ללה - פרק ראשון

פרק ראשון

כבר עכשיו הבית באוֹלִיבָה נראה אחרת. וכשסבתא תמות, והיא תמות במהרה, ואני יכול לכתוב זאת במלוא השלווה - כי ראשית, מזמן השלמנו כולנו עם המחשבה הזו, ושנית, היא ממילא לא תקרא זאת לעולם, משום שאינה קוראת עוד - הכול ישתנה לבלי הכר. החפצים ייכנסו למניין הירושה ויהיו מוכרחים למצוא לעצמם מדפים אחרים וארונות בדירות אחרות. סטֶנדַל עם הקדשתו של יוּלֶק, שעמד בשלושים השנים האחרונות לצדם של שלושת הרומנים מאת פלוֹבֶּר, יעמוד בין ספרים אחרים. ומה יהיה על אוסף כלי הזכוכית, ובו שלוש מאות או ארבע מאות אגרטלים, גביעים, כוסות ובקבוקים אדומים, כחולים, צהובים־ירקרקים, עם בועות אוויר ובלעדיהן, זוהרים, סדוקים, וגם הם מכוסים שֵׂיבה?כשהיא יושבת כך כמו קיסרית סינית ישישה וזכר השלטון והחובה ממנה והלאה, עטופה כולה בשמיכות צמר ולבושה מעילים ארוכים, ובסופו של דבר רזה כל כך, קלה וקטנה, עד שקשה לחבר בינה לבין הזיכרון שלנו, שבו אין מקום לקינוח האף, לחיתולים ולשתיקה המתמשכת, מה שנותר הוא חיוכה - לכן אנו יכולים להתנחם במחשבה שהיא מאושרת בדרכה, אך הדבר דומה לדיבורים על רגשותיה של רקפת או של שונית־אלמוגים.ובכן, זהו סופו של הסיפור. והיכן תחילתו? אולי בליסוּב? בליסוּב הקטנה, המוזנחת, שריח תפוחים שנשרו נישא בה, שכה אכזבה אותי כשיצאתי לדרכי אל הארץ המובטחת, לארץ כנען זו. את הגיאוגרפיה של המקום הכרתי היטב מסיפורה, ידעתי היכן ממוקם הצוהר שפתח הסוס במצחו, היכן ממוקם הטרקלין, היכן נמצא חדרה של הדודה רוּז'ה, היכן ניצבים פסלוניהם של נפוליאון ולנין, היכן עומד השולחן הגדול, שבפינתו אספו הגנבים את כלי הכסף, ולבסוף, היכן ממוקמת המכתבה שממנה גירשה סבתא רבתא בְּרוֹקְל בת התשעים את הגרמני. ומה יש כאן? האח, שסביבה עמדו שרידי הכתלים, היתה החלק המפואר ביותר של האחוזה. אלה סימנו על האדמה איזו צורת מלבן עמומה, שהתנשאה בחלקה לגובה חצי מטר, בחלקה לגובה מטר. מכל מקום, כל זה היה קטן בהרבה מהאחוזה הישנה, משום שבאמצע כמה מחדרי המגורים תחמו גבול, ובמקום שעמד הפסנתר צמחו שיחי תפוחי האדמה או הכוסמת.או, אולי, בתוך בית־מידות בשדרה זו וזו, בכתובת לא רעה כלל בקייב, מקום שהתגוררו בו שלוש משפחות - בּיֶיניֶיצקי, קַרנאוּכוֹב וקוֹרִיטקוֹ, ואלות הגורל טוו סביב דירותיהן רשת סבוכה של חוטים?ואולי באותו מרחב מופלא, שאותו לא אוכל לתאר לעצמי בשום אופן, משום שאינני סופר־פולני־צעיר־ומורד־הנוהג־לנסוע־למזרח, באותו מרחב מופלא שמכונה אוקראינה, שבו צמחה צמחייה שונה משלנו, וגרו אנשים שונים משלנו, שדיברו בקולות קרירים אך מלאי שירה, האיכרים הללו, שהתהלכו לבושים בחולצות בד גסות, שגירשו בקלשונים ובמקלות את מכוניתו של סבא רבא בְּרוֹקְל?אינני יודע היכן להתחיל את הסיפור הזה, הרי כבר התחלתי לספרו פעמים רבות כל כך. גם היום וגם לפני עשור, כשבפאתוס האופייני לכותבים בני ארבע־עשרה המצאתי לעצמי כותרת: איילות פולין,[1] משום שאיילה היא "שירה כמחרוזת פנינים", לכן הן התאימו מאוד לחלקי הסיפור של סבתא, שהיו נפרדים ומאוחדים בעת ובעונה אחת. ולבסוף, בפעמים רבות כל כך שבהן לא רשמתי דבר, רק סיפרתי לחברַי, לבנות דודי, לאהובַי וכן לנוסעי הרכבת המהירה בקו גדאנסק־ורשה-ורשה־גדאנסק.כי האמת נמצאת במקום אחר. ההיסטוריה מתחילה, כמו תמיד, בקטעים, פה ושם, במקומות ובגופים שונים ומשונים, שלרוב מזמן כבר אינם קיימים, וסבתא עד כה הייתה לכרוז, לשומרת המפתחות שלה. סבתא, העשויה מחומרים משובחים ובני־קיימא, שאחרי תיקונים זעירים ושיפוצים רציניים שמרה עוד עד לפני כמה שנים על זוהר וקסם בולטים כל כך, עד שכאשר הגיעו חברים מארצות רחוקות הבאתי אותם דווקא אליה, משום שדווקא היא נראתה המרתקת ביותר מכל האתרים ההיסטוריים של עירי הצפונית.קסמה של סבתא - בזמנים שעוד דיברה - היה טמון בהתחלות הסיפור. ביסודו של דבר היה זה - ועודנו - אותו הסיפור עצמו, סבוך ומשחיר עד שלא ניתן לזהותו מתחת לרובדי הלכה והפיח, סיפור שמתחיל במקומות רבים ובעצם אינו נגמר לעולם, אלא נקטע לכל היותר בסוף הביקור או עם רדת החשכה. נוסיף לכך את העובדה שרדת החשכה - כלומר סוף השיחה ותחילת טקס ההכנה לשינה - חלה באוליבה לכל המוקדם סמוך לחצות, ואיננה מוגדרת תמיד. כי ההיסטוריה הגדולה טומנת בחובה את תקומתה שלה מקטעים, את התרחבותה, את התפשטותה לאזורי הפריפריה, וזאת ברגעים בלתי צפויים, והאמת היא שהיא זו שמחזיקה בנו ברסן, ולא אנו מחזיקים בה.ההתחלה בדרך כלל נקשרת בדומה לאיזה נבט צמחי למחצה או זנב חייתי למחצה שאחיזתו חזקה. היא נסבה סביב הנושא, האדם, הריח, הבדיחה, ואחר כך משתוללת, מצמיחה ענפים וגדלה לכדי אחו שלם של מילים ומשמעויות: בלתי ניתנת לעצירה, משכפלת את עצמה בלי חוק וסדר, מצננת את כוסות התה, מביאה את הפסטה לידי רתיחה, ומסלקת את העניינים החשובים מהזיכרון. ככה זה.לדוגמה, זה יכול להיראות כך: "כשביקרתי את הרוזנים לבית קרַשינסקי[2] והפלתי את צמח האַרַאוּקַריָה מהכוננית..." או: "כשסבא לאונרד עמד מול כיתת יורים של הצאר..." או לבסוף משהו מעין זה: "כשבליסוב איזה גנב חתך ליתומה את כל הכרוב מהשדה..." - בקיצור, אף פעם אין לדעת היכן ימצא את עצמו המאזין, המתבונן בנבכי העולם דרך צוהר שנפתח לפתע. זאת אומרת: המאזין המקרי, כי בכל הנוגע לנו, אנו מכירים את ההיסטוריה - זו המקוטעת פרקים פרקים ונמסרת תמיד בפרטי פרטים.- פעם אחת, תארו לעצמכם, הסבתא וַנדה, והיא הייתה אז כבר בת תשעים ומשהו, פשוט נעלמה מליסוב סמוך לשעת הצהריים. אמצע המלחמה, הכול שורץ גרמנים. אנו מחפשים כאן, מחפשים שם - ואין לא סוס ולא פרש. רצנו, דאגנו... מה זה הפנים החמוצות הללו?- אנחנו יודעים.- אתם יודעים? - שואלת הסבתא בחוסר אמון, אך בלי מבוכה כלל, כאילו כלום - אז איך זה נגמר?- היא חזרה מהמספרה...- אתם באמת יודעים - הבעתה נעשית חמורה לפתע, אך עד מהרה היא מתעשתת - אך לי זה לא מפריע כלל. פעם אחת, תארו לכם, הסבתא, והיא הייתה אז בת תשעים... נו, והיא חזרה. בשיער מסולסל. "אני בת יותר מתשעים - אמרה - והיה ממש טיפשי למות בלי לעשות אף פעם סלסול."מרגוט מתהלכת בחדרי, מחזיקה כוס בידה ומחפשת משהו חדש. כשאני בא לבקר אותה, אני עושה את אותו הדבר. "מאיפה יש לך את זה?" - אני שואל. "ומה זה?" - אני שואל. עולמה יפה בתכלית והרמוני, זאת אומרת שכל חלקיו מרתקים באותה המידה. מרגוט שְמה בעצם מַלגוֹזַ'טָה, או מרגריטה, זאת אומרת - פֶּרלָה, הווי אומר פנינה, שטבעה הוא פניני במידה שווה בכל מקום.היא ניגשת עכשיו אל הארונית ולוקחת תצלום.- קנית את זה בקוֹלֶה?- לא, זה מהבית. ביקשתי מסבתא משום שנותרו שניים כאלה.כמעט ואין לי תצלומים מילדותה. אינני יודע איך נראו סבתא ונדה, סבא לאונרד, הדוד מאצֵ'יי, הדודה אווה, הדודה סאשה, מילֶבסקי, אפולו בעל המשי, אינני יודע אפילו איך נראתה ליסוּב. תוך כדי המתקפה הציתו הרוסים - המועצות או הסובייטים, אומרת סבתא, שכן הרוסים היו לפני המהפכה, ואחר כך באה העיסה הסובייטית - את תכולת האח בעזרת התמונות, שהיו מונחות בתיבת עץ גדולה שעמדה בחוצות. נשרף תצלומה של רוֹמוּשיה, שעמדה מעל ערמת הביצים שהיה עליה לשתות מדי יום, ביצה אחר ביצה, מה שממילא לא עזר נגד השחפת המתקדמת, נשרף תצלומו של סבא ברוקל, לבוש חליפת פסים לבנה, נשען על הפח המבריק של המכונית הראשונה באוקראינה, נשרפו תצלומיו של אבא החובש תמיד את הכובע הקבוע על ראשו הקירח, נשרפו תצלומיה של אמא הלבושה בשמלות רחבות גזרה, נשרפו הגלויות שנשלחו מערים רחוקות בעלות שמות רעשניים ותמונות הפסלים והציורים מהאולמות הרחבים של המוזיאונים המרוחקים.אין בנמצא פנים. אין בנמצא כפות ידיים. אין בנמצא משקופים, שולחנות, עבודות גרפיקה, ערמות כתבי עת וספרים בעלי שוליים מוזהבים.רק כמה, כמה תצלומים בצבע חום כהה... לפחות זה. סבתא רבתא בעמידה ישרה כמו סרגל, מותניה מוּצָרים, נשענת על מטרייה שחורה, ברקע - אור השמש המבצבץ דרך עלוות העצים הזרים, דומני איקליפטוסים, והכתובת הלבנה הממוקמת למעלה - "אַבַּסיָה".אלוהים... אבסיה...- לאמא הייתה גזרה יפה כל כך - אני שומע את קולה של סבתא מאחורי כתפי - יפה כל כך... היא נראית כה גבוהה, והייתה כל כך קטנה, הגיעה לי עד כאן, עד הזרוע, כשהייתי צעירה, עכשיו ודאי הייתה מגיעה עד השכם, כך מאבדים מן הקומה... אבל גם כך, תסתכל, מבנה של אישה גבוהה, ונוסף על כך - מותניים כל כך צרים. תמיד הייתה נעה במין ריצה, ריצה קלה, אינני זוכרת שמתישהו התהלכה באופן רגיל. כשהייתה חולה, הייתה מניעה את רגליה לאט, כך היה גם ביומה האחרון, כשנפטרה בעודה יושבת בכורסה הזו... אבל שתתהלך כמו כולם? לא. תמיד הייתה רצה.כשהעולם עוד היה צעיר מאוד, הערים עשויות שיש מוזהב, הכפרים כבדים מריח הפירות שנפלו על הדשא וגללי הפרות, קומתם של האנשים הייתה קטנה יותר. אולי לא הייתה להם סיבה לטפס למעלה, והם נעמדו על קצות האצבעות לעתים נדירות יותר ממה שנהוג היום, אולי הם אכלו בלי להתחשב בכללי התזונה הבריאה וגדלו בכיוונים אחרים, ואולי פשוט לא היו מעוניינים להיות גבוהים יותר כי כל מה שנזקקו לו נמצא בקרבת האדמה.גובהו של סבא לאונרד היה מטר וחמישים ומשהו, שערו היה שחור - עד שהפך לעורב לבן - עור פניו כהה ועיניו כחולות."וַנדֶצ'קה - כתב ביומנו, שסבתא ויוּלֶק מצאו לאחר מותו במגירה סודית במכתבה - חושבת ששם משפחתי איננו ברוקל, ושאני רוזן, דה בּרוֹגיל, אלא שהשם שובש, כי אני בעל יופי דרומי. אבל ככל שידוע לי, באנו לכאן מגרמניה בשל עוני מר, והתיישבנו כאן, ברוקלים מדורי דורות, לכל היותר - בּרוֹקכלים..."באותו יום מקפיא בינואר שרפו הסובייטים את כל תצלומיו של סבא, וכך המערך השביר של הרקמות הרכות המכסות את שלדו חדל להתקיים באופן רשמי עבור הדורות הבאים. לא פעם ניסיתי לתאר לעצמי את האדון הזקן הזה (נדמה שהיה זקן כל חייו, כך הוא נחרט בזיכרונה של נכדתו), השלֵו, המחונך היטב, חובב ואספן אמנות, חובב ספרים ובעל ידע כללי, שהיה כימאי במקצועו ובחייו היה בעל אדמות, אף ששני הדברים לא עלו בידו ממש.- האדון הזקן - אמר לי טַרַפַּטְקָה הזקן והכפוף כשהגעתי לארץ כנען - היה קונה תיק שלם של סוכריות מתחת לכנסייה ביום ראשון ואנו, הילדים, היינו רצים אחריו עד חצרו ממש, כי הוא היה מחלק את כל הסוכריות הללו... האדון הזקן הוא סבה של סבתך, האדון היורש...היורש לא נולד כלל יורש, אלא בורגנון עירוני, ועוד עני נוסף על כך. פולנית הוא דיבר רק בדור הראשון, ואינני בטוח כלל שהוא לא יצא לעולם הזה בגרמניה. אך היות שבכל זאת למד פולנית, למד גם ללבוש קַפּוֹטָה פולנית, את אמנות החרב ואיך להשתלב בחיל הפרשים, זרמים סלאביים כלשהם זרמו בוורידיו לפתע, ובעזרת הדמיון האופייני לבני השמונה־עשרה הוא החליט להילחם במרד ינואר,[3] ולאחר מכן "נסע" לו לסיביר - כיאה לפטריוט פולני אמיתי.בנסיבות לא זכורות אך קרובות יותר בזמן סיים סבא ברוקל את לימודי הכימיה, חזר מסיביר, התיישב בקייב, למד לתפארת את סודות ייצור הסוכר, הגיע לדרגת פרופסור ונשא לאישה את סבתא ונדה, שאמנם הייתה אישה חכמה מאוד אך לא אינטליגנטית במיוחד, ולאחר מכן הוליד ארבעה ילדים והפך למיליונר.מי שמחשיב עתה את לאונרד ברוקל המסכן לכריש פיננסי מוסווה ומחושב היטב, אינו אלא טועה. סבא לא ידע כלל מהם אחוזי ריבית, תשׂואות או שערים; חייו עברו עליו כחיי ילד שיכור בערפל. ובכל זאת רצה הגורל ומישהו יעץ לו לרכוש תיק מניות גדול של חברה מסוימת. אותו הגורל עצמו, או איזה גורל אחר, רצה שערכן של המניות יעלה מאוד כעבור כמה ימים, כי על הקיסרות עבר בדיוק גל של צמיחה כלכלית. סבא, משום שהעניין כפי הנראה שעשע אותו מאוד, נִייד את חסכונותיו ורכש לו עוד כמה תיקי מניות. המניות התייקרו שוב, ובתוך חודש הוא הפך לאחד האנשים העשירים בקייב.ככה חייבים להסתיים כל הסיפורים.אך בדרך כלל, לדאבון הלב, הם נמשכים.סבא קנה לו מפעלי סוכר, מכונית ובית גדול. נסע ברחבי כל העולם, רכש ציורים, פרגודי־לכה, פסלים ורהיטים. ניהל התכתבות עם מדענים בתחום הסוכר מברלין ופריז.- ומשם החולצות הללו בליסוב - אמרה סבתא תוך כדי הורדת הכביסה מהחבלים, כשזו כבר התייבשה באוויר הדרומי. - סבא נסע ברחבי אירופה ועל כל צעד ושעל התלונן על המכבסות המקומיות, שהיו מכַבסות רע וששמו את החותמות שלהן בכל מקום שעלה בדעתן... נוכחתי בזה בעצמי, כי כשיולק מסר חולצה לכביסה בבריסל, הם שמו את החותמת על חזית החולצה ועוד התפלאו שהוא עשה להם שערורייה. סבא לא עשה שערוריות - פשוט קנה את כמות החולצות והצווארונים שהצטרך, וחזר לקייב, למֶנִין, למוֹראבייֶץ, עם שקים מלאים בלבנים. שנים רבות מאוחר יותר, עדיין בליסוב, היו האיכרים "סוחבים" סלים שלמים של החולצות הללו. אתה מבין, הן התייבשו על חבלים, ואלה - צ'יק־צ'ק, וכבר אין חצי. או בלילה, כשהכביסה עמדה בסלים תחת החלון, היו מסתננים בשקט ובבוקר כבר לא היו עקבות. ובכל זאת, הארונות היו מלאים.סבתא ונדה לבית דז'יֶיוויוֹנטקיֶיביץ' הייתה אישה נמוכת קומה, קטנה, בעלת שכל שהתאים מאוד למידותיה. היא הגיעה לשיבה טובה, לגיל תשעים - אולי משום שהגוף הקטן הזה היה צורך מנות קטנות של זמן, והאירועים הגדולים פסחו עליה, עקפו אותה בכביש עוקף. עוד כשהייתה ילדה קטנה מסרו אותה למנזר לאחר מות הוריה, לבניין אפור גדול שקירותיו עבים ומסדרונותיו ארוכים, ובהם נישאו לאורך ימים צלילי הצעדים הקטנים של הנזירות והחניכות, ובכל רגע הכתה בהן ההכרה עד כמה הן זעירות אל מול עוצמתו של האל ומול ענייני הנדוניה. ומשם, ממשמר שרידי הקדושים העשוי אבן ועץ, והממוקם במקום כלשהו בערבות המזרח, מבין היערות שורצי הערפדים ומבין האגמים המלאים טבועים, לקח אותה לאונרד ברוקל, ששב מההגליה והחליט לקבל עליו את עול הנישואין. וכשוונדה כן חפצה בגרמני,[4] הוא נשא אותה לאישה לפני מזבח האלוהים, לטוב ולרע, ולא העלה בדעתו שכעבור זמן מה יהפוך למיליונר. ונדצ'קה העלתה זאת בדעתה עוד פחות מלאונרד, שהיה לפחות גבר, היו לו תוכניות וכוונות משלו, שהגיחו אט־אט לאוויר העולם מנבכי מוחו המדעי. והיא, מה כבר יכול היה לקרות לה? האם יתומה ממנזר, נטולת נדוניה, תצפה למיליונר?וכפי שמסופר בקונטרסים הדתיים, מעלת הענווה וההסתפקות במועט זכתה לגמולה בעושר רב, בהדר ופאר העולם הזה - ההיגיון העומד מאחורי הקונטרסים הדתיים חשוד בעליל בדרך כלל - וונדצ'קה מצאה את עצמה בחוגים של שועי עולם - עולמה של קייב נוסח 1875, הזוהר באור הנרות הבוערים בבתי הנרות התלויים גבוה, המרצד בבגדי הנשף מפריז ובחליפות מלונדון, הזורם בזרמי השמפניה והחרוז במחרוזות הפנינים.- נראה שנורא אהבו זה את זה. סבתא ונדה סיפרה לי, אה, אה, שסבא היה מנשק אותה, את כל־כולה, מכף רגל ועד ראש, ולא הותיר אף נקודה בגופה בלי נשיקה - וסבתא מצחקקת ולא יודעת שבדיוק כך ודאי צחקקה גם סבתהּ כשסיפרה זאת לנכדתה - אינני יודעת מה בדיוק הוא מצא בה, כי לא היה בה יופי מהמם, ולא אינטליגנציה... עשרים וחמש או שלושים שנה היא גרה בקייב ולא למדה אפילו קמצוץ רוסית, רק פטפטה קצת בצרפתית, מה שנותר לה מהמנזר. היא ביקרה בכל הרוֹמות, הפַּריזים, הבּריסֶלים והווינות הללו, נו, חוץ מאשר בלונדון, בניו יורק וביפן. כי כשהפליגו פעם לתעלת לה־מאנש, היא חטפה מחלת ים חריפה כל כך, שהיה צורך להפנות את הספינה בחזרה... הרופא אמר שהיא לא תישאר בחיים עד שיגיעו אל החוף... ומאז, כפי שאמר יולק בשמחה לאיד, נסע סבא'לה אך ורק מעבר לימים הגדולים... אך על כך אינני מדברת. אתה מבין, היא נסעה ונסעה לה, ועל כל מה ששאלתי, איך היה בגלריה בדרֶזדֶן, איך במוזיאון העתיקות בברלין, היא ענתה שהחנויות בדרזדן איומות, ושמברלין היא הביאה לה משי יפה, אך את הגלריה איננה זוכרת. סבא עט עליה, התלהב ממשהו, רכש יצירות אמנות, אך כל זה שעמם אותה. לעומת זאת הייתה לה תושייה רבה, הודות לה ניצלו כמה פעמים חייו של לאונרד ברוקל, שככל שהיה נמוך, התהלך כל הימים עם הראש בעננים, היה נוח להאמין וחסר אונים כמו תינוק.כאן מגיע הסיפור, שסבתא מספרת תמיד כשיש לה עסק עם איזו מכניקה מסובכת. די לה שבזמן ארוחת הבוקר - הו, ארוחות הבוקר באוליבה, שמגיע להן פרק נפרד! - הטוסטים עפים בצליל רם מהטוסטר, די שההורים יביאו קומקום חשמלי. ("זה משהו! חשבתי שאשרוף אותו בשתי שניות, כי איננו מצפצף, וכשאיננו מצפצף, אשכח ממנו, וכאן - בבקשה, הוא מתנתק בעצמו! נו, באמת זה עובר מהר מדי, כי בדרך כלל הייתי מספיקה להעמיד את המים על האש, לחתוך באגט, למרוח אותו בחמאה, להכין סנדוויצ'ים, להכין את המלפפונים והעגבניות, ורק אז הקומקום היה מצפצף. אז הייתי חולטת את התה בקומקום התה ומעמידה אותו ליד הקומקום, שלא יצטנן... ועכשיו - 'חת, שתיים. לעומת זאת, הקומקום החדש הזה הוא שטוח כזה מלמעלה, אז אני מעמידה עליו את קומקום התה.") די שמישהו היה מתקן את התנור או את מכונת הכביסה, וסבתא הייתה מגיבה:- נו, בבקשה. מכונת כביסה (טוסטר, רדיו, פנס) שכזו, כמה ברגים יש בה, כמה לוחות מתכת, כמה ידיות ונוריות. אתה יודע איך סבא ברוקל נסע דרך אוקראינה?- אינני יודע - אני אומר, אך נדמה שסבתא לא מבחינה בנימה האירונית, או שאיננה רוצה להבחין.- לסבא הייתה מכונית, הראשונה באוקראינה. היה לו כמובן גם נהג, אבל לעתים קרובות הוא נהג בעצמו, ככה, לשם התענוג. היו תצלומים שבהם הוא עומד ליד המכונית, משקפי נסיעה על מצחו, כפפות מיוחדות לידיו, לבוש מעיל עבודה מעל חליפת הפסים... כל כך מלא לוקסוס ומסודר מכף רגל ועד ראש, כאילו בראו אותו יחד עם המכונית והלבוש המלא רק לצורך התצלום הזה. נו, אם היה נוסע יחד עם סבתא, היו לוקחים את הנהג ומשייטים דרך מרחבי הפרא של אוקראינה, דרך שדות אינסופיים ויערות, בדרכים לא ידידותיות, תחת שמים שאין להם שיעור. צמחי פרא, אתה מבין, וכולי. ופעם אחת היו מוכרחים לעצור לפתע תחת שמי אוקראינה האינסופיים הללו, באמצע חצר, כי מצאו את עצמם מוקפים איכרים אוקראינים מזוקנים, זועמים ומבועתים למחצה, שנופפו באוויר במגלים ומעדרים וצעקו בערבוביה ובלי היגיון שהנה, השטן נוסע. סבא כבר הורה לנהג לנסות לפלס דרך בהמון, אך סבתא נטלה את העניין בידיה הקטנות ומלאות הגבורה. היא הורתה שיפתחו לה את דלת המכונית, יצאה אל הכביש, הרימה את ההינומה ושאלה - בפולנית כמובן, כי אוקראינית לא ידעה - מה הדיבורים הללו על השטן. והם צורחים, אך כבר יותר בשקט, שהשטן נוסע, שזאת מרכבת השטן - כי אין סוסים, אך בכל זאת היא נעה. סבתא: "וקטר ראיתם?" לא ראו. "ומכונה לחיתוך חציר אתם מכירים?" לא מכירים. לבסוף היא הגיעה לאיזו מכונת דיש או משהו כזה - והכירו. "אבל - אומרים המתחכמים - למכונת דיש יש מנוע!" "גם זה יש לו" - השיבה סבתא, קראה לנהג, שבינתיים לקח בידיו כמתוך עווית איזו ידית כבדה שתוכל לשמש במקרה של קטטה, וכשיצא מהמכונית הורתה לו לפתוח את מכסה המנוע ולהראות לאיכרים את המנוע, את מתקן הצינון ואת כל מה שיש שם. והם נסוגו. מה יש לדבר, אפילו שלחו לכפרים הסמוכים הודעה, שלא מדובר בשטן, שיש לזה מנוע - ומרגע זה לא נגעו בהם לרעה.