חזרתי הביתה בשעת ערב מאוחרת."היי, עליזה, זאת אני," הקפיצה אותי ההודעה במשיבון. "אז... תחזרי אלי.”זיהיתי בקולה של דורית את הטון ששמור לבשורות רעות."מחר יש לי הלוויה," בישרתי לבעלי."למה מי מת?" שאל."לא יודעת," השבתי."את והחברות שלך," אמר וחייך לעצמו.למחרת, במודעות האבל בעיתון, מצאתי את התשובה.פַייגֶע פּרימַן, הדודה של דורית, הגננת המיתולוגית, הלכה לעולמה.בצהרי היום התייצבתי בבית העלמין שבקצה השכונה.בקהל הקטן זיהיתי את דורית.היא סימנה "שלום" בעיניה.השבתי שלום בתנועת ראש קלה.אחר כך חיפשו עיני חברי ילדות.אז רק אני כאן, הסקתי. לא התפלאתי, מאז ומתמיד אני חסידת הלוויות, מתייצבת לכולן, ומגיעה גם לשבעה ולאזכרות.מוזמנת ומזומנה.כבוד, צחקתי בלבי. אולי מפני שאני היתומה הכי ותיקה בשכונה ואולי כי גם אני, כמו אמא שלי, הופעתי שנים רבות להלוויות עם עוגת פרג. "הקיכְל של הלנה", נזכרתי בעוגה וחייכתי לעצמי.* * *"אם תהיה לנו השבוע הלוויה, תבואי אתי לשבעה," הודיעה אמא שלי לעוגה ששלפה בכל סוף שבוע מסיר הפלא, "אבל אם נוזמן ליום הולדת, אמרח עלייך קרם שוקולד ונלך לחגיגה.”כל השבוע המתינה במקרר עוגת הפרג של אמא שלי להפתעה.אני משערת שאפילו העוגה ידעה שהיא יציקה בלתי אכילה, ושגם היא שמחה אם באותו שבוע לא הייתה הלוויה או מסיבת יום הולדת בשכונה, ובסופו השליכו אותה לפח האשפה.* * *חזרתי למציאות.על סף הבור הפעור שהמתין לפַייגֶע, הגננת חשׂוכת הילדים, עמדה אחייניתה דורית, שהייתה לה כבת.לא הייתה בה דמעה.דורית רוזנפלד — כאז כן עתה — יופייה שקט, שערה ערמוני וגולש, עיניה דבש. הילדה עם הקלפים הכי טובים בשכונה:לדורית היו לא רק אבא ואמא, אלא גם אח חתיך, ודוד ודודה. רק לדורית הייתה משפחה אמיתית ושלמה.התבוננתי בה.שערה הערמוני דהה אך עדיין נקלע לצמה עבה ומרשימה, ונותרו בה גם החיוך המֵמֵס ומבט הדבש.לפני עשר שנים, כשאמה מתה, נפגשנו ממש כאן בהלוויה.הקשר שלנו חודש, ומאז אנחנו נפגשות ביום השנה של אביה, ביום השנה של אמה וביום השנה של הדוד שלה, בעלה של פַייגֶע.שלוש פעמים בשנה אנחנו נפגשות כאן בבית הקברות, ומכאן אנחנו הולכות רק שתינו, רק לסרט, רק ליומית. אחר כך דורית ממהרת לחזור אל ביתה שבעמק."שמחות", קראתי לפגישות המורבידיות שלנו.מהיום תגדל השמחה, מהיום ניפגש ארבע פעמים בשנה.טקס הקבורה עמד להסתיים."פַייגֶע שבה לחיק ולאדק בעלה, איטה אחותה, ושמוליק הגיס — כל המשפחה שוב התאחדה," הרב הספיד, נחפז בלשונו עם המילים, מיהר להלוויה אחרת. עוד לפני שהחול כיסה על פייגע המתה התפזרו גם רוב המלווים.* * *"הנה מה טוב ומה נעים," התנגן אקורדיון בראשי והשיב אלי במפתיע בוקר קיץ לוהט. פייגע קיבצה את ילדי הגן לשיעור ריתמיקה, ניגנה בהתלהבות באקורדיון שלה, ובחרה דווקא בחיה'לה פינק לדמות הדגיגה במים הרוקדת לצלילי הצלצלים:"ככה נצנן את השרב," אמרה בחיוך מכווץ.שנאתי ריתמיקה, שנאתי את האקורדיון, את הצלצלים של פייגע וגם את חיה'לה השוִויצֶרית."פסססס," לחשתי לדורית שישבה לצדי. ידעתי שנעלבה מפייגע, מפני שלא בחרה בה לתפקיד הדגיגה."בואי נברח!”דורית התלהבה.* * *"יש לך מבט שמגלה לי את המשאלות שלך בלי מילים," אמרה לי כשהתבגרנו.תמיד נדמה היה לה שהיא חושפת כל מחשבה שלי, כל משאלה.נשטפתי כעס קטן וישן.* * *"בואי נחפש את אבא שלי!" הצעתי לה.דורית הסמיקה."בואי," משכתי אותה החוצה בזמן שכל הילדים קמו לרקוד, וכך יצאנו לשוטט ברחוב, מבוהלות מאומץ לבנו.חצינו בריצה את הכביש שעליו קרטע רק החמור שתום העין של מֵייטק אלטֶע זאכן, והשארנו מאחור את מייטק תקוע בין המושכות והגרוטאות. נחתנו אצל קוזלובסקי־חשמל, שקיווה לצנן את החנות שלו בוונטילטור חורק ועמד לבדו ליד הקופה, מצפה בכיליון עיניים ללקוחות שלא באו."איפה אבא שלי?" שאלתי אותו.מר קוזלובסקי הנבוך שתק ושלף מאחד המדפים פנס כיס ישן.הוא נתן לי אותו במתנה ושלח מבט זועף אל דורית.כשיצאנו משם נעץ מייטק אלטע זאכן מבט חומד בפנס."איפה אבא שלי?" שאלתי גם אותו."איפשהו," חייך חיוך חסר שן והושיט יד לפנס."אז לא תקבל," הודעתי לו."קלאפטֶע," התרגז הבַּעלֶגוּלֶה. נדמה היה לי שרצה לומר עוד משהו, אבל דורית החליטה שנברח ממנו.משכתי אותה לכיוון הבית שלי.חשבתי שכשאני לא בבית, אבא שלי מופיע שם.את המחשבה הזאת לא גיליתי לאף אחד, גם לא לדורית.אמרתי לה שאבא שלי הוא מין אבא כזה שמתחבא. לא סיפרתי לה שראיתי את ציצית ראשו נעלמת מאחורי הבית, שראיתי אותו חולף בשדרה, ממהר כנראה למקום המסתור שלו, ופעם אפילו ראיתי אותו במטבח של פייגע.חששתי שתגיד שאני מדברת שטויות, שתגיד שזה לא יכול להיות. סיפרתי לה שאני משחקת עם אבא מחבואים, שהוא "המתחבא" ואני "העומדת", ויום אחד אני עוד אמצא אותו.לשמחתי דורית רק הקשיבה ושתקה.אבא עוד יופיע, אמרתי לעצמי, למרות השתיקה של אמא שלי, למרות השתיקה של דורית, למרות השתיקה של כולם, למרות שלא היו לי הוכחות לקיומו וגם לא ידעתי איך הוא נראה, לא ידעתי איך אזהה אותו.רק ידעתי שיום אחד עוד ניפגש.מקוזלובסקי־חשמל הלכנו לבית הכנסת."איפה אבא שלי?" שאלתי את הגבאי שגירש מעליו את החום בנפנוף מטפחת. הוא ניסה להיפטר ממני ופצח בסדרת גמגומים על השלג הטוב שהיה בביאליסטוק.יצאתי משם מאוכזבת. החלטתי ללכת לבית שלי, אבל דורית התעקשה שנלך למרפאה של ד"ר וולמן."אז חוזרים לגן," התרגזתי עליה."אולי אבא שלך אצל ד"ר וולמן, אולי הוא מרגיש לא טוב.”דורית משכה אותי לכיוון המרפאה."אבל אמא שלי עובדת שם," צעקתי עליה."כולם יודעים שאם מישהו לא חוזר הביתה, אז או שהוא חולה או שקרה לו משהו רע אחר. חייבים ללכת לד"ר וולמן," שכנעה אותי.אולי אבא שלי באמת שם, אולי הוא בא לבקר את אמא בעבודה שלה, חשבתי לרגע. אבל בחצר קופת החולים פגשנו את פייגע הגננת."היא אשמה," אמרה לה דורית מיד. נעצתי בה מבט זועם."מסכנה הלנה. צרה, הילדה הזאת ממש צרה," שמעתי את פייגע מסננת.צבטתי את דורית בזרוע."היא הרגישה לא טוב," נאלצה דורית להגן עלי. אבל פייגע לא הקשיבה. היא רצתה להירגע ממני, מדורית ומהחמסין, והתיזה על פניה מי ברז מצינור ההשקיה של החצר במרפאה.המים טפטפו על החולצה הלבנה שלה וחשפו את החזייה הגדולה שאכסנה את שדיה הכבדים."חיפשה את אבא שלה?" שאלה פייגע את דורית בלחש, ודורית אישרה לה בהן אילם.התכוונתי לצבוט את דורית שוב, אבל פייגע כבר משכה בזרועי, גררה אותי אל הגן ונעלה אותי בשירותים."אבל למה רק אני? מה עשיתי?!" צעקתי בייאוש. שמעתי את פייגע מסבירה לכל הילדים שאסור לברוח מהגן, ושאני עונש לדוגמה."מסריח לי!" צעקתי מהצינוק, שהדיף ריח שתן. "הלוואי שתמותי בקבר של היטלר!" בעטתי בדלת.בצהרי היום הגיעה לגן איטה, אמא של דורית, אחותה של פייגע."דוּ בּיסט צֶעדרֵייט," גערה בפייגע וניסתה לפתוח לי את הדלת.ניערה את הידית, נענעה את המפתח, אבל הדלת רק רעדה."פה לא מיידאנק!" שמעתי אותה צווחת על פייגע. "מה זה, ממש נעלת אותה?! טוב, עלייך אני מאמינה הכול," הטיחה."אַזוֹי," ענתה לה פייגע, "אני כל כך רעה, ואת מה? צדיקה, אה? איך קֶען נישט פַארגֶעסן..." ירתה ביידיש.התיישבתי על האסלה וייללתי. הבנתי שאותי כבר שכחו, הייתי בטוחה שאשאר שם לנצח.לפתע השתררה דממה בגן. אפילו פייגע ואיטה חדלו לגדף זו את זו. הבנתי שאמא שלי הגיעה.שאלתי את עצמי מה יקרה עכשיו.לא ידעתי אם עלי לשמוח או לפחד עוד יותר.הצמדתי את האוזן לדלת השירותים.אמא דרשה מוולאדק, בעלה של פייגע, שיזעיק את שני האבאים של חיה'לה, טכנאי הרדיו השכונתיים."הם יפרצו את הדלת ובאותה הזדמנות ירכיבו לאשתך ולאחותה מוח," אמרה לו. "עכשיו אתן יכולות להמשיך לריב,”הודיעה לפייגע ולאיטה.יונה ויששכר, האבאים של חיה'לה, עשו קסם במברג וחילצו אותי מהשירותים.ברגע שפרצו את הדלת זינקתי החוצה. ראיתי את חיה'לה מחבקת את האבאים שלה ואת דורית מסתתרת בין השמלות של פייגע ושל אמא שלה.פייגע החיוורת התקרבה אלי, ביקשה ממני סליחה וניסתה לחבק אותי. נחנקתי בזיעה ובבושם "קוּראז'" המתוק שהחמיץ בחום בין רכסי שדיה.הדפתי אותה ונשבעתי שלא אסלח לה לעולמי עולמים.אמא שלי ביקשה ללכת משם. "ילדה כל כך רזה היית צריכה לסגור במטבח ולא בשירותים," העירה לפייגע לסיום.רק פייגע ואני לא צחקנו.את זעמי כיליתי בדורית: "אני אהיה חברה רק של חיה'לה.”"מה עשיתי?" גמגמה."לקחת אותי לקופת חולים, ואבא שלי חיכה לי בבית," התזתי."אבא שלה נסע רחוק," סגרה אמא שלי את הוויכוח.בדרך הביתה הכו עקבי נעליה של אמא במרצפות."למה ברחת?" נעצה בי מבט מקפיא."אני שונאת ריתמיקה," השבתי.אמא הלכה בצעדים גדולים, הלכה ושתקה.רצתי אחריה.אבא עוד פעם באמריקה, ניחמתי את עצמי.כשחזרנו הביתה אמא נכנסה למטבח, הלמה בירקות שקצצה למרק, ביתרה את העוף שבתבנית, מעכה את תפוחי האדמה לפירה. כל אותה העת היו שפתיה קפוצות, שרירי צווארה מתוחים. היא לא הסבה את מבטה אלי גם כשזרקתי צנצנת פרחים על הרצפה וגם כשקשקשתי בצבעי פסטל על הקיר.לפנות ערב הגיעה איטה לשאול לשלומי. היא נכנסה לחדרי עם חפיסת שוקולד, חיוך מלאכותי ומבט מרחם, אחר כך הלכה למטבח לפטפט עם אמא שלי."נֶעבֶּעך," שמעתי שאמרה לאמא שלי, "דורית'קה אמרה לי שהיא שוב חיפשה את אבא שלה," נאנחה היאכנֶע."ששש!" הגנה עלי אמא בדרכה.עוד פעם ששש. רתחתי על אמא שלי, על איטה ועל דורית המלשנית. הלכתי להתנחם ולהתנקם אצל חיה'לה פינק.את חיה'לה מצאתי ובגד ורוד של פרימה בלרינה מהודק לגופה השדוף, מרחפת בעולמות אחרים. שרוכיהן של נעלי הבלט עטפו את שוקיה הדקות, ושערותיה הארוכות היו קלועות לצמה שנכרכה סביב ראשה ככתר. היא ישבה על המיטה בחדר מלא בובות, סיכות ראש, בגדי ריקוד, תחפושות למיניהן ופסנתר, וקיבלה את פני בריתמיקה למתקדמים.כשמיציתי את הנחמה שלה ואת הנקמה שלי, חמקתי מהחדר, התיישבתי על הדשא ועקבתי אחרי יונה ויששכר, האבאים שלה.הם חיטטו בקרביים של המקלטים המקולקלים, הבריגו והלחימו חלקים, עד שהשיבו למכשירים הגוססים את קולם. אחרי דקות ארוכות הבחינה חיה'לה שנעלמתי לה, והכריזה בצעקה מחלון חדרה שאני לא מוזמנת יותר לבוא אליה.לא צריך, לחשתי בתשובה והמשכתי לשבת ולהתבונן ביונה ויששכר.מה היא צריכה שני אבאים? לא ידעתי את נפשי. למה לה יש שניים ולי אין אפילו אחד? באותו לילה חלמתי לראשונה שאמא שלי מתחתנת עם האבא הרזרבי של חיה'לה. בחלום שמחתי, אבל בבוקר התעוררתי עם מחנק בגרון.* * *דורית קיבלה את פני. "גם ההלוויות כבר לא כמו פעם," הגיבה על מיעוט המלווים."בלוויות שלנו יהיה יותר שמח," חייכתי."יפָה הנחמה שלך," צחקה."אז מה שלומך?" שאלתי."מאושרת כרגיל," השיבה בציניות אופיינית."מה קרה לפייגע?”"כמו שאת רואה — מתה.”"מתה ממה?" התעניינתי."מהחיים," חייכה קלות. "ומה שלומך? הבעל? הילדים?" זכרה לשאול."חיים," השבתי כמנהגנו תשובה ממצה.פסענו בשתיקה אל שער בית הקברות.סקרתי את המצבות שבדרך, את כולן.פגשתי את אדון פּוֹשיבּוּצקי, הזגג המשוגע, עליו השלום; קוזלובסקי החשמלאי ורעייתו, מנוחתם עדן; שני הפינקים — יונה ויששכר התאומים, לצִדם ד"ר וולמן ואשתו, אחריהם אדון וגברת זילברמן, ההורים של עופר הפרובלמטי.בסוף השורה, מתחת לאבן שיש מהודרת, שכבו הוריה של דורית.דורית התעכבה לידם.עמדתי אִתה.