נחיתת חירום - פרק ראשון

פרק 1

האחד עשר בספטמבר 2001 התחיל כיום יפה להפליא, השמים היו כחולים והשמש זרחה ברחמנות. החלטתי לצאת למרפסת עם הקפה והעיתון, כדי להתאושש בעזרת קרני השמש המנחמות מהריב שניהלתי עם דורון שעה קודם לכן.עוד לא הספקתי להתרווח בכיסא, כשלפתע ראיתי עשן שחור סמיך שהתפשט מכיוון דרום. קפאתי במקומי. צפירת הסירנות שבקעה מהרחובות הסמוכים נשמעה לי פתאום פראית ורועשת מדי, יחסית לבוקר רגיל במנהטן.נכנסתי במהירות חזרה לדירה והדלקתי את הטלוויזיה. התמונה שנשקפה משם לעיני הנדהמות הייתה מעבר לכל דמיון. חלקו העליון של אחד מבנייני מרכז הסחר העולמי היה אפוף בלהבות ועשן שחור סמיך.שדר עצבני ליווה את התמונות בצעקות היסטריות שמהן ניתן היה להבין בקושי שמטוס התנגש בבניין הצפוני. זיעה קרה שטפה את גופי כשניסיתי להיזכר, משותקת מאימה, בדבריו האחרונים של בעלי לפני שיצא מהבית."יש לי פגישה בבנק מוֹרגן סטֶנלי," שִחזרתי בקושי את מה שאמר, "במגדלי הסחר העולמי... עבודה גדולה..." 'אלוהים!' חשבתי בהיסטריה, 'הוא לא אמר לי באיזה בניין!' צלצול טלפון חד החריד אותי מקיפאוני. זינקתי על המכשיר, בתקווה שזה דורון, שרוצה לספר לי שעוד לא הגיע לפגישה ואין לי מה לדאוג.אבל זו הייתה רק אמא שלי, שקולה המבוהל בקע בהיסטריה מתוך המכשיר, "מיכל?! זאת את? הכול בסדר אתך?! אלוהים! את יודעת בכלל מה קורה אצלכם?!"לפני שהצלחתי לענות לה, ראיתי משהו מתנגש גם בבניין השני של מרכז הסחר העולמי, שהתחיל אף הוא להעלות עשן שחור. קולו של השדרן נעשה היסטרי עוד יותר, אם זה בכלל היה אפשרי, ובמקביל התנתק הקו וקולה של אמא שלי נעלם. הפעם כבר לא טרחתי יותר לנסות להתקשר באמצעות הטלפונים. זרקתי את הנייד שלי לתוך התיק ויצאתי בריצה החוצה. התפללתי שאגיע לרחוב בשלום, לפני שמשהו יתנגש גם בבניין שבו גרתי. בחוץ ראיתי המוני אדם מתרוצצים ברחוב וממהרים לכיוון בנייני התאומים.עמדתי לרגע מבולבלת, צריחות אנשים נדמו לי כמגיעות מרחוק, כאילו עמדתי ליד אותם אומללים שנמצאו ברגע זה באחת הקומות העליונות של שני הבניינים המקוללים. כשהתעשַתי החלטתי לרוץ לכיוון צפון דווקא, לאזור מֶדיסוֹן סקוֶור גַרדן, שבו נמצא המשרד של דורון. התנועה ברחובות הייתה קשה מאי פעם. מכל עבר הגיחו אנשים המומים ונרעשים, שהביטו למעלה ורצו לכיוון המשוער של מגדלי הסחר העולמי.רצתי כאילו חיי תלויים במהירות שבה אגיע למשרד של דורון, ולמען האמת התיאור הזה לא היה רחוק כל כך מהמציאות. הרגשתי שאם לא אגיע לשם ואמצא אותו חי ובריא אקפוץ מהקומה העשרים וחמש, שבה היה ממוקם המשרד. דמעות גדשו את גרוני וחשתי מחנק גדול. הייתי חייבת לפרוץ בבכי, אבל במהלך הריצה לא הצלחתי להגיע לכלל פעולה בשטח הזה, שבדרך כלל היה נגיש מאוד בשבילי.'איך יכולתי להגיד לו דברים איומים כאלה? איך?' שאלתי את עצמי בכאב לב נוראי, מנסה לגולל במוחי את פרטי הריב של הבוקר, כדי להבין כיצד קרה שדווקא ביום הארור הזה הנחתי לו לצאת מהבית אפילו בלי לתת לו נשיקה.ארבע שנים חלפו מאז הגעתי בעקבותיו למנהטן, מצוידת בהתלהבות נעורים ואהבה גדולה שחשבתי שתספיק לנו לעולמים. למרבה הצער, היא לא הספיקה. תלאות החיים פרטו אותה לאלפי פרוטות שחוקות, ששום משקיע נבון בוול סטריט לא היה טורח להתכופף כדי לאסוף אותן מהמדרכה.הבעיות התחילו כשסיימתי את התואר השני בפסיכולוגיה קלינית, ולא הצלחתי למצוא מקום לערוך בו התמחות. כעבור שנה כבר הייתי זקוקה בעצמי לטיפול, והתחלתי לחשוב ברצינות על חזרה לישראל.בתום אותה שנה דורון כבר החל לעכל את הרעיון הזה ואפילו חיפש דרך לפתוח סניף של חברת השיפוצים שלו בארץ. בשלב זה, למשך עשרה ימים בערך, חווינו אפילו איזה ירח דבש שני. אבל באותו בוקר, לאחר לילה סוער ועתיר הורמונים, התברר לי שהוא לא היה כל כך רציני בתוכניותיו."בוא הנה," מלמלתי כשהרגשתי שהוא מנסה לזחול מהמיטה, "לא הספקתי להשלים את כל התוכניות שלי בלילה..." להמחשת כוונותי משכתי ממנו את תחתוני הבוקסר שלבש."מיכל, אחר כך, אני מוכרח עכשיו לרוץ," הוא מלמל בתגובה והתחמק ממגעי. אבל אני לא חלמתי לוותר לו והסתערתי עליו בצחקוקים, "מה העניין? אתה משחק את הקשה להשגה?" תהיתי כשהוא נמלט ממני לקצה השני של החדר."לא, אני באמת חייב לרוץ, יש לי פגישה חשובה עוד מעט.""מה פגישה חשובה?! עם מי?!" התעוררתי בבת אחת. עד כמה שהבנתי את התוכניות, הפגישות החשובות הבאות שלו היו צריכות כבר להיערך בארץ."עם... מנהל התחזוקה של בנק מורגן סטנלי," הוא ענה בשקט, כאילו לא רצה שאקלוט את דבריו."בנק מורגן סטנלי?" פקחתי את העיניים לרווחה, "ממתי אתם מתעסקים עם בנקים?""אז זהו, שזאת פריצת דרך גדולה בשבילנו," הוא הסביר, ואני נעצתי בו מבט חודר ומוכיח, במטרה לבחון אם הוא מבין בכלל את עוצמת הבגידה שחולל, "זה נחת עלינו בהפתעה, ההצעה הזאת לשפץ להם את הקומה בבניין הסחר העולמי, ואני חייב לעשות רושם טוב.""אתה נורמלי?!" נזעקתי, "אם אתה מתחיל עכשיו בעבודה כזאת, מי יודע מתי תסיים?! ומה עם התוכניות לחזור לארץ?""יידחו קצת." הוא חזר והתיישב לידי וליטף את ראשי כמנסה להרגיע, "אי אפשר לסרב להצעה כזאת, זה יקפיץ אותנו לליגה אחרת בכלל, אחר כך אני כבר אוכל למצוא מישהו שיחליף אותי בעבודות מהסוג הזה, אבל זה ייקח זמן.""דורון, אני לא מאמינה!" שאגתי עליו, "איך לא התייעצת אתי לפני שקבעת כבר עובדות בשטח?!""בדיוק בגלל מה שאת עושה עכשיו." הוא קם מהמיטה, פסע לכיוון מכונת הקפה והפעיל אותה ברעש, שלא הפריע לי לשמוע את המשפט המעצבן מכול, "ידעתי שתעשי לי כאלה סצנות!""אתה שפן ושקרן!" האשמתי אותו, "ואני גם לא מאמינה כבר שאתה מתכוון באמת לחזור לארץ, הכול היה רק הצגה כדי שאני אסתום את הפה ואתן לך את השקט שאתה צריך כדי להפוך את החברה שלך לאימפריה! כדי שאחר כך תגיד לי שאי אפשר לעזוב אותה, כי השותף שלך לא יצליח לנהל אותה לבד!""מיכל, תירגעי," הוא עמד מולי עם פרצוף פגוע, מחזיק בידו כוס קפה, "את לא חושבת באמת שהשטויות האלה נכונות, אני רוצה לחזור לארץ בדיוק כמוך, אבל ההצעה הזאת...""יותר חשובה לך ממני ומכל הרצונות אחרים שלך," הטחתי בו, "אתה בחיים לא תצליח לעזוב את המקום הזה, דורון, הכסף מסמם אותך, הפכת לוורקוהוליק מטורף! אתה כבר לא האיש שהתאהבתי בו, או שאני הייתי עיוורת קודם!""מיכל, די, בבקשה," הוא התקרב אלי בדחילו ורחימו והשאיר את כוס הקפה על הדלפק, ליתר ביטחון, "אני לא רוצה לצאת מפה כשאת כועסת כל כך, תני לי נשיקה וחיבוק, ותאמיני לי, יהיה לנו הרבה יותר קל לחזור לארץ כשהעסק פה יהיה גדול ומבוסס יותר, זה כל מה שאני עובד עליו, בחיי!""אני לא מאמינה לך לכלום יותר," התנערתי מחיבוקו המהוסס והתגלגלתי לכיוון הקיר, "ואם אתה הולך לפגישה המחורבנת הזאת, בחיים לא תקבל ממני יותר נשיקה!""מיקי, בחייך! אני חייב ללכת." הוא שלח הצצה חטופה בשעון הקיר שלנו, "בבקשה, אני מתחנן שתרגיעי ותיפרדי ממני כמו שצריך, אל תהיי כזאת ביץ'.""תלך כבר, תלך," נבחתי עליו, "הרי זה הדבר הכי חשוב עכשיו!"הוא עמד רגע כמתלבט ואחר כך לקח את הנייד שלו ויצא. בפתח עוד התמהמה, הסתובב אחורה והציץ בי. אבל אני הפכתי את פני אל הקיר וקפצתי את פי בעקשנות, בהחלטה נחושה שלפרויקט הזה הוא לא יקבל את ברכתי, אפילו לא בצורת חיוך. הפעם הוא ממש הרחיק לכת, לדעתי.רק אחרי שסגר אחריו את הדלת הרשיתי לעצמי להתחיל לבכות.בכי גדול ורגשני ששחרר את כל תסכולי המצטברים מהשנה המחורבנת שעברה עלי. שעה ארוכה בכיתי, עד שכל הפנים שלי בערו ממליחות הדמעות. אחר כך גררתי את עצמי בקושי למקלחת ושטפתי אותן.צלצול טלפון נשמע כשיצאתי מהמקלחת. הצצתי בצג לבדוק אם זה דורון שמתקשר, בהחלטה נחושה לא לענות לו. זה אכן היה הוא. לכן התעלמתי מהצלצול ויצאתי למרפסת, וגיליתי שיש סיכוי גדול שזאת הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את דורון בחיים."הוא לא מת, תפסיקי!" מלמלתי לעצמי בגרון ניחר. הדמעות החלו לשטוף את פני והתנגשתי באנשים. 'אחד כמו דורון לא הורגים בקלות כזאת, לא יכול להיות שהוא מת! גם אם הוא שם, הוא בטח מוביל עכשיו חבורה שלמה במדרגות החירום החוצה,' ומיד כשחלפה המחשבה הזאת במוחי שיניתי את כיוון הריצה שלי לעבר דרום מזרח, למקום שממנו אפשר היה לראות כבר את העשן המיתמר מהבניינים.רצתי בלי לראות דבר סביבי, מדי פעם התנגשתי באנשים שהגיחו מולי, נושאים את מבטם למעלה ובוכים. מלמלתי התנצלות בגרון ניחר וריאותי חישבו להתפוצץ. מאז ימי בית הספר התיכון לא רצתי כל כך הרבה. המורה לספורט ודאי היה גאה בי אם היה רואה אותי עכשיו, חלפה מחשבה מטופשת במוחי, כשלפתע נשמע קול רעם אימתני ומתגלגל, שכמוהו לא שמעתי מימי. אם היה איזה ארכיטיפ של קול שיכול היה לסמן את קץ העולם, זה היה הרעם הזה. נראה לי שעד סוף חיי לא אצליח לשכוח את הנהמה המאיימת ההיא, שהתפוצצה סביבי ברעש מהדהד. האדמה רעדה והרגשתי שאני מוטחת למדרכה בכוח רב, ואז החשיך הכול.