יופיו של העולם - פרק ראשון

פעם״...מה טוב לוּ הייתי בן איש מאושר בארץ,יהי מי שיהיה, אך יושב על-נחלתו עד זִקנה ושיבה.״אודיסיאה, שיר ראשון(על פי תרגומו של טשרניחובסקי)אחרי שקרו הדברים שננסה לספר, היא כתבה מכתב שנפתח כך:כל האצבעות המאשימות יופנו אלי כי כמו שאמי תמיד אמרה, הדרך הכי טובה להיפטר מכלב היא להאשים אותו בכלבת. אני יודעת שהחטא הוא לשאוף לחרוג מטבענו. לנגוס בתפוח כרי להכיר את טעמו. אני אישית לא נולדתי להיות טובה ונדיבה.שמה היה לַאוּרָה, ואביה האלכוהוליסט התוודע אליה רק שנים אחרי שנגמל. הם באו מכפר מרוחק כדי לחפש שלווה. אמה היתה מורה למוסיקה וניגנה בעוגב של כנסיית הכפר, וכל המשפחה התפרנסה מהתרומות הדלות שקיבלה האם בעבור נגינתה, כי בעלה היה שרוי במצב של טמטום חושים, ואת אותן שנים בילה בבהייה מתמשכת מחלון חדרו. החלון פנה אל חלקת אדמה, מעין גינה עקרה ששיחיה הישנים צימחו פרא, מה שלא מנע מלאורה לצאת לשחק או לקרוא שם בימי השרב. היא תמיד קראה את אותו הספר - היחיד בבית הוריה, כפי שהתברר אחר כך - שהיה גדוש בפֵיות, במסעות חלומיים ובאנשים שספינותיהם נטרפו מול חופים נידחים.ביום שבא להציע להם דבש מכוורותיו פתחה לו לאורה את הדלת. הפרש השנים ביניהם לא היה גדול במיוחד, אך ביישנותו או רצינותו שיוו לו מראה של אדם מבוגר, ואילו היא נראתה כמו תלמידה בבית הספר.למעשה מלאו לו אז בקושי עשרים שנה, וזה ארבע שנים שהוא חי בגפו בחוותו הקטנה כשרק פועל חירש ותימהוני אורח לו לחברה. אמו נפטרה ממחלה קשה, כמו שאומרים, ועל אביו לא ידע דבר ואיש גם לא סיפר לו, אם כי את סבו מצד האב דווקא זכה להכיר. סבא אַאוּטוֹליקוֹ - שם מגוחך שכבר אז נחשב למיושן - נשמר בזיכרונו כצל מטושטש של איש גבה קומה שהשנים והחוסן הגופני הצליחו להכריע אך בקושי. הסב הוא שהעניק לו את שמו, וממנו ירש גם את אהבתו לדבורים. לפני שהכיר אותה לא הכבידה עליו הבדידות, והוא גם לא טרח להרהר בנושאים חמקמקים כגון אושר; פשוט לא היה לו פנאי לכך.היו לו עשרים ארגזים מלאים בחלות דבש שאותם נעץ על מוטות עץ מחודדים בלבו של מטע תפוחים. תפוקת הכוורות הספיקה לפרנסתו, ואף על פי כן מכר את יבול התפוחים הצנוע שלו למפעל ריבות סמוך. את שארית זמנו בילה בציד פרפרים שעליהם קרא באנציקלופדיה קטנה, אחד הספרים הבודדים שמצא בביתו ושהיו שם מאז ומעולם.הוא היה בחור גבוה ורזה, עורו הלבן שזוף מהשמש, תנועותיו כבדות וגמלוניות וידיו גדולות וחזקות, ואף על פי כן הצליח לצוד פרפרים. כל ניסיונו עם נשים הסתכם בקומץ גיחות חפוזות לבית הזונות בעיר. מן הראוי לציין שעד אז, מימיו לא חווה את האושר האפל שבַּקִרבה, שבגעגוע לאדם אחר, שבהיאלמות נוכח עומקן האין-סופי של זוג עיניים אשר במבט אחד אומרות את כל מה שאיש מעולם לא הצליח לבטא במילים.היא היתה שונה ממנו; עגלגלה, לחיים זרועות נמשים, עיניים בהירות שהבריקו באור משונה, שדוני, וגינונים של תום ומשובה. ״דבש?״ שאלה ביום שפתחה לו את הדלת הפונה אל הרחוב. אחרי כן הוא חזר שוב ושוב לבית הוריה, ויום אחד היא אמרה: ״חשבתי שרק דובים אוכלים כמות כזאת של דבש.״ עד מהרה הפכו ביקוריו לעניין שבשגרה, וגם כשלא קנו ממנו דבר היה משאיר להם צנצנת או שתיים; אחרי כתריסר ביקורים כבר נכנס בעצמו מהכניסה האחורית, והניח את צנצנות הדבש במטבח תחת מבטו התועה של האב, שתמיד ישב מול החלון או בגזוזטרת העץ הקטנה לקול נגינת הפסנתר של האם, כשלא נעדרה מן הבית.״להתחתן? אני ואתה...? בשביל מה?״ שאלה כשהציע לה נישואים, וחודשים ספורים אחר כך הם התחתנו. המורה למוסיקה נתנה להם את ברכתה, האלכוהוליסט לשעבר נותר אדיש, ואילו היא התייחסה אל המאורע בשילוב של פליאה ובדיחות הדעת.ובכל זאת התחתנו. החתונה נערכה בכנסיית הכפר, בבוקר שטוף שמש בחודש מאי. לאורה לבשה שמלה בצבע צהוב חיוור שהיתה של אמה כשעוד היתה צעירה ודקת גזרה. במשך לילות ארוכים התקינה אותה האם במו ידיה תוך ייסורים רבים בשל עיניה, שכבר היו פגומות. אך לכוורן הצעיר היו צפויות עוד הפתעות מלבד השמלה, הפתעות שללא ספק היו פרי יוזמתם המשותפת של המורה למוסיקה והכומר. כמה ימים לפני החתונה ניקה את הבית בעזרתם של הפועל ושל אישה שעבדה כמשרתת וטבחית לעת מצוא והחליף את הווילונות, סילק את הרהיטים הישנים והבלויים והכניס אותם למחסן. חדר השינה שלו - אותו חדר ששימש אותו מאז ומעולם - הכיל רק מיטת עץ פשוטה וגבוהה מכוסה בכילה, קערת רחצה מחרסינה עם רגלית מברזל מחושל, ושידת מגירות שאותן רוקן מכל החפצים שהיו מיותרים בחייו החדשים, ובהם ספר חשבונות ישן שעמודיו נתלשים, סלילים של חוט דיג, אקדח שהיה מונח שם מאז ומעולם ושאיש מעולם לא השתמש בו, שתי חפיסות של קלפים ספרדיים,* נרתיק עור ובו סרט מדידה עתיק, ועוד כיוצא באלה. את כל הדברים אלה הכניס למחסן, ארוזים בתוך ארגז עץ.[* חפיסה של קלפים ספרדיים מכילה 48 קלפים, המשמשים למשחקים שונים וכן לניבוי העתיד.]ברגע שנכנסה הכלה ופניה מכוסות בהינומה פצחה המקהלה, שמנתה שמונה ילדים לכל היותר, בקירייֶה,* ומיד אחר כך, כשכבר היתה סמוכה אל המזבח, נישאה זמרתה של האם באולם; המורה למוסיקה שרה את המַגניפיקַט בעוצמה בלתי נשלטת כמעט, כאילו נצרה את קולה במשך שנים רק לקראת אותו רגע. לאחר שהשתתקו הנוכחים פתח הכומר בדברים, והכוורן הבחין בעווית קלה שהרעידה את כתפיה של הכלה באופן בלתי מורגש; המחשבה שהיא בוכה ציערה אותו, ולרגע נזכר בדברים ששמע לעתים קרובות: שהשלהבת הבוערת בלִבן של נערות מבית טוב לעולם אינה מספיקה, ושיש לנתק אותן מחיק אמותיהן כדי למסור אותן לבעליהן. אלא שעד מהרה הוכיחה לו לאורה אחרת, כלומר, שדמעותיהן של הכלות אינן נבדלות במאום מבכיים המזויף של היורשים מול ערש הדווי של קרובם הגוסס. כי באותו רגע נדהם לגלות שהיא מתאמצת לכבוש את צחוקה. הטקס תם. הכלה הקורנת חיבקה את אמה המגונדרת, שחזהּ הנפוח ותנועותיה החגיגיות, התיאטרליות קמעה, שיוו לה מראה של תרנגולת. אביה, לעומת זאת, בהה במתרחש במבטו הזגוגי, הקבוע. ילדי המקהלה התנערו מגינוני הטקס והתפזרו לכל עבר בדומה לשאר הנוכחים. שום חגיגה לא תוכננה לכבוד המאורע, אך כאשר הגיע שוּסֶפֶּה, צלם הכפר וידיד הבית, לא נותר להם אלא לאפשר לו לצלם אותם, תחילה יחד, ואחר כך את הכלה לבדה על רקע של פרחי ויסטֶריָה, ועל פניה חיוך משועשע.[* Kyrie: תפילה או זמרה שהיא חלק קבוע במיסה הנוצרית.]השניים טיפסו על כרכרה, והפועל החירש הוביל אותם אל חוותו של הכוורן.שם היו עתידים לפתוח בחיים מאושרים.בוקר אחד הגיע וֶנַנְסיוֹ בטנדר הפורד הישן שירש מאביו, מייסד העסק המשפחתי. וננסיו היה הקניין של כל תוצרת הדבש של המחוז ונהג לארוז את הדבש בצנצנות ירוקות-שקופות שעליהן התנוססה התווית החיננית של מוצריו. על התווית נראתה שמש זהובה וחייכנית מעל שדה חינניות, על רקע של שמים כחולים. ״עם תווית כזאת כל דבש נמכר מעצמו.״ עם זאת היה וננסיו בחור שתקן, גרמי ושרירי, ובלורית שחורה וסוררת כיסתה את מצחו. אולי מתוקף היותו בן יחיד, או משום שבגיל שלוש-עשרה התייתם ונאלץ לשאת לבדו בעול העסק - אם כי על מות הוריו לא דיבר איש מעולם, ואם עלה הנושא, אזי לא בנוכחותו - נדמה ששפתו מונה בקושי תריסר מילים, וביניהן שלום ולהתראות ונקיבת המחיר של הדבש. בכל פעם שווננסיו הגיע - זה היה מעין סימן מוסכם - הוא צפר ארבע פעמים וחיכה בתוך הטנדר. גם באותו יום נהג כך. היתה שעת צהריים והכוורן היה עסוק בהעברה של כוורת, מלאכה שכידוע אי אפשר להפסיק בלי לזרוע בהלה בקרב הדבורים, ועל כן היה מנוע מלגשת. כל ניסיונותיו לקרוא לאשתו לא הניבו דבר, וכשלבסוף סיים והזדרז להגיע, הקניין כבר לא היה שם. את לאורה הוא מצא במיטה, עירומה למחצה.״לא שמעת שצפצפו?״היא התמתחה בלאות ואמרה:״לא שמעתי מה?״״שאלתי אם לא שמעת שצפצפו.״״לא. מי צפצף?״ואז הוא הסביר לה. שעליהם להיות ערניים תמיד כי הם מתפרנסים מהדבש, ושכאשר הקניין מגיע חייבים לקבל את פניו בכל מחיר.״גם אם אני חצי ערומה?״ שאלה, משועשעת. חיוכה העמיק את גומות החן שבלחייה.״גם אם את ערומה לגמרי,״ השיב. ״אם אני לא נמצא. זה חשוב.״איש מן השניים לא ידע אהבה לפני כן. ייתכן שהיא התנסתה במשחקים, אך למען האמת לא היה לה מושג, ואילו הוא אף לא שיער בנפשו מה מצפה לו. לימים יתהה הכוורן: האם אהבתי אותה באמת? האם זו היתה אהבה אמיתית? והאם בכלל אפשר לדעת - כמו שאני יודע שמי שלא אוהב ולא מכיר את הדבורים לעולם לא יפיק מהן דבר - מהי בדיוק האהבה?הפועל החסון והחירש עודר במעדר את חלקת האדמה המערבית לקראת זריעת האספסת, הקורנית והמרווה, שהם הצמחים המזינים את אין-ספור הדבורים שמאכלסות את שלל הכוורות שעומדות בשורות או בטורים ארוכים, חלקן חוסות בצִלם של עצי ערבה ואזדרכת.השעה היא שעת בין ערביים והשניים נחים בגזוזטרה, שרועים על גבי כורסאות נצרים נוחות.השמש כבר לא מחממת, ועתה היא נראית כמו דיסקוס אור אדמדם וחיוור שכמו צולל לאיטו אל מעמקי השדה.״איך קרה שהתחלת לגדל את הג'וקים האלה?״ היא שואלת.״איזה ג'וקים?״״נו, את הצרעות האלה.״״אלה דבורים, לא צרעות.״״טוב, אבל גם אלה וגם אלה עוקצות. פעם עקצה אותי אחת ברגל ואמא שלי שלפה את העוקץ בלחיצה,״ אמרה, ״ואחרי זה היא מרחה לי את כל הרגל בבוץ וחיכינו עד שיתייבש... איך זה שהן לא עוקצות אותך למוות?״ הכוורן האזין לה בחיוך.״כי הן מכירות אותי ויודעות שאני שומר עליהן.״״יש להן שכל? הן מסוגלות לחשוב בכלל?״״אני לא יודע. אבל אולי הן יודעות. הן, למשל, רואות בפרחים דברים שאנחנו לא מסוגלים לראות.״הפועל כבר לא היה שם; הוא חדל ממלאכתו ועזב כשהשמש החלה לשקוע באופק.״הן לא רעות; הן תוקפות רק כשמאיימים עליהן, כמו כולם... את תתפלאי, אבל יש לנו פה יותר מחמישים אלף דבורים.״״מה, אז זה משהו כמו עיר?״״כן, והן חיות כמעט כמונו. יש להן מלכה שמושלת בהן, דבורים פועלות, וזכרים.״״כן, אלה הבטלנים.״״לא, התפקיד שלהם הוא להפרות את המלכה במעוף הכלולות היחיד שלה.״״איך למדת את כל זה?״ הכוורן משך בכתפיו.״אני לא יודע... זאת אומרת, תמיד ידעתי את זה. בבית הספר אף פעם לא לימדו אותי את כל מה שרציתי לדעת. תמיד הייתי חייב להסתדר לבד כדי ללמוד.״ ואחר כך הוסיף, אם כי במילים אחרות, שהשליטים הם תמיד מתבודדים, אצל דבורים ובני אדם כאחד... ישנם אנשים שבשבילם הבדידות אינה נסיבתית או סיבתית, אלא פשוט נטייה טבעית.הערב ירד לאיטו, והיא חיבקה בזרועותיה את רגליה המקופלות בחיקה ואמרה:״אני הייתי רוצה להיות מלכה.״״המלכות מתות בגיל צעיר. הן ננטשות ומתות לפני כולם.״״זה עצוב,״ אמרה. השתררה שתיקה קצרה, וכשהתיק את עיניו מן השקיעה כדי להביט בה, ראה שעיניה לחות.״אבל...״ אמר, ״אל...״״לא חשוב, בוא לא נגיד יותר כלום,״ אמרה וקמה פתאום ממקומה. היא שוב צחקה. ״עכשיו אנחנו צריכים לצאת לרקוד... עוד הערב, טוב? למה לא?״יכול להיות שלמראֶהָ הסיק שהאהבה, בדומה למוות, מותירה את האדם חסר אונים.עכשיו היא שוב עליזה. וגם היקום נראה עליז, חשב. הרוח מנענעת את עצי השרך ואת העשבים השוטים, והם צוחקים יחד איתי; עינַי רוקדות.בשעות אחר הצהריים המוקדמות יצא הכוורן אל הכפר הסמוך. הוא נסע להביא כמה כלי גינון וצנצנת של רעל לנמלים. הטנדר הישן שלו קרטע בשאון לאורך הדרך הצרה, הטרשית, שהקיפה את הגבעה, כשלפתע נשמע פיצוץ עמום ברדיאטור. הפיצוץ נשמע אך בקושי, כמו שיעול חנוק, ואחר כך כבה המנוע. תקלות כגון אלו כבר אירעו לו בעבר, ועל כן ידע שאין סיבה לדאגה. במרחק לא רב ראה חווה, והכוורן נטל דלי ויצא לבקש מים בלי לסגור את המכסה של המנוע. בטרם הגיע אל החווה נקרה אל פונדק דרכים קטן. הוא נכנס, ומשהתרגלו עיניו אל האפלולית הבחין בארבעה לקוחות שישבו ליד אחד השולחנות, וכן בשניים נוספים שעמדו מול הדלפק.הלקוחות דיברו על גופה.הגופה היתה של גבר זר, ויום קודם לכן נמצאה בקרבת הפונדק, בתוך תעלה. זקנו ושערו של המת היו ארוכים ומוזנחים, והם אמרו שלפי מראהו מדובר בנווד, בטח איזה קבצן אומלל.״אבל זה מוזר,״ אמר אחד הגברים, ״כי היה לו רק סנדל אחד. הרגל השנייה שלו היתה יחפה.״חלף זמן רב מאז נראה זר בקרבת מקום. שנים, אם לדייק.״אולי הוא לא מפה?״״אי אפשר לדעת. גופות לא מדברות.״״הוא לא מפה, זה בטוח.״״אבל הזרים תמיד מסתובבים במגפיים או בנעליים גבוהות, ולו היו סנדלים.״״סנדל אחד, לפחות.״לא כולם צחקו.מי שנראה כמבוגר שבהם גלגל סיגריה ביד אחת בלבד. ״הוא היה בחור צעיר,״ אמר האיש שהסיק כי מדובר בזר.״צעיר או לא, בסוף הוא מת כמו כולם.״״מה כולם?״״כמו כולנו; כלומר, גם אנחנו בחיים לא נחשוב שאנחנו זקנים מדי בשביל למות.״הוא התכוון להגיד שהמוות תמיד מגיע בטרם עת.״ואז כולנו נפחד.״איש לא ענה לו מיד, אלא רק כמה דקות אחר כך.״רק המשוגעים ובעלי החיים הם אמיצים.״הגבר שגלגל את הסיגריה ועתה החזיק אותה כבויה בין שפתיו אמר שהוא לא מסכים.״המשוגעים אולי; אבל המשוגעים לא נחשבים. גם בעלי החיים לא. לבעלי החיים אין אומץ כי הם לא יודעים שהם ימותו.״הכוורן הצעיר, שקודם לכן נעתר לכוס יין, הבין שהגיע הזמן לצאת לדרך.לאחר שיצק את המים אל תוך הרדיאטור נכנס לטנדר והתניע כאילו לא אירעה תקלה מעולם.כשחלף על פני השביל המחופה בעלי צפצפות שוב נשבה בריזה קרירה, נעימה, ואחרי גשר העץ הקטן המשיך ישירות עד הבית. הכול סביב נראה רגוע ושלו, או רפוי: האוויר, הגוונים החיוורים, האור העמום של שעות אחר הצהריים.הכוורן נכנס היישר אל סוכת החניה וכשכיבה את המנוע שמע קולות צחוק והתלחשויות.לאורה ישבה בסלון בחברתו של וננסיו, קניין הדבש, וכשנכנס אגב ניגוב ידיו במטלית מוכתמת בשמן מצא אותם שרועים על שתיים מן הכורסאות.״וננסיו מחכה כבר המון זמן,״ אמרה היא, מזדקפת אך בקושי ומושיטה לו את לחייה לנשיקה.״תראה מה הוא הביא לי,״ אמרה. ״זה תקליט... אבל אני אמרתי לו שאין לנו גרמופון. נכון שזה מצחיק?״וננסיו קם ממקומו כדי לברך אותו לשלום.״כן, נכון,״ אמר. ״צריך לקנות אחד, באמת.״״היום?״״עכשיו כבר ערב. מחר.״לאורה זינקה ממקומה כדי לנשק ולחבק אותו. הבטחתו מילאה אותה אושר.אחר כך נכנסה אל המטבח, ואילו הם עברו אל החדר ששימש משרד.קרקוריהן הקצביים של הצפרדעים נשמעו מתוך הלילה הצעיר.סביר להניח שרעש המנוע הגיע לאוזניה במטבח, כי כעבור זמן מה נכנסה אל המשרד ומצאה את בעלה בגפו.״כן, הוא נסע,״ אמר.״אבל הפשטידה כבר כמעט מוכנה... אולי הוא יחזור עוד מעט?״״אני לא חושב. אבל אז מה? אני ואת נאכל אותה לבד, טוב?״״בטח! אתה יודע משהו?״הוא נפנה להביט בה, ובמעמקי נפשו הודה לאלוהים על שמצא אותה.״הוא אמר לי ש ...״״כן?״״הוא אמר לי שהוא עד של איזה משהו.״ הכוורן הצעיר הביט בה, ספק מבולבל ספק משועשע. ״הוא אמר שאלוהים הוא כמו האור של העולם. ואחר כך אמר לי שכולנו צריכים להתוודות על החטאים שלנו כל לילה. אני אמרתי לו שאין לי על מה להתוודות, ושאני אף פעם לא חושבת על הדברים האלה. ושאפילו על אלוהים אני לא חושבת, אלא רק לפעמים, כשאני שומעת איזה כלב מייבב בלילות החורף הקרים.״״טוב, אבל מה עם הפשטידה?״היא השתתקה, מרוחקת משהו, והלכה אל המטבח. אחר כך, כשהתיישבו לאכול, דיברה:״הוא אמר לי שכדאי לנו לבוא פעם לבית התפילה.״״לבית התפילה?״״כן, אבל לא לזה של הכמרים הרגילים. אמא שלי יודעת.״״אמא שלך? למה?״״כי סיפרתי לה על זה.״״ומה היא אמרה לך?״״היא אמרה שעם בעל חרוץ וקתולי כמוך, שאפילו לא שותה, עדיף לי להתרחק מהמטורף ההוא. והיא גם אמרה שאלוהים שייך רק לכנסייה הקתולית, ושכל שאר הכנסיות הן הבל הבלים כדי להמתיק אוזני טיפשים.״ אחר כך הוסיפה: ״הוא גם אמר ששום דבר לא שווה כלום אם לא עושים אותו במחשבה על אלוהים. ושהבעיות העיקריות בכפר הזה הן המלנכוליה והמחסור באמונה אמיתית... ושהוא יודע את זה טוב מאוד כי בגלל זה הוא תמיד משתכר והיום הוא כבר שיכור חסר תקנה, ולילה אחד, כשהתכוון להתאבד, הוא התחיל להתפלל ופתאום ראה אור חזק שקרא לו בשמו. אבל אני לא לגמרי בטוחה בזה.״״לא?״״זאת אומרת, אני לא חושבת שאלוהים תמיד הוגן. לפעמים הוא מעניש חפים מפשע על חטאים של אנשים אחרים.״הוא אכל מרק מהביל ואילו היא המשיכה לעמוד ליד השולחן, מכונסת בעצמה.״שטויות,״ אמר. ״הכול שטויות של שרלטנים ושל מטיפים... אבל מה עם הפשטידה שהבטחת לי? או שהערב נאכל רק מרק?״ הוא אמר את זה בדיוק ברגע שניגשה להתיישב על ברכיו.קריאות האהבה של הצפרדעים נדמו. פניו החיוורים של הירח המהוסס הגיחו לבסוף מבעד לעננים ששטו באיטיות.נכון הוא שהשכלתה של לאורה היתה מצומצמת למדי. את לימודיה בבית הספר היסודי סיימה במאמצים רבים, ולא רק בגלל המעברים התכופים של הוריה, שנדדו ממקום למקום עד שהתיישבו בכפר הנוכחי, אלא גם משום שהיתה ילדה מרדנית ומעולם לא גילתה כל עניין בתכנים שלימדו בבית הספר, תכנים שהיו סבוכים ותפלים מדי לטעמה. את אביה התנהגותה לא הטרידה, ואפילו ברגעי השפיות והפיכחון הנדירים שלו נזף בה אך בקושי, וגם זאת כדי להימנע מהטפותיה החוזרות ונשנות של האם, שתלתה בהזנחתו את החינוך הגרוע של בתם. העניין הוא שידיעותיה הסתכמו בכמה פעולות חשבון בסיסיות ובפיסת מידע זו או אחרת. בגיאוגרפיה, בהיסטוריה ובמדעי הטבע היתה חלשה אפילו כשדנו בעניינים פשוטים שנגעו לחיי היומיום, כמו בפעם ההיא, כשהמורה שאלה אותה אם תוכל לנקוב בשמו של משורר לאומי או מקומי והיא ענתה לה שלא, כי אביה אומר שכל המשוררים הם בטלנים ומתרוממים.״ומה עם נשיא המדינה? את יודעת מי זה?״״לא,״ השיבה היא, ״מה זה בכלל?״״מה זאת אומרת מה זה? זה האיש ששולט על כולנו.״״עלי אף אחד לא שולט; אפילו לא אבא שלי, כי הוא תמיד ישן.״״ומה עם אמא?״״היא מקללת אותו ובוכה.״״אבל מה עם ישו המושיע, מה עם אלוהינו?״״טוב, הוא כן,״ השיבה הילדה באי חשק ניכר, משמאסה בחקירה.