קרוב - פרק ראשון

לאה

והיה פעם בית לָבָן וגדול, ואנחנו הלכנו לבית הלבן, ובבית הזה היו הרבה ילדים, ילדים קטנים, קטנ–טנים, והבית היה גדול, ונכנסנו פנימה לבית הגדול, והיו שם הרבה ילדים, וילד אחד עם אף כמו תפוח אדמה, לא, לא"אף", חוטם, חו-טם , זה מה שהיה , לו, מלא גבשושיות, כמו של איזה דוֹד, זה דוד היה, לא ילד, דוֹד; והיתה ילדה אחת עם נזלת ירוקה מרוחה על הפרצוף, והיה ילד אחד שצעק ובכה, והיה ילד עם שפתיים בצבע שוקולד מריר, מריר ומקולקל, וקראו לו חיים , חְ, והיה ילד עם פצע לא יפה, והיו ילדים אחרים. ואני לא זוכרת את הילדים האחרים, ואבא שלךָ בטח לא זוכר אותם, ואני בקושי–בקושי זוכרת את הילד עם החוטם ואת הילד עם העיניים גולות של זכוכית, ואת הילד שנבח כמו כלב, ואת הילד שנכנס לו לתנור להתחבא, ואת הדוֹד, את הדוֹד הרי שכחנו כבר מזמן, הדוֹד כבר מת, כי אני זוכרת רק ילד אחד, והילד הזה היה שָׁקֵט–שָׁקֵט, והיה לו אף קטן, והוא נשם נשימות מסודרות בלי צפצופים, ולא חִרחר ולא צִפצף, ואנחנו אמרנו תכף ומיד: זה הילד , והצבענו תכף ומיד על הילד הזה, ולא הורדנו את העיניים ממנו עד שבאו והוציאו אותו מהמיטה ונתנו לנו אותו לתוך היד. ולקחנו אותו בידיים ולא לקחנו אף אחד אחר, וישר ידענו שזה אתה.[ ] וְ[ ]היו בני שש–עשרה. שניהם. והוריהם, כן, כל הארבעה, כמין אגרוף קפוּץ שמאגודלו נותר רק גדם, הזקינו באחת. אחד אמר, "לא, לא אחת אמרה,"מה זה מה זה ?" שלישית אמרה,"בשום פנים ואופן, זה לא יקום ולא יהיה אצלי." ורביעי ירק על הרצפה ואז נשך את אצבעו. הם לא רצו לשמוע כלום. ולא לראות. לכן שניהם ברחו ליפו כמה שבועות לפני התאריך. את הנסיעה לבד באוטובוס בחודש התשיעי צפונה היא תזכור. איך שהקיאה לצד המכתש וכל נוסעי האוטובוס נעצו בה מבט. איך הנהג יצא ונעמד מאחוריה ובידו בקבוק זכוכית עם מים, ושאל,"לשפוך לָך קצת מים בראש?" והסתכל אחורה במבט ארוך אל הנוסעים שלו. פתאום ראה אותם. חלון–חלון סקר. חלון–חלון. חלון–חלון ענו לו מבטים. פנים סגורים. ומעוכים אל השמשות. נצנוץ. המושבים תפוסים כולם זולת אחד.הציצו שוב בפתק המעוך, שֶקול גלים עלה ממנו כמו מקונכייה. מחר הם נפגשים עם האבא.העירבעוד מאתיים חמישים מיליון שנה יהיו היבּשות מצונפות ומעוכות לגוש אחד ומין ימה גדולה ומלוחה במרכזן, טיפה גדולה שנותרה מאוקיינוס מימים רחוקים. וחום גבוה ורוחות חמות יהיו, וברחובות העיר שקרח כבר מחה אותם מעל פני האדמה לפני מיליונים של שנים יהיה רק חול אדום, קפיחה, שרידי מִדבר. ושום יצור, אפילו לא עכבישים וחיידקים, לא יהיה בעיר, העיר תהיה ריקה. וכל שלטי הרחובות יהיו זרוקים ברחובות, וכל הפנסים יהיו כבויים הרחק למטה, הפוכים, מתחת לשכבה של קילומטרים של סלעים ואדמה וקרח ומה לא. שמות טחונים דק לאבק. דפים בחול. דממה כבדה ואדומה על פני האדמה. עוברות כמה דקות. עובר עשור. עוברות עשרים שנה. ושום דבר לא זז. הכול עצוּר. חוזרים אחרי מאה שנה וזה אותו דבר. וכבר כמעט מתייאשים. מתייאשים. אבל, כמו אגרטל שהתנפץ, במעט עמל, עמל מאות מיליונים של שנים כלומר, אולי הם יתדבקו בחזרה לאט–לאט, הרסיסים, כמו תַּצְרֵף גדול, ואחרי אולי שלושים, שישים, תשעים מיליון שנה, הנה כבר עץ נמוך, או שיח ירקרק, או מין יצור זעיר שוחה במים החמים. בועות, בועות בבוץ הממוקמָק. עמל גדול כל–כך, התחיל כבר עץ לצמוח בפינה דחויה של היבשת האחת, והנה שוב חודר אליה והולם האסטרואיד ומכלה את הדגיג ואת העץ, או קרח מכסה שוב את הים וכל היצורים מתים, ושוב שוקעת תרדמה של איזה זמן, שלושים שנה, שלושים מיליון, שעון אין כְּדֵי לִמנות. ושוב דגיג, הפעם קצת יותר גדול ובעל סנפירים. ושוב טחבים על סלע. ושוב זורמים המים המתוקים בנחלים ונשפכים לתוך הים. ומי זה, מי הולך שם במרחק, הרי זה ילד, כבר נכנס אל התמונה, יושב על גדת הנחל ופותר תרגיל. 1+1=די. קוּם, יואל. קוּם. ההורים מחכים.[ ]בתחנה המרכזית היה [ ] אורב ליד האוטובוסים. ולפעמים שעות. כולם עוברים כאן, חשב, הוא יעבור גם. "הוא." לא החזירו לו מבט.אילו היה יכול לראות אותו, רק לרגע, ומרחוק אפילו, זה היה נותן לו קצת שלווה. לכן בהתחלה היה הולך ומחפש אותו. עומד לו ככה סתם ליד גדרות של בתי–ספר. זה זה? זה זה? שניִם.והוא היה יושב ומנגן בתחנה, ולפעמים ברחובות שלידה, ולפעמים היו רוצים לזרוק מטבע, אבל הוא לא שׂם קופסה, והנרתיק היה סגור, לכן איש לא השליך כמעט, או שהניחו לו על הרצפה. יבוא היום, חשב מבעד לצלילים, שהוא ירכון אליו וְשֶׁקֶל בין אצבעותיו. כולם עוברים כאן. כן. גם הוא יגיע יום אחד. חייב. השֵׁם שהם נתנו לו היה אמיל. ב-1970. אך מי יודע מהו שמו עכשיו.יואלקום, יואל, קום. ובריצהובריצה קלה כמעט חוֹצֶה, יוצא מצל עצי השדרה, חתוך מהגילוח מול ציוץ הציפורים, צלצולי רוח ופעמוני הרוח במרפסות פתוחות, שלוח אל מונית שירות, הצעירים גונבים לו את התור, הוא לא אומר כלום, הוא יחכה עד שמונית ריקה תבוא. בטוח היא תבוא. לא, לא ריקה, אבל יהיה מקום אחד בדיוק. ישיש יֵרד, הוא יעלה. נכנס לו פנימה כאדם המעמיק אל ג'ונגל לח, ומתקדם ומפלס בראש כפוף בתוך כל הקולות שנטחנים במונית, הוֹ קו 5 ומתיישב, מחליף את הזקֵן, בעוד המונית ניתקת לה בחריקת צמיגים, קופֵי אורנג–אוטן צורחים מענפיהם, נמר חולף בשקט בעלווה צפופה, שואג, קרחון זוחל לאט מהצפון, מונחת שמש על האופק המושלג. הוא מתיישב ומעביר את המטבע הנוצץ לנוסע שלפניו, אשר שולח יד כפופה אחורנית, תֵּן, תֵּן.אז תגיד לי, אתה, פרופסור, אמר לו הנהג כאילו ממשיך שיחה ממושכת, לנהג מותר או אסור לדבר עם הנוסעים? ומישהי, אישה בהיריון ששקית של אחד הבוטיקים לכלות בדיזנגוף היתה מונחת על ברכיה, מתפרצת לתשובה: פעם היו מדבקות באוטובוסים. פעם היה כתוב, "אין לעמוד ליד הנהג ואין לשוחח אותו בזמן הנסיעה. " אני לא רואה שום מדבקה מאחוריךָ, והנהג אמר, מה את נטפלת לי למדבקה, מדברים אִתך ברמת העיקרון, אסור לדבר עם הנהג או מותר לדבר עם הנהג? אם אני עושה תאונה, אמר הנהג, כן? אם אני עושה תאונה וכולנו חס וחלילה נהרגים פה לַמוות, יבואו ויגידו אחר–כך, לא היה לו מדבקה של "אסור לדבר עם הנהג?" אני לא מבין אותך, שרון, באמת! תני להתרכז בנסיעה, תני להתרכז בכביש! תני להשתלב בתנועה, אני לוקח כאן סיבוב! והנוסעת אמרה לו, תסלח לי, אם לא כתוב שאסור לדבר עם הנהג אני מדברת עם הנהג, ואם זה לא מוצא חן בעיניך אתה יכול לא לענות מצדי. קח אותי, אני עולָה למונית שירות ספציפית בשביל לדבר עם הנהג, אם לא הייתי רוצה לדבר עם הנהג הייתי עולה ספציפית לאוטובוס ארוך ומתיישבת ספסל אחורי, והנהג צחק ובלם בלימת פתע לתת לחתול עיוור בעינו האחת לחצות.אחד הנוסעים, שישב מאחורי יואל, שכרית לֶבֶד כחוּלה מתנפחת היתה תחובה לו מתחת ישבנו וכל כולו אומר פקיד בכיר, אמר, אצלך היה צריך לשים מדבקה הפוכה, "אסור לנהג לדבֵּר עם הנוסעים", והנהג אמר, ואולי היה צריך לשים מדבקה "אסור לנהג לקרוא מדבקות?" כל הנוסעים צחקו, וגם יואל צחק, ואמר לנהג, אפשר לדבֵּר אִתך רגע? והנהג אמר, דַּבֵּר חופשי, יש חופש דיבור, והנוסעת ההרה אמרה, אז מה אתה טוחן לי שעה אסור לדבר עם הנהג, הנה אתה אומר לו שמותר לדבר עם הנהג, וחייכה אל יואל, והנהג אמר, בטח מותר לדבר עם הנהג, תלוי איזה נהג, אני התכוונתי לנהג אחר. הפּקיד היטיב את ישיבתו על הכרית הכחולה ואמר, אני בחיים שלי לא דיברתי עם הנהג ולא עמדתי לידו, אני תמיד שׂם לי כרית ויושב מאחורה, ויואל הסתובב ושאל, הכרית, זה לטחורים? והפקיד אמר, אדרבה, הכרית זה לתוספת גובה, ויואל הבחין שראשו של הפּקיד, שגם כך היה גבוה למדי, היה לחוץ ממש אל תקרת המונית. חיליק, אתה צריך כרית גם מהצד של הראש, כמה פעמים אמרתי לך? תרפד דוּ–צדדי, אל תעשה אפליות, השתולל צחוקו של הנהג כשהוריד זקנה, משחיל "יום טוב" ל"תודה" שלה, פוזל אל הירוק. "בואו, תעלו, יש מאחורינו ג'מבו, " אמר לכמה בחורות עמוסות שקיות, "אבל בבקשה, לא לדבר עם הנהג ולא לעמוד לידו!" ומישהי מהנוסעות החדשות התיישבה ואמרה לחברתה, חה, אבא שלי היה נהג "דן" שלושים שנה, אני את המדבקות האלה מכירה בעל–פה, "אין להוציא יד או חלון מהראש", "אסור לפצח גרעינים — אסור לירוק — אסור ללכלך", כנראה שפעם היה מקובל שיורקים, "אין להניח רגליים על המושבים", "נוסע! השכחת דבר–מה בתוך האוטובוס?. " אני הייתי מעתיקה את המדבקות האלו, בכל עבודה בנושא "משפחתי" וכאלה, תמיד הייתי כותבת על האוטובוס בסוף, זה מה שהכי עניין את כולם, לא על אמא שלי שהיתה תופרת ולא היו לה שום מדבקות, כלום, רק הטה–טה–טה–טה של המכונת תפירה, טה–טה–טה–טה משבע בבוקר בטקסטיל, אם יש מילה שאני שונאת זה המילה "טקסטיל", אבל זה לא עניין את המורָה, המורָה אמרה לי תמיד, תביאי לי סיפורים מהאוטובוס, "כל הילדים מעוניינים לשמוע", ופעם המצאתי ששברו את הזכוכית עם הפטיש האדום, אל תשאלי איזה סקנדל עשו לי. יואל הביט בנעליו אבל ריכז את שמיעתו. בעוד עשרים דקות יגיע ויֵרד מהמונית ויעלה אל דירתם, ויתייצב מול שני הוריו של אמיל. והוא כבר ידע שיעמוד מולם וישתוק. כלומר, ששוב לא יעלה בכלל, שיתקפל וישתפן, כמו אתמול וכמו לפני יומיים. שוב תשתפן, זִיסוּ, חשב. שפן. לשונו עברה על שיניו הקדמיות. הייתי עומדת מאחוריו, כל יום הייתי חוזרת אִתו בקו 5 מהבית–ספר, אז עוד לא היו מוניות שירות, וגם אם היו לא הייתי עולה, כי היה לי כרטיס חינם כבת משפחת "דן" - והחברה שלה קטעה אותה ואמרה, מוזר, הרי השם משפחה שלָך באמת "דן" - והחבֵרה המשיכה ואמרה, שוֹש, אל תזריקי מלח לפצעים שוש, הרי הוא שינה את השם שלנו כדי להראות נאמנות לחברה, הרבה נהגים עשו את זה אז, היום לשנות את השם אף אחד לא משנה, אבל אז? שינו את שם המשפחה ולפעמים גם את השם הפרטי ל"דן", וכאלו שהגיעו לעמדות בכירות ב"דן" נהיו גם"דניאל דן" או"דן דניאל". הרי מנכ"ל "דן" היה דן דניאל וראש אגף כרטיסנים היה דני בן–דניאל, קרא הנהג ואחז במכשיר הקשר. ואבא שלי, המשיכה הנוסעת, שהיה רק נהג פשוט בקו 5, נהיה "יעקב דן", כלומר כולם קראו לו "קוּבָּה דן", אבל הרוב פשוט קראו לו "דן" והוא התגאה בזה בהתחלה, שהיה לו כוח נפשי לעשות את השינוי, ואני הייתי עומדת מאחוריו, את כל הילדוּת שלי אני זוכרת באוטובוס מאחורי הפלסטיק, והייתי לוחשת לו בשקט, "אבא... אבא... " אבל הוא לא שמע, או שלא ענה לי בגלל שהיה אסור לדבר עם הנהג. הוא פחד שיש מפקח סמוי על המושב של הזקנים מחוּפּשׂ לזקנה ואיך שהוא מוציא מילה ואומר לי משהו הזקנה מזנקת עליו ודופקת לו קנס. אבל היה קורץ לה בראי הענקי השׂרוּט.והיתה שתיקה במונית המפליגה אל רוטשילד, וחייל ירד בסֶנטר, והנהג שקשק בְּמטבעות החמישה. והנהג אמר, "איזה חיים זה," והשתתק, ונזכר בחתול העיוור שחצה את הכביש ובעינו השׁתומה, וחשב על משה דיין, שפעם ראה אותו, כשהיה חייל צעיר, ורצה לצעוק לו, דיין, דיין, מה עשיתם. עצר כשבגבו הריסות "הבימה". בסופו של דבר הייתי מושכת בחוט והיה נדלק השלט "עוצר" והייתי יורדת בבית. הוא לא היה אומר לי "שלום". היה לו פחד מהמבקרים, שהיו עולים בתחפושת של עיוורים על האוטובוסים כדי לתפוס את הנהגים בעבֵירות משמעת, ורק חיכו שהנהג יעשה טעות קטנה ומיד היו קמים ומורידים אותו מהאוטובוס או רושמים לו הערה בתיק. ופעם הוא ירק מהחלון של הנהג, איזה משפט עשו לו, דרייפוס, איזה בושה... ומה עכשיו? קטעה החברה ששמה היה שוֹש, ובתו של הנהג "דן" אמרה, "עכשיו? עכשיו הוא מת. "מונית השירות הגיעה לפינת בלפור, ושוש נפרדה ממנה וירדה, נושאת תצלום רנטגן גדול במעטפה גדולה, והחבֵרה פנתה ליואל, שכלל לא הביט בה, ואמרה, "חולָה מאוד, היא. עוד לא ארבעים, " והשתתקה. יואל רצה לשאול אותה אם היה סוף לסיפור על האבא, אם יש איזה המשך, אבל היא הפנתה מבטה אל החלון. יואל הפנה את מבטו אל האישה ההרה במושב שמאחורי הנהג, שכל העת הזו המשיכה לדבר עם הנהג ולהתווכח אִתו אם מותר או אסור לדבר עם הנהג בזמן הנסיעה. לא היא ולא הוא לא נואשו מהשיחה הזו, שנראה היה כי התחילה אי שם בזמן קדום מאוד ותימשך לנצח. הוא נעץ את עיניו בבטנה התפוחה של האישה. המונית נעמדה בפקק בפינת שינקין. הסלולרי של הפקיד צלצל והוא ירד כדי לדבר, מתנצל על ההפרעה. מצעד ססגוני חצה את רוטשילד ממזרח למערב. יואל סגר את החלון מפני המשרוקיות והתופים. "תסגרי את החלון, "רצה לומר לאישה ההרה, "שהילד לא ייבהל לָך מהרעש, "אבל התבייש לפתוח בשיחה. המונית המְתה קולות דיבור. יואל הוציא את הנגן שלו, שהיה קצת מלוכלך בחול ים ושעתה הכיל רק כמה קטעי עוּגב מאת באך ושירים של שוברט ושלמה ארצי, ואת מצגת התמונות, שתפסה את רוב כרטיס הזיכרון, ותחב את האוזניות. הוא עצם את עיניו והשעין את ראשו על הזגוגית. עוד הספיק לשמוע את הנהג אומר, "אני מכבה את המנוע עד שאלה יגמרו לעבור. יציאת מצרים עשו לנו כאן בפורים. "יש עוד זמן. אזעקה של מכונית הלמה אבל קרום החלום הגן עליו. צעקו בחוץ, הוא לא שמע. הוא היה עייף, זה היה אמצע היום. ספציפית, שמע את הקול, ספציפית, בטח שספציפית. הוא רצה לישון, למרות שצהריים רק. והוא חלם שהוא נוסע במונית וחולם שהוא רוצה לישון, וכמו שהיה עמיקם, אביו הזקן, אומר לו כשהיה קטן, אמר גם יואל מתוך שינה: כמה טוב לישון כשעייפים. ציפור קטנה חלפה לרוחב המונית, נכנסת מחלון פתוח, יוצאת מחלון פתוח. ועוד דברי חלום עלו ונדחקו בו אבל כרגיל שכח כמעט הכול. אילו היה זוכר את חלומו היה רואה שם רכבת שקופה אשר עולה לראש מגדל, נמשכת על–ידי קטר ברזל שורק ומתאמץ, אבל כשמסתכלים על רצפתהּ רואים שאין שם כלום, שלא שקוּף אלא חָסֵר. והוא הֵקיץ אל תוך מונית ריקה.מישהו שכח טלפון סלולרי על אחד המושבים. הטלפון קדח במושב והִבהב.המונית עמדה בחניון בתחנה המרכזית החדשה. הנהג לא נראה בתחילה, ואז הבחין בו יואל מבעד לעיניים נפקחות–מסוּנוורות, יושב בחוץ על ספסל לצד עוד כמה נהגים ושותה משקה חם מכוס פלסטיק. צווארו כאב. אדים עלו ושטפו את פני הנהגים ואת משקפיהם עבי המסגרת. השינה מעכה אותו, צווארו נתפס, הנגן דמם והאוזניות היו תחובות באוזניו כפקקים לבנים. מה שמעת בכלל? שברי חלום חלפו לרגע בעיניו. חלון. ענן. שריקה. שעון. הוא הביט, עדיין בלי להרים את ראשו מהמשענת, במונית הריקה הדוממת, בכיסאות שאלפי נוסעים טבעו בהם את צורתם ואת ריחותיהם. וכמה שקועים בתוך עצמם היו הכיסאות, עכשיו ראה לראשונה, כמה משקל דחס אותם. דחס והעמיק. שִפשף את הריפוד. כמו עדר חמורים שגבם שחוּק וקעוּר, חשב. והמונית, כמו חמוֹר משׂא, נסעה צפון–דרום ולא התלוננה. שוב נרדמתָ, שוב הגעת לתחנה המרכזית, שוב צריך להתחיל לחזור.יואל קם בקושי ויצא מהמונית. פתאום שמע את הנהג קורא לו, מרחוק. "ישנת טוב? לא רציתי להעיר אותך. כמו טָטָלֶה ישנת. "ופנה לחבריו הנהגים ואמר להם בהנמכת הקול, כמסביר: "נרדם..." ואז, אחרי שיואל התרחק משם וכבר לא שמע, הוסיף "אוהב לישון במוניות זה." ואחרי כמה שניות היה שׂח צרודות אל קצות נעליו, "זה, אין שבוע שהוא לא יָשֵׁן אצלי. "הנהגים הביטו ביואל המתמתח מול התחנה המרכזית כצופים בחיזיון. שוב להתחיל לחזור. לא, אין לו אומץ לעלות.אבל למחרת הוא שוב ייסע לשם.***אבל למחרת הוא שוב יהיה שם, במונית. וייסע את כל הדרך, לבדו במונית, חושב, למה לא עולים היום. בחמישה שקלים קיבלתי ספיישל. ובאמצע לוינסקי יאמר לנהג, "אני יורד כאן. שיהיה לך שבוע טוב," והנהג, שאולי יהיה הנהג של אתמול ואולי לא, יאמר לו, "מה אכפת לך, סע עוד קצת, זה אותו כסף, תרד תחנה אחרונה כמו בן אדם. באמצע כביש יורדים?" ויואל יאמר, "יש בזה משהו," למרות שכבר יהיה ברגל אחת מחוץ למונית. והעצים לאורך כל לוינסקי יהיו עבים ונמוכים והפירות שעליהם עבֵי קליפה, וצל גדול יחלוף בהם ובתוכם ועל הגשר, עד שיקטן הצל וייעלם. "אתה חוזר צפונה?" ישאל יואל, והנהג יאמר, "איפה צפונה, נוסע על הקו אני, מעגלים נוסע, "ויואל יאמר, "אם ככה, אז אני חוזר אִתך."