הקיסרים חולמים - פרק ראשון

ינואר 1970

הידיים של אבא שלובות מעל העיניים שלו, עדינות, מפיצות חום, ומשתחררות בן רגע. "הבט," הוא אומר לו, והידיים מרפות ונפתחות כמו כנפיה של דלת דמיונית."הבט על הגבעה, על העצים הקרובים, שעל ענפיהם נערמה שכבה דקה של שלג, הבט על הציידים השחוחים, מלוּוים בלהקת כלבים. עכשיו הסתכל על האגמים הקפואים למטה, שהכפריים מחליקים עליהם. ועכשיו על ההרים המסולעים ועל השמים החסומים למעלה."איב הביט בתמונה, ספר את הציפורים וניסה לדמיין את זרימת הנהר הקפוא שחמק במרחקים."הסתכל, זכוֹר, ואז נתק את הדמויות מתבניות הנוף. התרכז בחמוקיים של הגבעות, הרגש איך הן מתרוממות, וחשוֹב על השמים, מחליפים צבעים מבוקר לערב, מסתיו לחורף," אמר אביו.איב עצם את העיניים, הרים מעט את הידיים כאילו ביקש לשרטט את הנוף. הכול נראה אפור וקר, כמו העיר עצמה, שניבטה מהחלון הגדול בסלון, הבירה הקיסרית לשעבר, כהת הדופק, אי שם בלב החורף, הרחק מאחורי הזמן. שעון היד הישן של אבא תקתק בצליל שוקט, מפויס, מתרחק והולך. איב הסתובב על צירו.אביו התרחק, וכמו הרגיש במתחולל בחוץ, הרים את האצבע המורה בימינו והביט החוצה, אל עבר הרחוב התלול, שצוּפה קרח דק ושברירי. האורות בפנסים כבו בזה אחר זה בתנועה איטית, בלתי מורגשת: הפסקת החשמל — עננה תועה שחלפה מעל העיר זה כמה ימים מדי ערב — התחילה, וכל הרפרודוקציות המובחרות שהודפסו בסדנה קטנה בסופיה הרחוקה נבלעו בעלטה."עכשיו, דמיין את האביב," נשמע קולו השלֵו של אביו מאחוריו.פנס הרחוב הקרוב נדלק בכמה הבהובים ואז הפיץ אור יציב וחיוור, שפלש אל החדר ברווח שבין הווילון למשקוף החלון.איב שכב במיטה, החזיק בידיו הקטנות את קצה שמיכת הפוך.חמישה עצים, שש ציפורים, כל אחת פונה לכיוון אחר, אחת מהן נתונה במעוף חָלָק מטה, אל הבקעה. איב נשם מלוא הריאות, דמיין את ריחה המגרה של המדורה מסתנן מבעד לניחוח המצעים הפריכים, המגוהצים. טלפון צלצל, שבעה צלצולים ודי. איב נדרך, צד את קרעי ההמיה שדלפה מהעיר הלכודה בערפיח, המיה שבה קולות האנוש, החשמליות, שחיכוך גלגליהן הצית ניצוצות עקרים, הזמזום הגובר והנמוג של האוטובוס, שבשעה זו עצר רק בכל תחנה שלישית, והשריקה החרישית, הזריזה, של המכוניות המחליקות על הכביש הרטוב נבללו זה בזה ונשאבו אל זרימתו האיטית של הנהר שחצה את הכרך לשניים.הקשב, חשב איב על סף חלום, אלה קולות העיר, אלה קולות הלילה. בקצות אצבעותיו חש בנקודות מגע קלות וזעירות, הולכות ומתנתקות, עד שהשתחרר גופו והתרומם קמעה והוא צלל אל תוך חלל עצום וראשו מטה־מטה: הוא נרדם.למחרת בבוקר זהרו הקירות. שלג ירד כל הלילה והֶעצים את אורה העמום של השמש החורפית. איב ירד למטה, הסתכל על סבא, שטחן פולי קפה, הריח את הגרעינים המתפצחים. סבא שרבב את קצה הלשון, פעולה שגורה, ואולי גם הכרחית, בשעה של ריכוז מרבי, הבריג את שני חלקי קומקום הקפה בתנועה חלקה אבל חזקה, עד הסוף, כמו שהיה אביו מבריג את פקק העט הנובע לפני שהחליק אותו אל תוך נרתיק עור דהוי. איב המתין שירתחו המים ודמיין שטיל סודי ימריא מהקנקן ויעוף עד לירח."זוז, חמוד, אל תיגע בקומקום. הוא חם, חם מאוד," קרא סבא בקול עמוק וצרוד, וליטף קלות את מצחו של הילד, שקווצת שיער חומה נפלה עליו. עיניו הכחולות של הילד בן השמונה פגשו לרגע את עיניו הכחולות של סבו בן השבעים. גזרת גופו התמירה, הדקה, היתה כראי חסר זמן לגופו הצנום של הקשיש; כמו שׂערו השופע, המתולתל במקצת, של הילד, לשׂערו הדליל, המתמרד, של הקשיש, שנכנע מכבר לשיבה אך לא למסרק שהיה מונח דרך קבע מתחת לראי הגדול בכניסה.סבא וסבתא עברו לסלון, שתו את הקפה של הבוקר בלגימות קצרות, איטיות, פעם הוא, פעם היא, כמו לפי קצב תנועותיה של זרוע שעון מטוטלת דייקן. כמדי בוקר יום ראשון, קרא סבא מחדש את מהדורת יום שבת, האחרונה לשבוע, ואילו איב חיכה לקבל את עיתון היום הקודם, כמדי יום ביומו. השמים היו בהירים, לא יֵרד עוד שלג היום. איב בהה בגן כמו שראה את אביו צופה בדבר מה לא מובן מבעד לחלון, לעתים במשך שעה שלמה. שום דבר לא זז, רק ספלי החרסינה הקטנים עלו וירדו. איב תלה את מבטו בשמים, שהתקשרו בעבים, נזכר בגבעה המושלגת, בציידים השחוחים ובעצים העירומים. כלבת הוויז'לָה של סבא הֵפֵרה את השקט לבסוף, קמה ממקומה וגירדה את דלת המרפסת בציפורניה העבות ופלטה נביחה חנוקה. איב קם לפתוח לה את הדלת, והציץ אל הכספית המצומקת בצינור המדחום: שש מעלות מתחת לאפס.הכלבה התגנבה החוצה ודהרה להשתין בין עצי האשוח, השאירה שלולית צהובה על השלג, רחרחה סביב גזע עץ הדובדבנים, הסתובבה וחזרה."כלבה טובה, כלבה טובה," ליטף אותה סבא כשזו התיישבה לרגלי כורסתו, כחכח בגרון ושפשף את הזיפים הקוצניים על לחיו והכריז, "הדוֹד דֶנצי יבוא בשעה רבע לשתים־עשרה.""ברבע לשתים־עשרה?" שאלה סבתא בפליאה. "באמת?"איב ידע שעד שיבוא הדוד דנצי, סבתא תפַנה את המצעים ואת שמיכות הפוך שפרשה לאוורר על הכיסאות, סבא יטבול באמבטיה ויתגלח במכונת הגילוח המזמזמת של בראון, ילבש את מעיל החורף, יחבוש את כובע הפרווה עם מגיני האוזניים ויֵצא לפַנות שלג מהשביל ומהשער.הדוד דנצי בא בצעדים מדדים, בשעה רבע לשתים־עשרה בדיוק.איב השקיף עליו מהדירה למעלה, מעמדת התצפית הראשית ליד הרדיאטור. שני הקשישים לחצו ידיים ונכנסו אל הגן. לדוד דנצי היתה שקית ביד. איב ידע שסבא והדוד דנצי יתיישבו בסלון, יפתחו את אלבומי הבולים ויחליפו ביניהם כמה, אולי אפילו סדרה שלמה, תוך בדיקתם המדוקדקת בקטלוגים עבים, כתובים בגרמנית, מודפסים על ניירות דקים. עכשיו אסור להפריע להם, חשב איב ופנה לחדרו, להסתכל על העיתונים הישנים."האדם הראשון נחת על הירח". 20 ביולי 1969. עיתון מהוה, מוצהב, תמיד בראש הערמה. המחנכת בבית הספר אמרה שהאמריקנים זייפו את הצילומים של הנחיתה על הירח באולפני סרטים כדי להפחיד את האומה הסובייטית האמיצה."אספר לכם סוד," הוסיפה בלחישה. "גיבורינו האמיצים יֵצאו בקרוב ויחפשו חיים גם על המאדים!""בטח קר שם נורא," הצטמרר איב, והגניב מבט אל הרקיע, המעטֶה החלק שמאחוריו מסתתרים מרחבים אין קץ, "קר וחשוך, כמו בהפסקת חשמל בלתי נגמרת."חולמים אבל עכשיו. כאן. קולות הפסנתר. איב ניגש למרפסת הקטנה שהשקיפה אל הבית ממול, שבו התגוררה מורה לפסנתר בקומה האחרונה: התנועה הנמהרת, רבת התזזית, הסתיימה בריכוז שקט, בהטיית ראש עדינה, ציורית. מבטו של הילד התמקד בחלון הצרפתי שמאחוריו היתה מצטיירת צללית של אישה שפסעה אנה ואנה וחוברת גדולה בידה.איב פתח בזווית חדה את החלון בדלת המרפסת והתיישב להאזין לה על קצה השטיח האדום־שחור. עיניו נעצמו באיטיות, בעונג, ללא מודעוּת. הקור שברח פנימה, הדירה הריקה והסלון רחב הידיים שלאורכו היו תלויות רפרודוקציות מוקפדות, החלל הגדול שם למעלה, שגבולותיו כגבולות לילה שאין מקיצים ממנו, חדלו כולם להתקיים. לא נשמעה חזרה טורדנית ובלתי נגמרת על קטע קצר וקטוע: היא ניגנה רק לעצמה, לעצמה וגם לו, כמבקשת להכניסו בסוד בדידותה, שהרי איב האזין לה מדי יום, מנגנת כשהחלון פתוח במקצת, בקיץ כמו גם בחורף.האקורדים הסתיימו והמורה ניגשה לחלון הצרפתי, הדליקה סיגריה בתנועת יד מלאת הבעה והפריחה עננות עשן עבות. בימי חול זה היה הסימן הסודי שהקפיץ את איב בחזרה אל הרדיאטור, משם צפה ברחוב ובלש אחרי התלמידים שבאו והלכו: המורה נהגה לעשן סיגריה בין שיעור לשיעור, ואיב ראה את תלמידיה צועדים כמו יצורים שאין להם קשר מעשי אל העולם, אוחזים בתיק קטן שחבויים בו חבילת תווים ומחברת קטנה ועיפרון.צלצול פעמון חד, צורם, משך גם את מבטה של המורה לפסנתר אל עבר ביתם. איב סגר את החלון הקטן וזינק.סבתא קילפה תפודים והרימה ראש בפליאה."מה קרה?""סבא צלצל," צעק איב תוך כדי ריצה. "זה אומר שאני צריך לרדת.""סבא צלצל? באמת?"איב פרץ להול, נעצר באחת מול הראי הגדול שדמותו השתקפה בו, ונכנס לסלון בצעדים מדודים.סבא חייך."תראה מה הדוד דנצי הביא לך מדנמרק! תאר לך, מדנמרק!"איב לקח מיד את הקופסה שהדוד דנצי הוציא מהשקית."מה אומרים?""תודה, הדוד דנצי." איב רץ למעלה, שתי מדרגות כל צעד, וסבא צחק ונופף לו וסגר את הדלת מאחוריו. איב התיישב על רצפת חדרו. על הקופסה הודפסו טקסט קצר בשפה שלא הבין וציור של ילדה וילד בלונדינים."מלא קוביות," לחש בהתרגשות, "פירמידות סודיות מהמאדים!" הוא הרים את התבנית ומתחתיה נתגלו מסילות, ברגים קטנים בשקית וגם מברגה, מברגה אמיתית.הוא הוציא את הקוביות וסידר אותן לפי גדלים וצורות — קוביות קטנות, בינוניות, גדולות. ארבעים ושמונה בסך הכול.הוא הרים שתי קוביות. ריח של לכה, ריח של ארץ אחרת. שתי הקוביות נצמדו זו לזו. "יש בפנים מגנט!" קרא בהתלהבות, ובנה מיד תחנת חלל בצורת X גדולה, עם חדר פיקוד באמצע ומעבדות ותאי שינה בצלעות."קדימה, טוס למאדים!" לחש איב והרים את החללית באצבעותיו הדקות, ניסה להטיס אותה מהגלובוס הקטן שעל כוננית הספרים אל האקווריום. הדגים עלו אל פני המים, נרגשים ומלאי ציפייה, אבל הקוביות התפרקו כבר באמצע הדרך — המגנטים לא היו חזקים מספיק. איב אסף את החלקים, הוציא את הברגים והתחיל לחבר, להדק ולחזק את הקוביות. הוא חייב לבנות ארמון לקיסר. באמצע הארמון יהיה אולם מועצה, בצד מרחצאות וחדרי שינה לאורחים וכל מיני רֶזידֶנציוֹת לשרים ולשליחים ולשגרירים ולסנטורים, אולי גם לפיגורות — את זה לא ידע בוודאות כי עדיין לא הבין את מלוא משמעות המילה — מחקים שתלש מעפרונות שבורים ואבני חן מחוף השנהב שהתפרקו משרשרת ישנה של סבתא. אחרי שהתפזר הכנס רב המשתתפים פירק איב את האימפריה והתחיל לערום קוביות רבועות על גבי קוביות מלבניות, עד שהתקבל מגדל שהתרומם לגובה החזה שלו בעודו יושב על הרצפה. הוא הביט במגדל, סקר אותו קומה אחרי קומה, מלבן אחר קובייה, ואז התחיל לדחוף את המבנה באצבע המורה, עד שהכול קרס.כשההריסות לרגליו, פג לפתע הלהט, ומבטו שוטט אל האקווריום והגלובוס. שלושה דגים צהובים ושניים אפורים, שקופים כמעט, שחו במים, רגועים משחלפה סכנת הפלישה — היו לו גם דגים שחורים, נזכר, אבל הצהובים אכלו אותם.איב הסתכל על הנקודות הקטנות שסימנו את ערי הבירה על הגלובוס הקטן שבחדרו, וחיפש את קופנהגן. הוא הסתכל על דנמרק, שסומנה בכחול. צורה מוזרה, חשב. שם יושבת הילדה מהעטיפה ומשחקת בקוביות שלי. חוֹם ונועם שטפו את גופו, ולרגע אחד היה שלֵו ומלא מרץ בעת ובעונה אחת: כמיהה, תוגה והזיה טהורה התלכדו לממשות שלמה אחת.הוא אסף את הקוביות והרכיב מהן חלון גדול ומאחוריו עוד חלון ועוד חלון קטן, וביניהם פיזר את אבני החן, הפיגורות הקטנות המתגלות לסירוגין זו מבעד לזו, כמו הסוסים והשליחים הפזורים בנופים המוסתרים בחלון בקצה אחד הציורים בסלון, ודמיין ביניהם בתים ובניינים וגשרים וארמונות, עולם ומלואו, עיר שלמה על הגלובוס הקטן, עיר מתעופפת, עיר משתנה מזווית לזווית, מעונה לעונה, כמו הציור עם הציידים השחוחים בשלג.הוא הוסיף קוביות והוריד כמה, סידר שוב ושוב, בתנועות זריזות, עד שלא ידע היכן נגמרת ידו והיכן מתחיל העץ הדחוס של הקובייה שהמגנט הזעיר הושתל בתוכה, כמו לב משונה שלעולם לא ייכנע לגחמות הזמן, ואז חדל, והביט. אז הבין איב לראשונה שכאשר בא קִצן של התנועות כולן, הקוביות מסתדרות במין סדר פלאי, ובאותה נקודה בחייו, שאין לה זמן או ציון מדויק בחלל, הציף אותו לראשונה האושר שבהכרה בסדר הפלאי של הדברים.יום אחד אני אבנה עיר, חשב בהתרגשות.שוב צלצל הפעמון. איב רץ לחלון: הדוד דנצי התרחק במעלה הרחוב, בלי השקית. סבא חזר הביתה, הסתכל על השלג שפינה, ואז סקר בעיניו הכחולות את השמים, שהלכו וקדרו.איב רץ למטה."קיבלתי קוביות מדנמרק!""מדנמרק? באמת?" התפעלה סבתא."אפשר לבנות מהן כל מיני דברים!" ענה איב בקול משולהב ורץ לסלון לערוך את השולחן. מרוב התרגשות שכח לצלצל בגונג שליד הראי. הוא הוציא צלחות גדולות וצלחות מרק והניח על השולחן סכו"ם: סכין מימין, הלהב כלפי פנים, מזלג משמאל, נחיתה אחת על השולחן על כל שני תקתוקים של שעון הקיר, ואת הכף הגדולה שֹם למעלה, בלי שהכלים ייגעו זה בזה. מפיות לא חילק, את זה סבא עושה — איב כבר ראה אותו מוציא מהמגירה את המספריים הענקיים, לגזור אותן לחצי, שיישאר עוד ועוד.*ימים עברו ושבועות חלפו. ההתגלות באשר ל"סדר הפלאי של הדברים" הפכה לסוד השמור ביותר של איב, סוד שלא היה רעיון נטול אחיזה במציאות החומרית, כי אם חלל מוגן שאיש לא חדר אליו, מקום השמור רק לו בעולם כולו; אם כי מעצם היותו סודי ומיוחד, מוטב היה שלא ישהה בתוכו אלא רק בקרבתו. בכל פעם שחשב על הדברים שיבנה הציפה אותו תחושת אושר חובקת כול, דומה לתחושת הריגוש החמימה, העמומה, שעטפה אותו כשדמיין את עצמו מטייל עם הילדה הקטנה, המנומשת, המתולתלת, שגרה במרחק רחוב אחד מבית הספר. התחושה הזאת היתה חזקה יותר מכל פנטזיות הילדות האחרות שבהן התנסה: עד לאותם ימים, נוסף על אסטרונאוט הוא כבר היה מורה דרך אינדיאני, טייס, מגלה ארצות, מאזין למוזיקת פסנתר, פרטיזן, קפטן בספינת שודדי ים, וגם יועץ סתרים של הקיסר נפוליון, אבל בקוביות הוא מצא מגע אחר, רגש אחר, רווי ויברציות, מילת צופן להרפתקאות ולחופש בלתי מוגבל, לעשות ככל העולה על רוחו — יותר מכך, לחופש נטול בלבול. הקוביות ריתקו אותו יותר מכל הסיפורים שקרא. הוא רץ אִתן ממקום למקום, בנה והרס, הבריג, שחרר, החביא ומצא, אבל אחרי שמימש את כל האפשרויות הגלומות בצעצוע וכבר בנה בתים, מגדלים, מפעלים, מטוסים וארמונות, תחנות חלל מרחפות ושערי ניצחון, הרגיש שהשעה כשרה להרכיב קונסטרוקציות למיניהן, "דברים אמיתיים", כפי שקרא להן. כדי שלא לחשוף את חקירתו הסודית בנה איב דברים שלא היו קשורים לעיר שראה בדמיונותיו, ולחלופין יצר חלקים קטנים ושוליים כל כך מתוכה עד שבנייתם לא חשפה את הרעיון עצמו."חשיפת סודות," נשמע איב לאזהרותיה של המחנכת, "היא בגידה בדמוקרטיה שלנו!"דמוקרטיה היא דבר נפלא, חשב איב, כי כולם שווים בה. עם זאת, הרהר, אותו מקום סודי ומיוחד שגילה עדיין שמור רק לו.בשעות אחר הצהריים שרבט תוכניות למתקנים, וחיכה בקוצר רוח לשיעור הטכנולוגיה במרתף בית הספר, שהתקיים פעמיים בשבוע בסדנה קטנה מאובזרת בכלי עבודה פשוטים, בחדר אפוף ריח נסורת מול שער הברזל מעורר האימה של המקלט, "הבונקר הגרעיני", כפי שכינו אותו התלמידים בכיתות הגבוהות.חלפו החודשים, התחלפו העונות, תווי הפנים הרכים, העגלגלים, של איב בראי הגדול למטה, בהול, הלכו ולבשו צורה ממשית. עד הסתיו הקריר והבוצי של כיתה ג', שנת שבעים ואחת, הספיק איב לבנות בסדנה קן לציפורים שסבתא היתה משליכה להן פיסות לחם מהחלון, מִתקן אחסון לכלי כתיבה שבשרטוטים כלל מחדד עפרונות חשמלי ומאוורר קטן, צינור מחבוא חלול לדגי נוי ועוד חפצים שימושיים ביותר, לתדהמת המורה החיוור, שהעדיף ללמד מהלוח איך פועל מִתקן ההדחה של שירותים או העיפרון המכני ששימש את התלמידים לשיגור כדורי נייר לעוסים. למורת רוחו של איב, קבע אותו מורה שהשימוש במכשירים חשמליים אסור בתכלית האיסור. "זה לא נכלל בחומר הלימוד התקני, אפילו לא בכיתה ה'," הסביר, ומתוקף התקנונים לא הרשה להשתמש בחומרי גלם שאינם עץ. איסורים אלה, נבונים ומוצדקים ככל שהיו, לא עמדו במבחן ההיגיון של הילד: למרות הפעלתנות היתרה, הלהט והמרץ, שגרמו לא מעט כאבי ראש להוריו, נאלץ איב להסיק שטרם הגשים דבר מתוכניותיו הסודיות, ועל כן התגנב לסדנה של חטיבת הביניים, להשלים את מלאכתו. מסונוור ממבחר כלי העבודה הכבדים והאמיתיים, התחיל מיד במלאכת תכנון דגם של מוסך לצוללות לעיר העתידית, שבוודאי תזדקק לנמל, והרי ברור שלא בונים נמל בלי מִתקן חיוני כמו מוסך לצוללות. גודלו המתוכנן של הדגם היה כחצי מטר על חצי מטר, ונותר רק לבנות את הצוללת עצמה. שרטוטי הצוללת, שמן הראוי שתדע גם לנוע על היבשה, ואולי גם לעוף, היו מוכנים במגירה.איב הרכיב משקפי הגנה, כמו הפועלים המצטיינים שכיכבו במשדרי החדשות שהוקרנו בבית הקולנוע לפני הסרטים, אלא שהם היו מטונפים וגדולים כל כך עד ששיבשו לחלוטין את ראייתו.הוא שפשף את ידיו זו בזו, כמו שנהג סבא לפני שתיקן תריס תקוע או משקוף חלוד, ונעזר בחוש המישוש יותר מאשר בחוש הראייה.בתנועות מגושמות למדי, בחר חתיכות עץ ואלומיניום והתחיל לנסר, לשייף ולהדביק. מרוב התלהבות, עוד לפני שקירות המוסך היו מוכנים החטיא איב מהלומת פטיש, המכה הרעידה את שולחן העבודה הרעוע, וצינורות ברזל שאוחסנו בתוכו השתחררו ונפלו על רגלו הנעולה בסנדל וריסקו את עצמותיו הקטנות כמו פיצחו אגוזים פריכים. רגע אחד קפא איב על מקומו ואז, באחת, פרץ בזעקה מחרישת אוזניים. מורים ותלמידים פרצו לבית המלאכה וראו אותו עומד חסר אונים, מבטו המבוהל נעוץ בצינורות בלי יכולת לחלץ את רגלו. רגע אחר כך נתקף קוצר נשימה והתעלף.הדבר הבא שזכר היה שיחה מקוטעת ברכב דוהר."לפי התקנון, דלת הסדנה חייבת להיות נעולה!"איב זיהה את קולו של המורה לטכנולוגיה."תקנונים! תקנונים! כל הזמן רק תקנונים!" נאנח המורה להיסטוריה, שאשתו היתה אחות, "אחות מדופלמת", כפי שטרח תמיד להזכיר."אשתי אחות מדופלמת," מיהר לומר גם הפעם. "היא תדאג שיקבלו אותו תכף ומיד," הוסיף בעוד המורה לטכנולוגיה מסתכל אחורנית: איב היה שרוע על המושב האחורי, המוכתם בשלולית דם סמיכה, של הלאדה החדשה, גאוותו של המורה להיסטוריה ומושא קנאתם של עמיתיו. "הוא מתאושש.""אמרתי לך שיתאושש," השיב המורה להיסטוריה, והציץ אף הוא אחורה, תוך כדי הנהיגה."אנחנו כבר מגיעים. אתה תַראה לכולם איזה גיבור אתה,"עודדה אותו המחנכת, שישבה לידו.גיבור או לא, איב לא הוציא הגה בבית החולים. מחדר המיון העבירו אותו לחדר הניתוח, ושם טיפלו בו בלי דיחוי. בסופה של ההתערבות הרפואית המוצלחת קובעו אצבעות רגליו במִתקן מיוחד, וניתנה לו חופשה של שבוע לנוח בבית. שוכב במיטתו וחושש מכל תזוזה, לא ידע עוד הילד כי דמיון ומציאות נותרו מופרדים, אבל המפגש הראשון ביניהם הותיר בו צלקת: איב עתיד לצלוע, קלות אמנם, כל ימי חייו.בתום החופשה הכפויה לקחו אותו הוריו אל הרופא המזדקן במרפאה השכונתית."תתנהג יפה," קרב אליו אביו ללחוש לו על ספסל ההמתנה."הדוקטור הוא ותיק מלחמת האזרחים הספרדית!"אסור, אסור להשמיע ולו ציוץ, אמר איב בלבו, אסור לבונה ערים כמותו להפגין חולשה, וניסה לדמיין את הילדה המנומשת צופה בו, מודאגת אך גאה בגבורתו."נו, ראיתי כבר דברים גרועים בהרבה," פסק הלז כשהסיר את התחבושת בתנועה חדה ובדק את תוצאות הניתוח. איב הסתכל על כפות ידיו. מגעו החם והעדין היה מנוגד בתכלית לעור הרופף, השקוף כמעט, של כפות ידיו המקומטות."בחור כארז," קבע הרופא כשחזר אל שולחנו, ואיב נשם לרווחה. "פּוּשקַש, יימח שמו, כבר לא יהיה ממנו, אבל חוץ מזה הכול עוד אפשרי."אביו התנועע בעצבנות על הכיסא המרופד בכיסוי סינתטי, וגבו התכסה זיעה."רק על דבר אחד צריך להקפיד," פנה הרופא אל אביו ונעץ בו מבט חמור סבר. "אסור להרשות לו להזניח את עצמו בגלל התאונה הטיפשית הזאת. אתה," הצביע על אביו כאילו הוא עומד להטיל עליו משימה צבאית בעלת חשיבות טאקטית מכרעת, "תקנה לו משקולות של רבע קילו ותשגיח שיתאמן מדי יום ביומו."אביו נד בראשו. "כן, בוודאי, מה שהחבר הדוקטור יגיד.""זאת בהנחה שלא תרצה לגדל לך סמרטוטון בורגני," הוסיף הוֶוטֶרַן ורשם דבר מה בתיק הרפואי של איב."אולי תרשום הפניה לפיזיותרפיסט?" שאלה האם בהססנות.הרופא הניף את ידו בזלזול בלי שֶירים את מבטו. "אין טעם, מה פתאום, מה הם יודעים בכלל." האם השתתקה ואכזבה קלה חלפה על פניה. לא היא ולא האב לא העלו בדעתם שאילו שלחו את איב לפיזיותרפיה, אפשר שהצליעה לא היתה מציקה לו אלא שבועות ספורים.