בולטימור, 10 בינואר 2000
הגֶ'ט–לֶג מעיר אותה בארבע בבוקר. זמן מה הכרתה מעורפלת, איפה היא? כך זה תמיד, יומיים מהטיסה עד שהיא מתאזנת. בַּחזרה זה לוקח שבוע. מבעד לחלון הירח מכסיף את השלג שנערם בלילה על הפרוור הרגוע של בולטימור, שחלקות יער נדיבות מפרידות בין בתיו. ענפיהם הקירחים של שלדי העצים המתפתלים בחושך נדמים לה כהקפאה של תמונה מסרט אימה. כשהיא מאמצת את עיניה צצים מתוך האפלה שני צבאים, נדחקים כתף אל כתף, חוטמיהם נוברים בשאריות עלים ששרדו את הסתיו. היא חוזרת למיטה, מתחפרת תחת השמיכות במאמץ נואל להשיב לה את השינה, ונכנעת. אירועי היממה שחלפה ממילא לא יניחו לה, והמאבק על שלוות נפש משול לניסיון לתפוס, בשתי ידיים חשופות, צלופח שמתפתל בין האלמוגים.למרות החימום העודף היא מעלה סוודר על כתפיה, מתיישבת על השטיח שלמרגלות המיטה ועורמת לצדה את המכתבים שהביאה עמה מהארץ. גם לקרוא היא לא יכולה, האותיות מרצדות מול עיניה והיא שוב מוותרת. דברים רבים כל כך רצתה לומר לו ונרתעה, שומרת נפשה, מגינה על שאריות כבודה שנשחק עד דק בטיסה הזאת. זמן מה היא יושבת ובוהה במעטפות הישנות, קרני הירח החודרות בעד הווילון חושפות את שקיפותן, ולרגע נדמה לה שאם אך תיגע בהן עוד פעם אחת, יתפוררו. חיוך עייף מתנחל בלחייה. לא רק עליו לא ידעה דבר, גם על עצמה, מיס עולם בִּפשָרות, מומחית בסיפורי עבר נוחים לאוזן. היא מחטטת במגירות שולחן העבודה של אחותה, מחפשת כלי כתיבה. אם רק תצליח לפרק למילים את שלא נאמר, תוכל לסתום את הגולל, כן, רק עוד מכתב אחד, אחרון, ויונח לו לעֲבָרה. שעה ארוכה היא משרבטת משפטים על ניירות, מריקה אליהם את כל מה שכשלה להבהיר, את כל מה שסוף–סוף הבינה, מוחקת וכותבת פעם ועוד פעם. הגרסה החמישית כמעט משביעה את רצונה.אחר כך היא לובשת את מעיל החורף שאיריס משאילה לה בכל אחד מביקוריה, תוהה מדוע אחותה זקוקה לכמות מעילים שיכולה לחמם חמש משפחות בארץ, ויוצאת אל היער. ערפילי הבוקר צובעים בסגול את השמים, עשן מנומנם מסתלסל מארובות הבתים שהאד סובב אותם כמו גדר תיל, ציפורים ראשונות מנערות כנפיים שמוטות שפתיתי קרח דבקו בהן בלילה. בקרוב תעלה השמש וקרניה ישתרגו בין העצים העירומים.מכת כפור נוחתת על אצבעות ידיה, שוב שכחה את הכפפות, והרוח דוחקת אל פניה רסיסי קרח בשעה שצעדיה חורצים בשלג טביעות רגל ספוגיות. בהגיעה אל קרחת היער היא נעצרת על שפת אגם קטן, מעין בריכה פראית שחברבורות של קרח מנמרות אותה, מוציאה את המכתב מהכיס, וקורעת אותו לאט–לאט לפיסות קטנטנות. המילים מתפזרות על המים. דומה שצינה גדולה עומדת בחללו של עולם.1ארבעים ושמונה שעות קודם לכןבעד חלון האוטובוס, בדרך למטוס, נטע מציצה בשמים החיוורים שקרעי מוך אפרפרים משייטים בהם, ומביניהם מגיחות מדי פעם צלליות ענק של מטוסים ממריאים ונוחתים. להרף עין היא רואה את פניו של יניר בין העננים, מוארים בחיוך הנבוך שנחבא בין שני חריצים ארוכים, ושפתיו לוחשות שירה.עד אמריקה ירדוף אותה?יצאו באיחור, כרגיל. כביש החוף היה דחוס לעייפה בתנועה עצבנית שהזדחלה פגוש אל פגוש. רק עמוס, בעלה, היה רגוע, מחלק הוראות לאלמונים בשני מכשירי טלפון סלולריים, תנועות ידיו התזזיתיות סותרות את קולו השקט. יש לו כישרון נדיר לחלק פקודות, ואין דבר שמשמח אותו יותר ממצבי משבר. בזה אחר זה הוא מייצר אותם במו ידיו, כדי שיוכל לשנס את כישוריו ולהוכיח לכולם מיהו האדריכל המוצלח ביותר באזור חיפה והקריות. גם המשבר הזה היה מיותר, אלמלא התעקש כי די בשעה וחצי להגיע מטבעון לשדה התעופה בשעות הבוקר הפקוקות.ואף כי נפרדו לפני שעה ויותר, קולו של עמוס ממשיך לנסר במוחה בעוד אצבעותיה בוחשות בתלתלי הברונזה שלכל אחד מהם חיים משלו, ועיניה נודדות. היא אוהבת חורף, אפילו תל–אביב המאובקת טובלת בקצת נחמה בעונה זו של השנה. משני צדי מסלול ההמראה מתפרעים מרחבי קוצים שהוריקו, ופה ושם אף מבצבצים גושי פרגים, חרציות, פרחי חרדל צהובים. ריח הדלק הסילוני מקרקע את שברי המחשבות שהתעופפו. מה הניע אותה להסכים לטיסת יום? הן גם בלילה אינה מצליחה לישון בטיסות, ועתה יהיה עליה לספור את הדקות עד שיחלפו השעות, ובאור היום המלא יוכלו כל נוסעי המטוס לראות בקלקלתה. מזל שהביאה ארבעה ספרים וברגע האחרון זרקה אל תיק הצד, שמשקלו כמשקלה, גם שתי חפיסות שוקולד ואת האסופה המרוטה של לאה גולדברג, צידת חירום לכל צרה ופגע. תמיד היא גוררת עמה לטיסות מספר מופרז של ספרים, כאילו חובה עליה להשלים את כל מה שלא קראה בשנה שחלפה. היא מגניבה מבט אל שותפיה לטיסה שנדחקים לצדה באוטובוס. כולם זרים. ורגיעה ברוכה, מלווה באימה המוכרת, משתלטת עליה.שנה שלמה ציפתה לחופשה הזו. לבדה, אצל איריס, אחותה שבבולטימור. שבועיים של מרחק מהיקרים לה מכול, שבועיים שאיש לא ייכנס לה לוורידים, לא יחכה לתגובה, לא יתבע לעצמו את זמנה, מרצה, נפשה, מחשבותיה, חלומותיה, כוחותיה, רגשותיה, או גופה. רק היא ואיריס, באותו פרק זמן בשנה שבו ג'פרי, גיסה, יוצא לעסקיו בדרום אמריקה ואחותה נשארת לבדה בבית הגדול והריק. כך כולם מרוצים. בריחתה שלה ממלאת את בדידותה של איריס וג'פרי ממריא במצפון נקי. רק ביומיים האחרונים הוא מגיע, הצנון המיובש של אחותה, מנהלו של עסק משפחתי משגשג לחומרי בניין, שעד כה לא עמדה על סוד הקשר ביניהם. לא אחת תהתה מה ארוכה הדרך שעשתה איריס מהציונות–סוציאליזם–ואחוות–עמים של נעוריהן בקיבוץ אל חיקה הקריר, המנוכר וצר העין של בורגנות הפרוורים בחוף המזרחי. האומנם רק בגלל מה שקרה אז? זאת סיבה להתפשר על הכול? ורִגשה מוזרה מתהפכת בה. אחרי העימות שהטיל צל על מפגשיהן כל השנים ויצא סוף–סוף אל אוויר העולם בסתיו האחרון, איך תיראה פגישתן הקרובה? הכול מסובך כל כך, מוטב לחזור אל ג'פרי, שעליו נכתב הפסוק "אין רע בלי טוב", כן, חסרונותיו הם גם יתרונותיו — הוא איננו כופה על סביבתו את השממה של עולמו, הוא סוגד לרעייתו ומעניק לה את כל החופש שבעולם, וכשנטע מגיעה הוא מתנדף. החופש המושלם.ההחלטה נפלה ברגע האחרון. תמיד היא מחליטה ברגע האחרון. דוחה את סבב ההתנצחויות עם עמוס, שאיננו מבין מה מניע אותה למהר כל חורף לבולטימור ולבזבז את מעט ימי החופשה שלה על בילוי עם אחותה שמעולם לא הצליח לחבב, אם זו ממילא מגיעה הנה כל סתיו. היה מצטרף אליה לוּ לפחות היה אפשר לעשות שם סקי. אבל אחרי שרגלה נשברה לפני חמש שנים בעת חופשה בשווייץ, נאחזה בנכותה המדומה כדי לתרץ את הוויתור על חרדת המוות שהפילה עליה העלייה האיטית במעלית, ועוד יותר מכך, העמידה על ראש ההר, צופה אל המדרון התלול והחלקלק שמעולם לא זיהתה בזמן את מהמורותיו, יודעת שאין מוצא — הדרך היחידה לרדת בו היא להחליק על רגליה הרוחפות מאימה ומקור. מאז אותה תאונה מבורכת נשאה באורך רוח, כמעט בחיבה, את עקיצותיהם של בני ביתה, ובלבד שלא תצטרך לשוב אל הפסטורליה הלבנה, המצמיתה. כן, התקופה המאושרת השנייה בשנה היא השבוע שהם נוסעים לסקי, והיא נשארת לבדה בבית. היא והחתולה והכלבה, ומשפחת התוכיים הפראיים שהתנחלה לפני שנתיים על עץ האלון העתיק שבגינה.חרדת הגבהים ליוותה אותה מילדותה, ואך בקושי עלה בידה להסתירה בכל פעם שעמדה מעל תהום. כל תהום. על גג האסם בקיבוץ, בקצה הצוק שעל ההר, על שפת הקניון בנגב בטיול של התנועה, ואפילו בפינת הרחוב בטבעון, במורד הוואדי הצופה אל המפרץ הכחול שאד של כימיקלים מרחף מעליו בדרך קבע, מתעתע בשלוות הבריאות המדומה של עיירת מגוריה. ובטיסות כמובן. וכמו בכל שנה, גם הפעם כמעט ביטלה את חופשתה בלילה שעבר אחרי שקפץ עליה רוגזו של פחד הטיסה. בשנים האחרונות הלך זה והחריף עד שהתגבש לכדי נוהל קבוע. יומיים לפני הטיסה היא חולה מרוב חרדה, ואל כבש המטוס היא מגיעה מפוצצת מכדורי הרגעה מכל סוג ומין, שרשם לה רופא המשפחה בחיוך מבודח. ברגע ההמראה אוחז בה שיתוק, ועד שהמטוס מתיישר היא מתחפרת מתחת לשמיכה, פיה יבש ולשונה מחוספסת, גופה לבוש זיעה והיא מתגרדת עד כאב. בתוך ראשה מתנחלת סחרחורת והוא מאיים להתפקע מאלפי כדורי פינג–פונג שמתדפקים על דופנותיו כמו היה מכונת לוטו. לאחרונה אף החלה להציק לדיילות בשאלות על בטיחות הטיסה, מדווחת להן על רשרושים חשודים במנוע, מפגינה מומחיות מרשימה בצליליה של ציפור הברזל הענקית. למזלה, ברוב המקרים הצוות מודע לתופעה ומרוב רחמים הוא משפחתה בשתים–עשרה השעות הבאות, בתקווה המופרכת שאמפתיה תעזור. לא אחת אף הוזמנה לתא הטייס, בהנחה שאם תראה את המִכשוּר המשוכלל תנוח דעתה.עם השנים הייתה להיסטוריונית של תאונות טיס. כך, הבחירה באל–על נולדה מתוך שיקול דעת מעמיק. אחרי ששיננה את כל הרשימה שמצאה בספרייה העירונית ולאחר חקירה ודרישה באינטרנט, הוחלט כי ההיסטוריה של החברה מעידה על מספר מועט יחסית של תאונות קטלניות, אם לא סופרים את חטיפות המטוסים. וזאת אף על פי שגם במטוס שלה פגע טיל מעל שמי בולגריה בשנת 1955, ובאפריל 1991 התרסק לה מטוס מטען מעל אמסטרדם עקב תקלה במנוע. מה שבטוח הוא שבסוִויסאֵייר לעולם לא תטוס. מערכת הבידור המתוחכמת שלהם גרמה פעם לשרפה בתא הטייס, הטייסים נחנקו למוות משאיפת עשן, ומטוס נוסעים שלם עלה בלהבות והתרסק. פעמים אינספור דמיינה לעצמה את הזוועה שאחזה בנוסעי הטיסה ההיא בעת הצלילה הארוכה מטה, דקה ועוד דקה, שנייה ועוד שנייה, גולשים מגובה שלושים וחמישה אלף רגל עד לאדמה, לפגישה עם הנורא מכול. מה עבר במוחם באותם רגעים שגופם התאדה מבעתה? האם אחזו במסעדי המושבים וצרחו את נשמתם? נפרדו מיקיריהם ופרטו לפרוטות את חייהם? ספרו את החמצותיהם וקיללו את יומם? הצטערו על כל האהבות שחמקו ועל כל מילות החיבה שנכלאו בפיהם? ואולי סתם מתו מפחד, פשוטו כמשמעו, זמן רב לפני שנפוצו לכל רוח בָּרגע שבו גוש הפלדה הבוער נחבט בשאגה אל צלע ההר?האוטובוס נעצר. הנוסעים עטים על כבש המטוס. נטע מחכה. אין דבר ששנוא עליה יותר מחיכוך עם זרים. גם עם קרובים. אמנם זרים עדיפים על פנים מוכרות, אין צורך להיכנס אתם לשיחה המעושה ששעמום הטיסה כופה על מי שנתקעו יחדיו בכלא המעופף, וגם לא נורא שיבחינו בשיגעונה, אולם שנואה עליה האינטימיות הכפויה שבהסתופפות במושבים הצרים. והחרדה שמישהו ייגע בה, או שריחו יבחיל אותה, או שהמשאף יתקלקל והיא תיחנק. סוכנת הנסיעות, ששכנעה אותה לבחור בטיסת היום המוזלת, הבטיחה לה שהמטוס יהיה כמעט ריק. ואתמול בלילה אף צלצלה להודיע לה בתרועת ניצחון שסידרה לה מקום ליד החלון בספסל שכולו שלה.בינתיים, מדרגות המטוס עמוסות נוסעים טרודים, רבים מהם חרֵדים, מוקפים תינוקות בכל גיל אפשרי. כן, זה ברור, בשביל כל תענוג צריך קודם לכן לסבול, לכל דבר יש מחיר ואין ארוחות חינם. היא מרימה את תיק היד העמוס שמעיק על כתפה, ולרגע נדמה לה כי שָרָב קטן התחפר בה, מין מדורה ננסית הבוערת על גופה ומזכירה לה שאמש דחפה לתיק הזה בהיחבא את ערמת המעטפות הישנות שיעשו היום את דרכן לחוף מבטחים. דברים אינטימיים תמיד העדיפה לשמור אצל איריס, הרחק מהישג ידו של עמוס, ומסקרנותם של הילדים, רחוק ככל האפשר מהמגרש הביתי שבו המרחב הפרטי היחיד שיש לה הוא מגירה עם שוקולד. את חלק הארי של מכתביו העבירה לבולטימור כבר שנים רבות קודם לכן, והיום יצטרפו למטמון האמריקני גם מכתביה שלה, מלווים באחרוני המכתבים שלו, שמשום מה עד עתה לא הצליחה להיפרד מהם. כך, לפחות עֲבָרה יישאר שלה בלבד, שמור בידי אחותה. בברכיים עייפות היא מדדה אל מושבה שבמרכז המטוס.