במקביל לחום של יולי התפוצץ החשש שקינן במוחו של שמואל אלעזר במשך חודש שלם, למעשה מאז השבעה על פאניה, שמא הוברח כל כספו לאיזה אי אננס, נישא לשם שטרות–שטרות במזוודתו של אסא ברהב ממשרד רואי החשבון ברהב, שעמו לא שוחח זה חודש ימים, גם לא בטלפון. פתקיות המשרד הצהובות והדביקות שהקיפו את מסגרת מסך המחשב וסגרו עליה הלכו והצטברו במוחו לכדי מסקנה אחת ברורה: הונאה.- קרן ההשתלמות של פאניה – אסא- חמישי, חשבוניות יוני, רו״ח- לדבר עם אסא- ביטוח מנהלים- אסא ברהב!- עשירון תשיעי? איפה הכסף???רק כששידך בין הפתקית האחרונה לכתבה שגזר עבורו אילן מהעיתון - שהכריזה באותיות זהובות מסולסלות "כך תדעו באיזה עשירון אתם״, ולוּותה בעוגה צבעונית לפי שכר הברוטו המשותף לשני בני הזוג - רק אז הבחין שמואל בפתקית הראשונה וראה נכונה את הצטברותן הלא הגיונית של הפתקיות, מחַשב ומוצא שכבר חודש ימים לא שמע ממש את אסא ברהב. רק עם רותי ועם צילה דיבר, והן הסכימו להעביר את שיחתו לברוך, אך שמואל בשלו, התעקש לדבר עם אסא ישירות, מאחר שאסא הוא שמטפל בתיק שלו, ורותי, ואפילו צילה, שצוהלת "המתווך אלעזר!" כל אימת שהוא מתקשר, גם זו וגם זו הבטיחו שמיד בשובו למשרד יחזור אליו אסא טלפונית. מה שלא קרה. אבל משהו ודאי קרה, אולי ברוך ברח, אולי מעילה, אולי כל התוכניות, החל בעובר ושב וכלה באיגרות החוב הקונצרניות, נמשכו מתחת לרגליו והופקדו מחדש כעבור טיסה בינלאומית ארוכה באיזה סניף חֵמר לחופו של איזה אי אננס.לכן, בחמש אחר הצהריים של יום רביעי, אחרי עוד פגישת תוכנית בניין עיר מעיקה בעירייה, שהיתה השלישית או הרביעית או המאתיים במספר, נסע בעצמו למשרד רואי החשבון ברהב שבבית יהלום המאה. ממקום שבתו באוטו הסתכל שמואל ביראה אל חלונות הקומה השביעית של בית יהלום המאה, כי אלה נראו לו דוממים, מוחשכים, ודאג מהאפשרות שאף המזכירוֹת שעמן שוחח אף הן דיברו אתו, פשוט וקל, מקו בינלאומי, ובקומה השביעית של משרד רואי החשבון ברהב לא ימצא אלא קלסרים ששפכו את תוכנם וכיסאות מנהלים הפוכים, גלגליהם כלפי מעלה, ואולי כנופיית חסרי בית שתפסו להם שם מחסה ובני ערובה."המתווך אלעזר!" "איפה אסא?" "אסא לא נמצא, אבל ברוך במשרד," שידלה צילה, כמפתה. "ואתה תמיד מוזמן להיכנס אל ברוך." "אבל אני רוצה להיכנס לאסא, אסא הוא מנהל החשבונות שלי ממזמן, אה? אסא תמיד היה מנהל החשבונות שלי! אסא ברהב!" צילה מחתה את הפתיינות מפרצופה ורכנה לפנים כבעלת סוד, ובעוד פלג גופה העליון מחוץ כולו לעומת הדלפק לחשה באוזנו, "אני מצטערת, אלעזר. באמת, אבל באמת שברוך ישמח אם מעכשיו תיכנס אליו."ושמואל הרים ידיים לאות כניעה ונכנס לחדרו של ברוך החיוור והמאנפף, שנראה לו תמיד סְתור שיער, כאילו הרגע רקד בנשף. הוצע לו קפה והוצע לו כיסא, וצילה הותירה אותם לבד, פרשה, כך שנותרו אחד על אחד הוא וברוך המאנפף, שנענע את זרועו בניעוּר מוגזם וליהג משהו על הסוג המסוים של הקפה, על הזן הזה של פולי הקפה מהאיטי. "עזוב אותי מהקפה, ברוך, אני הייתי בהאיטי, ברוך? תענה לי, אסא נעלם, נכון? אני צודק, אה? שפוך את זה החוצה, ברוך, שפוך הכול."ואכן, בעשרים הדקות הבאות גולל ברוך סרנה את סיפור המקרה המלא. נעמה, אשתו של אסא, שאותה אף פגש שמואל בחטף רועש בחתונתה הכסופה של רעות בלום, לא פתחה מעולם את פירוט העובר ושב, את הפירוט שמגיע בדואר מהבנק, אפילו לא הציצה הצצה, "כי למה לה, לנעמה, היא נשואה לרואה חשבון.בכל מקרה, אסא עשה עבודה יוצאת מן הכלל בלהסתיר את העסק, ונעמה נשבעה שלא חשדה בכלום, עד שבמקרה, במקריות גמורה, שמואל, ביקשה, סתם, לבדוק אם יש קופון בלמטה של הפירוט, סתם, ונשבעה שמעודה לא בדקה את הקופונים האלה, אבל יום אחד החליטה כן לבדוק את ההנחות שמה - הנחות לירקות, שישים אחוז לגרביים, כאלה - ואז ראתה את הצ’קים.צ’קים במאות אלפי שקלים יוצאים החוצה, נכנסים פנימה, והכול מהחשבון המשותף. המסכנה חשך עליה עולמה, כמו שאומרים, מה יכלה לעשות המסכנה? היא התעמתה עם אסא על פשר הצ’קים, ואסא, ככה, השפיל את האף והחוויר והסביר שהתרושש, שפשט את הרגל, כמו שאומרים, ושיש הלוואות, עסקאות בשוק האפור שהוא מנסה לכסות בשחור - מלבין פה עמותות, שם בתי־זונות - כאלה עסקאות, שלא נדע. ונעמה צרחה. ‘מה התרוששנו?’ צעקה עליו, ‘איך התרוששנו? מתי?’ והיה לה ברור שהוא מסתיר ממנה מידע, אז היא איימה שתלשין עליו למשטרה או למס הכנסה או למי שמטפל בעניינים האלה, שלא נדע, ובגלל האיום הזה שלה, אסא סיפר לנעמה את האמת באמת, על נוגה.""נוגה?" "נוגה. אחת, סתם, סטודנטית, ילדה, שנה שנייה.אסא שכר לה חדר במלון, שירות חדרים, ארוחות, משקאות, אלכוהול, כיד הברון. ההיא גרה במלון וככה חסכה... טוב, אני לא צריך לספר לך על שוק הדירות, אתה כמו בבית אלעזר קרקעות. ואסא? אסא היה יוצא כל יום שעתיים מוקדם מהעבודה, מִפה, ונוסע אליה לַבית־מלון, לשם. רוקן אותו לגמרי המסכן.תחשוב מה זה חשבון של בית־מלון כל יום במשך שנה וחצי, ועוד עם שירות חדרים, תחשוב מה זה שנה וחצי להחזיק בחורה בחדר מהצד, זה גמר עליו לגמרי, שבר תוכניות המסכן, מכר נכסים. אבל אל תדאג, שמואל, שְמע לברוך והסר דאגה מעיניך: בכספים אסא זיין את אשתו, אותה ורק אותה."התיק של שמואל הועבר אפוא לטיפולו של ברוך, ושמואל עצמו יצא מאצל ברוך וירד במעלית השקופה, חושב שמכאן, מקומת הקרקע, היה אסא ברהב יוצא אל המלון, וחולף, כמוהו כעת, על פני אדניות הפרחים ועל פני השומר בקבלה ועל פני השלט המפרט את כל החברות שיושבות בבית יהלום המאה קומה־קומה. אולי אסא היה עוצר כדי להביט, כפי שהוא מביט עכשיו, ביהלום המתכת המשתלשל מן התקרה, ונכנס מלא און לרכבו ונוסע למלון, אל הסטודנטית־הילדה נוגה, כאילו הוא מהדו־חיים ששמואל למד עליהם בשיעורי הטבע בבית־הספר והתייחס ברצינות לשמם ושנים הוקסם מעצם הרעיון שלדו־ חיים יש שני חיים.טירוף, חישב שמואל, להחזיק ככה מלון מהצד, זה החלק היקר ביותר בחופשה - המלון - אפילו לכמה ימים, ועל אחת כמה וכמה המלונות בארץ, ועוד לשנה וחצי. ונזכר ששכח, בגלל נפלאות אסא ברהב, לשאול את ברוך על מימוש העיזבון של חמותו, שעוד נותרו לה קרן השתלמות וחצי שלא השתלמו לה ושלא שרפו לטובת הסרטן. ויותר משהצטער על הקרן וחצי הצטער על שביקוריו במחלקה פסקו, ועמם גם הנסיעה בהצטלבות המובילה לבית־החולים הסיעודי, בצומת שממנו נשקף לרגע, לפני הפנייה ימינה, לסרטן של פאניה, מלבן זערורי של ים. שיער כי גם בית־המלון של אסא יושב על שפת הים בתוככי המלבן הזעיר, דמיין שורות של שמשיות ואת התכהות החול לאחר גל דק ששוטף, והזה זאת מלמעלה, מנקודת תצפית של קומה שלושים, ארבעים, ממרפסת מחומשת בקומה השישים, שבה הקיץ אסא ברהב והתמתח בעירום מול כל המתרחצים, כפריץ התגרד לעיני מתרחצים, לעיני משפחות עם ילדים.כך אירע שבחניון בית יהלום המאה, חודש אחרי השבעה, מצא את עצמו שמואל מתגעגע למחלקה, ובבטן החניון הלך, תועה, מחפש אחר החֶלקה, הצבע והמספר שרשם על גב קבלה ישנה ששמר, בשביל ההחזר, ובבטן החניון התנפחה בו תוגה לגודל מחלקה לטיפול נמרץ של בית־חולים סיעודי, שכן יומיים בשבוע, בכל שבוע במשך עשר שנים, היה משהה את כל מה שיש לסדר, את הנכסים ואת הקונים ואת המוכרים, ונוסע בגפו לבית־החולים. נהג להביא עמו דיסק לנסיעה, דיסק שהוא אוהב לפזם, ואחר־כך היה יושב לצד פאניה בשתיקה או מדבר אליה דברים. הם היו שקטים, ביקוריו במחלקה. כמעט מחכימים. הוא הפיק נחת מצפייה בחולים הסופניים הישֵנים הפוערים פה של דג. לראותם נחים היה עבורו מנוחה, ועכשיו לא ידע במה ימלא את החלון הזה שנסגר, לו אין יום־יום נוגה בבית־מלון. היו לו חולה סופנית ומלבן פעוט של ים, ושניהם הוגפו עתה סופית.בסניף הדואר עצר ואסף את דואר הסוכנות מתיבת הדואר, וחזר ותהה מדוע לא משמיעים מוזיקה במחלקות הסיעודיות, והרי בעיתון היה כתוב לא פעם על אודות הסגולות הרפואיות של המוזיקה בטיפול בחולים סופניים, וברופאים זה בוודאי לא יפגע. פעם אחת אפילו גזר ושמר והביא כתבה אחת לאילן, מתוך מחשבה שישמיע מוזיקה בחדר ההמתנה של המרפאה שלו, למרות שהוא רופא משפחה, אילן, ואצלו אין סופניים.ובשל היקף היסח הדעת הזה הסתבך שמואל בצומת הפקוק של מייטק ישראל, בתור לפניית הפרסה, במקום לעשות את התמרון של דפנה, שמאותתת ימינה לפני הצומת, כאילו בכוונתה להיכנס לחניה של משרד הפנים - ומקריינת בחדווה, כביכול לנהגים, "כאן אני צריכה ימינה... סליחה, טעות שלי, אני בכלל צריכה לכיוון השני!" - ומסתובבת היכן שהסיבוב אסור, חוסכת לעצמה את הפקק הנורא של פניית הפרסה ברמזור. ועד שעלה בידו להסתובב כחוק ולחנות ולעלות במעלית כבר שב להפליג בהזיות על אודות הפרשה של ברהב, להשלים בה פרטים חסרים, לדוגמה, מה היה באותו חדר מלון אדמדם, האם היה בו אמבט או מקלחת בעמידה, וחשב שצויד באמבט רחב, משולש, עם פתחים ועם זרמים תת־קרקעיים מבעבעים, וכן בשטיחים עבים למרגלות המיטה, סדיני סאטן בהצעה הדוקה של מלון, קערת פירות בשרניים, סידורי פרחים של שושן ושל סחלב, וילונות כבדים להגפה, ואחד אסא ברהב, רואה חשבון.ושמואל נכנס לביתו, שעמד חשוך ובחשיכה הצטמצם לכדי כוך, ונשם. באפלה, במטבח, שלח יד לקופסת הפחזניות ולקח את הפחזנית האחרונה, היבשושית, וכששׂם אותה על הצלוחית דהרה לה דפנה פנימה, רועשת, יידתה את תיקה בספה, ונרעשת סיפרה כיצד יזם בנם פגישה ושיחה בשישי הבא־הבא, פה, בבית.אולם שמואל נמשך הרחק מדפנה ומאהוד, הרחק מהמטבח ומהסלון, אל המרפסת והדמדומים, ויצא עם הפחזנית, ואף שהביט מטה מגורדי שחקים בחייו, ניסה לאמוד ממרפסת הקומה החמישית את השקיעה ממרפסת הסוויטה הנשיאותית שבקומה השישים. "אל תתאבד לי, שמואל! גם אם אני עדיין בחיים, אודי יבקש את הירושה." ושמואל אמר, "את יודעת מה הבעיה שלך?אה? את לא נותנת לדברים לקרות, סתם להשתנות. זה מעיק.בן אדם יוצא למרפסת ואת באה וצולבת," והסתכל פעם נוספת מהמרפסת, כמסתכל אל הנוף הנשקף ממרפסת המלון, ונגס בכעס מהפחזנית והוסיף, "באיזה כוח היגיון סופי את עושה את עצמך מבינה כל גרגר בחוף? אין," הכריז, "אין, את לא תנוחי רגע אחד של מנוחה עד שתמצאי תפקיד לפופיק."