה ועכשיו הכול בה מפורק. דבריו כמו מוטטו את הקרקע החדשה שעליה עמדתי. בו במקום שיניתי את דעתי אך עדיין לא אמרתי דבר לפיטוסי, שדווקא היה נלהב מהתפקיד כאילו הוצע לו. "הכול דיבורים באוויר," אמרתי לו, "תראה שבסוף שום דבר לא יֵצא מזה."ובערב כבר התחילה לרתוח לי בדם אפריקה. עצם הגייתה של המילה, אפילו מבלי להשמיע את צלילה, גרמה לי לצמרמורת. ישבתי כאן, על הספה הזאת, בחושך, מביט בים שגעש במרחקים. הגשם האחרון של העונה ירד על העיר. הבטתי בים, כמו תמיד, אבל שלא כמו תמיד, הרגשתי כאילו התקרה הולכת ומנמיכה. לעזאזל, כמה שנים אני כבר בתנוחה הזאת, שקוע ביגון שאינו נחלש. חשבתי אפריקה, ולנגד עיניַ עלו מרחבים שוממים של חורש דליל. וידעתי - בדידות לא מפחידה את הבודד. התקשרתי לעדו וסיפרתי לו על הצעתו של הבן של רוגוזין. עדו מיד ידע לספר שאנגולה היתה קולוניה פורטוגלית ושבמשך שלושים שנה התחוללה בה מלחמת אחים עקובה מדם, שהסתיימה מיד עם מותו של מנהיג המורדים, סַוֶומבּי. "תגיד לי, אבא, ירדת מהפסים," הוא שאל אחרי הרצאתו הקצרה, ואני מצאתי את עצמי מצטט באוזניו את השטויות שירה בי הבן של רוגוזין - "זה פרויקט מעניין, הזדמנות עסקית, זו חוויה יוצאת מגדר הרגיל" -וכהנה וכהנה רציונליזציות שנשמעו קלושות גם באוזנַי, אבל כבר הייתי נחוש בדעתי להיענות להצעה, ולו בכדי לקום ולעשות משהו עם חיי. ידעתי, אין זה בגלל אופיו של הפרויקט וההזדמנויות שהוא עתיד לפתוח בפני. בשקרים האלה לא האמנתי מלכתחילה.וזה לא היה קשור לאפריקה, שמעולם לא נכספתי אליה משום שמעולם לא חשבתי עליה. זה היה השינוי. שנים אני כאן, לבד בדירה הזאת, בסטטיות שלכדה אותי כרשת. עסוק בשום דבר. כל-כך הרבה פעמים נמאס לי מעצמי, אבל מי נשאר לי מלבדי. זה מה שיש לי.ביני לביני אני יודע שנכנעתי. הרשיתי לעצמי להידרדר לחוסר המעש והרצון הזה. שום דבר לא עושה לי נחת, שלא לדבר על טוב. אפילו בעיני עצמי הפכתי טרחן. ברגעי הביעותים אני מנסה לדמיין את עצמי בן עשרים, בן עשרים וחמש, בן שלושים, ולא זוכר איזה מין אדם הייתי. כאילו מי שאני עכשיו הוא מי שתמיד הייתי - איש בודד. גם לפני האסון, בימים שלכאורה היה לי הכול, הייתי בודד בעולם.ניתקתי את השיחה עם עדו והוספתי לשבת בסלון. לא טרחתי להדליק את האור גם כשהשמש שקעה מולי והבית הוחשך. המחשבה היחידה שניקרה במוחי היתה - כמה זמן עוד אוכל להחזיק מעמד ככה. עוד כמה שנים, ולשם מה. בכל יום אני הולך לעבודה, עובר עם פיטוסי על תוכניות בנייה שכבר מזמן איני רואה אותן מתבצעות, חוזר הביתה באותה הדרך וכמעט תמיד מסתגר בתוכו עד שאני מתעייף והולך לישון. יש ימים שבהם אני מוזמן לארוחת ערב אצל מכרים, ולפעמים פיטוסי קופץ אלי למשחק שח. מפעם לפעם אני מארח באי-נוחות את עדו ואיריס בדירתי, אבל על-פי רוב אני לבד, והזמן חולף מעלי אחיד ורצוף, כמו הנוף שנשקף מהחלון. רחב ועמוק, ותמיד זהה לעצמו: שמים וים. אני לא מצפה לדבר מהמחר, ואין לי את מי להאשים מלבד את עצמי. בישיבה מול החלון החשוך צפה האמת במוחי כאילו היה משקלה הסגולי קל משאר מחשבותי. ידעתי - המחר יחלוף כמו האתמול ויום אחד אמות. שום שינוי שאעשה לא יסתור את העובדה הזו, אבל פתאום רציתי לעצמי מעט הווה.משום מה דווקא התנגדותו של עדו עודדה אותי להיענות להצעה, אבל יותר מכול הלכתי שבי אחרי העובדה שאיש מהמהנדסים הצעירים לא הסכים לקחת על עצמו את הפרויקט, והנה נוצר מצב שבו אני באמת חיוני. עצמתי את העיניים ודימיתי למולי גשר.למחרת בישרתי לבן של רוגוזין שהחלטתי לקבל את הצעתו. הוא לחץ את ידי והבטיח לי שאני עושה את הצעד הנכון מבחינה מקצועית וכלכלית, כיוון שהנסיעה לחו"ל, כך בישר לי ברוב חגיגיות, עתידה להניב לי תוספת של שלושים אחוזים למשכורת. התנאים הכלכליים לא עניינו אותי, על אף שהיה לי ברור שזו תוספת מגוחכת עבור סוג כזה של עבודה. על תכנון הגשר עצמו עבדתי עם פיטוסי, שניגש למשימה בשעשוע מופגן. המשכתי לטעון ששום דבר לא יֵצא מזה, ובסוף אשאר בארץ. למרות התלהבותו המוגזמת, אני חושב שגם פיטוסי לא האמין שתוכנית הגשר תצא אל הפועל. את הנתונים הנדרשים לתכנון קיבלנו מחברת הבנייה הפורטוגלית, שאחד הסניפים שלה נמצא בקטומבלה שבאנגולה. בסיס הנתונים שסיפקו העיד שיש ברשותם מכשירי מדידה חדישים, והאופן שבו ענו על שאלותינו, שאותן העברנו באנגלית באמצעות הפקס לאיזה פאולו עלום, נתן תחושה שהם אנשי מקצוע. כשעמד הגשר על הנייר, ועניין הדרכון והוויזה הסתדר והנסיעה כבר היתה דבר מוגמר, חשתי שפיטוסי מעט מאוכזב. הצעתי לו להצטרף אלי, אם לא לכל זמן העבודה, אז לפחות לחלקו, אולי להתחלה, לתקופת ההתאקלמות, אבל הוא ביטל את דברי בגיחוך ואמר שלאפריקה לא נוסעים בלי רגל, ושהבן של רוגוזין לעולם לא יאשר תקציב לאדם נוסף, אבל אתמול, כשנפרדנו לפני דלת ביתו, הודה שהיה רוצה להצטרף אלי אך רינה לא מרשה.עדו, לעומת פיטוסי, ראה בהחלטתי לנסוע סנונית המבשרת משבר, ניסה לבטל את הנושא וזלזל בו במופגן, עד שהתחוור לו שבזמן היעדרותי יוכל לגור בדירתי שבחיפה ולחסוך בכך כמה חודשי שכר דירה. מרגע זה, כך נדמה לי, ספר את הימים לאחור, מקווה שנסיעתי לא תידחה ואז ייאלץ לשכור דירה בחיפה לפני תחילת שנת הלימודים, באוקטובר. ונורית, מה היתה נורית אומרת אילו ראתה אותי כאן, בסלון, כשלצדי המזוודה הנפוחה הזאת ולרגלי תיק הגב הקטן, ובתוכו הדרכון, מוכן ומזומן לנסיעה. אני, שמעולם לא רציתי לנסוע לשום מקום, שמעולם לא נטיתי לריזיקוֹת, שהתעקשתי לשקול כל דבר בצורה לוגית ולא להיכנע לסערת רגשות. מה היתה אומרת לו ראתה אותי נייח מול הים במשך שעות על שעות, הופך במחשבותי כמו אדמה שכלום לא נזרע בה, והשעות נוקפות.זהו זה. אני קם ומדליק את האור, גורר את המזוודה אל מחוץ לדירה, אוסף את תיק הגב, מכבה את האור, נועל את הדלת ויורד למטה, למונית שכבר ממתינה לי באורות אזהרה מהבהבים. הנהג, גוץ שנראה כאילו נדחסה לתוכו מסה של שני אנשים, מסייע לי להכניס את המזוודה לתא המטען. "לאן זה," הוא שואל, ואני עונה, "לשדה התעופה." "את זה רואים," הוא אומר לי בחיוך, "אבל לאן אתה נוסע." "לאפריקה," אני משיב והוא שורק בהתפעלות כשהוא מתמקם מאחורי ההגה, מנמיך את עוצמת הרדיו ומבקש ממני לחגור את חגורת הבטיחות, וכשהוא מסובב את המונית בקצה הרחוב, פתאום אני נזכר מה שכחתי, ומבקש ממנו לעצור שוב מול הבניין, וממהר לעלות במדרגות לקומת דירתי ולהשאיר לעדו את מפתח הדירה בארון החשמל, כמו שקבענו.