שארית החיים - פרק ראשון

האומנם גדל החדר או שמא זו היא שהתכווצה, והרי זה החדר הקטן ביותר בדירה הזעירה ככף יד, ועכשיו כשהיא שוכבת במיטה מבוקר עד ערב נדמה שממדיו מתעצמים, מאות צעדים יידרשו לה כדי להגיע אל החלון, עשרות שעות, מי יודע אם יספיקו לשם כך חייה. שארית חייה, יש לומר, הישורת האחרונה של נתח הזמן שהוקצב לה, שנראה נצחי למרבה האבסורד, כי דווקא בהיותו חסר תנועה כל כך נדמה שיימשך עד אין קץ. ונכון שהיא כבר צנומה ומצומקת, קלה כרוח רפאים, נכון שכל משב אוויר עלול לנתק אותה מן המיטה, נדמה שרק משקלה של השמיכה מונע ממנה לרחף בחלל החדר, נכון שכל נשיפה תקרע את החוט האחרון בסליל המחבר אותה אל החיים, אבל מיהו שינשוף, מיהו שיטרח בכלל לנשוף לעברה.כן, שנים על שנים עוד תשכב כאן תחת שמיכתה הכבדה, תראה את ילדיה הולכים ומזקינים, את נכדיה הופכים לאנשים. כן, באדישותם המרה ידונו אותה לחיי נצח, כי נדמה לה לפתע שגם כדי למות נחוץ איזה מאמץ, איזו חיוניות של המת העתידי או של סביבתו, נחוצה תשומת לב אישית, המולה דאגנית, כמו הכנות למסיבת יום הולדת. גם כדי למות נחוצה מידה של אהבה, ואילו היא כבר אינה אהובה מספיק, ואולי אף אינה אוהבת מספיק, אפילו לשם כך.ולא שאינם באים, כמעט מדי יום פוקד מי מהם את דירתה, יושב על הכורסה מולה, דורש כביכול בשלומה, אבל היא חשה בטינה הנושנה, מבחינה במבטים אל השעון, באנחת הרווחה כשהטלפון שלהם מצלצל. בבת אחת קולם משתנה, הופך נמרץ ומלא חיים, צחוק ניגר מגרונם, אני אצל אמא שלי, הם מודיעים לבסוף לבן שיחם בגלגול עיניים מתחסד, אתקשר כשאצא, ואז שבים ומַפנים אליה את תשומת לבם החלולה, מואילים לשאול דבר מה אך אינם מקשיבים לדבריה, והיא מצִדה גומלת להם בתשובות מייגעות, מדווחת בפרטי פרטים מה אמר הרופא, מונה את שמות התרופות מול מבטם המזדגג. מי מאתנו נרתע יותר מזולתו, אני מכם או אתם ממני, היא תוהה, הופכת אותם למקשה אחת, את שני ילדיה השונים כל כך זה מזה, אלא שנדמה שרק מולה הצליחו להתאחד ורק לאחרונה, מול האם הקשישה השוכבת מבוקר עד ערב במיטתה בחדר הקטן, מנותקת מכוח הכבידה.דחוס ורבוע החדר, שחלונו היחיד פונה אל הכפר הערבי, בצדו הצפוני שולחן כתיבה ישן ובדרומי ארון, שם טמונים בגדיה, אותם בגדים צבעוניים שלעולם כבר לא תלבש. תמיד נמשכה אל הצבעים העזים, נכלמת מעט, מתעלמת מן הגזרות, חולצת טוניקה ארוכה ורחבה, שמלה צמודה למותן, חצאית קפלים, ממילא עד היום אינה יודעת מה הולם אותה יותר, וכבר לא תדע. עיניה נודדות אל שולחן הקפה העגול שבתה אילצה אותה לקנות לפני שנים רבות, ממררת בבכי בחנות למרות שהיתה כבר נערה גדולה, אתם הכרחתם אותי לעבור לדירה המגעילה הזאת ועוד נתתם לי את החדר הכי קטן, אז לפחות תקנו לי רהיטים שאני אוהבת. תפסיקי לבכות, גערה בה, כולם מסתכלים עלייך, אבל כמובן נכנעה, ובארבע ידיים נשאו את השולחן שהתגלה ככבד להפליא במעלה המדרגות אל החדר הזה שהיה חדרה, שם הונח במרכז, מדגיש בפארו החדש, הגנדרני, את עליבות הרהיטים האחרים.ועכשיו גם הוא כבר בא בימים, ספג את הזמן אל תוכו ודהה, אלא שחפיסות של תרופות מסתירות ממילא את עץ האלון המלא, הכבד, תרופות שריפאו דלקת אך גרמו לאלרגיה, ותרופות נגד אלרגיה, וכדורים להסדרת קצב הלב, ומשככי כאבים, וכדורים להורדת לחץ הדם שהחלישו אותה כל כך עד שנפלה ונחבלה ומאז היא מתקשה ללכת, ולפעמים היא משתוקקת לערום אותם לערימה ססגונית, לשתול ערוגות של תרופות על מיטתה, למיין לפי הצבעים ולצייר בהן בית קטן, גג אדום, קירות לבנים, דשא ירוק, אבא ואמא ושני ילדים.מה היה כל זה, היא שואלת, וכבר אינה שואלת למה היה כפי שהיה, ולא מה הטעם במה שהיה, אלא מה בעצם היה, איך התקדמו הימים עד שהגיעה לחדר הזה, למיטה הזו, במה התמלאו עשרות אלפי הימים שטיפסו על הגוף הזה כנמלים על גזע עץ, הרי מוטל עליה לזכור והנה אינה זוכרת. גם אם תתאמץ ותאסוף את כל זיכרונותיה יחדיו כמו פתקאות ישנות, תהדק אותם זה אל זה, תגיע לשבועות ספורים בלבד, והיכן כל השאר, היכן כל שנותיה, הרי מה שלא תזכור לא יתקיים עוד, ואולי אף לא התקיים מעולם.כמו אחרי אובדן מוטלים עליה עכשיו בקצה החיים המאבק בשכחה, החובה לשמור על המתים ועל הנעדרים, וכשהיא מביטה שוב אל החלון נדמה לה ששם הוא מחכה לה, האגם שגווע לנגד עיניה ממש, האגם הערפילי והביצות המקיפות אותו, רכות, מהבילות, מצמיחות שדות של קני גומא גבוהים ממידת אדם, מפריחות עופות נודדים במַשַק כנפיים נרגש. שם הוא נמצא האגם שלה, בלב העמק שלה השקוע ממורדות החרמון ועד הרי הגליל, לפות באגרופים של לַבה שקפאה, אם רק תצליח לקום מן המיטה ולהגיע אל החלון תזכה לראותו שוב, והיא מנסה להזדקף, לאמוד את המרחק בעיניה, מבטה נודד מן החלון אל רגליה הכואבות. מאז נפלה נדמית בעיניה ההליכה כמעין רחיפה מסוכנת, אבל הוא שם, ממתין למבטה, דואב כמותה, קומי, חמדה'לה, היא שומעת את אביה משדל אותה, רק עוד צעד אחד, צעד אחד קטן.היא היתה התינוקת הראשונה של הקיבוץ, וכולם נאספו בחדר האוכל לראותה פוסעת פסיעות ראשונות. דומה שכל הגעגועים לאחים הקטנים שהותירו בנכר, לילדותם שלהם, שנקטעה על ידי אידיאולוגיה נוקשה, לאהבת ההורים שלא ראו מאז קמו ועזבו, מי בחֳרי אף ומי בלב נשבר, כולם התקהלו שם בחדר האוכל שאך זה נבנה. בעיניים נוצצות הביטו בה, מאיצים בה ללכת, עבורם, עבור הוריהם הקשישים, עבור האחים שבגרו בינתיים ותוך כמה שנים יישמדו, והיא מבוהלת אך משתוקקת להשביע רצון, ניצבת על רגליה הרעועות, אוחזת בידו של אביה, האם כבר אז הדיפו אצבעותיו ריח דגים או רק מאוחר יותר, כשעברו לקיבוץ החדש הסמוך אל האגם והביצות, הקיבוץ שהוקם כדי לייבש את האגם והביצות, והיא שולחת רגל רועדת לפנים בדיוק ברגע שמרפה אביה מידה, וכל הנאספים מריעים ומוחאים כפיים לכבודה בשאון מבעית והיא נופלת על גבה ופורצת בבכי תחת עיני התכלת העיקשות של אביה, המשדל אותה לקום ולנסות שוב, להראות לכולם כי היא מתגברת, רק עוד צעד אחד קטן, אבל היא מוטלת על גבה, יודעת שאת המתנה הזאת לא תוכל להעניק לו, יודעת שלעולם לא יסלח לה.ומאז סירבה ללכת שנתיים תמימות, עד גיל שלוש היתה נישאת על כפיים כנכה, למרות שהבדיקות לא העלו דבר, וכבר שקלו לקחתה לרופא מומחה בווינה הרחוקה, תינוקות שנולדו אחריה כבר מתרוצצים ורק היא שוכבת על גבה בלול, עיניה נשואות אל צמרת עץ הפלפלון, שכדורים אדומים זעירים כתרופות מקשטים את ענפיו, רוחשים לעברה, והיא מחייכת אליהם, רק הם אינם מאיצים בה, רק הם מקבלים את הווייתה הדוממת, כי אביה לא ויתר, רדוף אשמה לקח אותה בזרועותיו מרופא לרופא, שמא נפגע מוחה באותה נפילה, עד שמומחה אחד בתל אביב פסק לבסוף, אין לה שום בעיה במוח, היא פשוט מפחדת ללכת, תמצא בשבילה משהו שיפחיד אותה יותר.למה להפחיד אותה יותר? שאל אביה, והרופא השיב, אין ברירה, אם אתה רוצה שהיא תתחיל ללכת תגרום לה לפחד ממך יותר מאשר מן ההליכה, ומאז היה אביה יפה התואר קושר את גווה במגבת, אוחז ברתמה ומנסה להצעיד אותה לפניו, מכה אותה מכות נמרצות כשסירבה. אני עושה את זה בשבילך, חמדה'לה, היה מסנן בגרון ניחר מול פניה הנפוחות מבכי, כדי שתהיי כמו כל הילדים, כדי שתפסיקי לפחד, ונראה שצדק אותו רופא בעצתו, כי כעבור כמה שבועות כבר פסעה מתנודדת, גופה לוהט ממכותיו, תודעתה מאובנת כתודעת חיה קטנה במסע אילוף אכזרי, רחוקה מהישג, רחוקה משמחה, מבינה במעורפל כי גם אם תצליח ללכת, גם אם תצליח לרוץ, כבר לא יהיה לה לאן.רחוקה משמחה, רחוקה מהישג, ובכל זאת נדמה לה הבוקר כי יש לה לאן ללכת, אל החלון, חמדה, לראות את האגם שלך הלוחש לך לחשים. אם הגעתי אני עד אלייך, הוא לוחש, אם אספתי את כל מימי הירקרקים ואת הדגה ואת הצמחייה ואת העופות הנודדים, אם הצלחתי אני להיקוות מחדש בעיר ההררית מול חלונך, למרות היגע הנורא שהושקע בהסתלקותי, לא תקומי את ממיטתך ותצעדי אל החלון לראותי? והיא משיבה לו באנחה, רק לפני כמה שבועות עוד מדדתי את המסדרון בצעדים איטיים, למה לא באת אז? למה דווקא עכשיו באת, אחרי הנפילה, ולא רק אתה, מאז ומעולם מגיעים הדברים מאוחר מדי או מוקדם מדי, אבל הוא שולח אליה משב לח, כבר עשרות שנים אני מצרף טיפה לטיפה, ענף לענף, כנף לכנף, רק כדי להיראות לפנייך שוב, כדי לראותך, בואי אלי, חמדה, בואי אל החלון, והיא מנידה בראשה בפליאה, מה היו כל השנים הללו ולשם מה היו אם לא הותירו את רישומן, אם בסופו של דבר נותרה נערה קטנה המשתוקקת לרחוץ עירומה באגם שלה.באצבעות מעוקמות היא מנסה לקלף מעל עורה את כתונת הלילה שקיבלה פעם מבתה במורת רוח. תמיד החמיצה פנים מול מתנותיה למרות שיפות היו ונדיבות, תמיד פגעה בבתה דווקא ברגעים האלה, כשהשתוקקה להשביע רצון. תפתחי, אמא, היתה מאיצה בה, שעות הסתובבתי בחנויות עד שמצאתי משהו שתאהבי, תפתחי כבר, תמדדי, את אוהבת? והיא היתה קורעת את האריזה המהודרת, ממששת בחשד, כי המגע הרך של הבד, הריחות הנוכריים שהדיף, המראות שהסתתרו מאחוריו, הנופים שבהם פסעה בתה בלעדיה, כל אלה עוררו בה עֶברה פתאומית, והיא היתה ממלמלת, באמת תודה, דינה, לא היית צריכה, מועכת את האריזה הריקה, מפתיעה גם את עצמה בעוצמת אי־הנחת. האם כל נתינה קטנה הולידה אשמה גדולה, לצד המשאלה לנתינה המוחלטת, חסרת הגבולות? קחי אותי אתך, רצתה לומר לה, במקום להביא לי מזכרות מהווייתך הנפרדת, ודינה היתה בוחנת אותה בעלבון, את לא אוהבת, אמא?אוהבת, אוהבת יותר מדי, האם זו היתה התשובה הנכונה שמעולם לא נאמרה, אוהבת יותר מדי או פחות מדי, מאוחר מדי או מוקדם מדי, ואז היתה משיבה את הבד לאריזתו וטומנת בארון, ורק אחרי זמן רב, כשהעלבון כבר הוטבע עמוק ומאוחר מכדי לתקן, היתה עוטה על עצמה בזעף אותה מתנה נשכחת, סוודר, צעיף, כתונת לילה משובצת פרחים אפורים, מי ראה פעם פרח אפור, והיא מנסה לחלץ את זרועה מן השרוול שדבק בה, עיניה נתקלות בהפתעה בחזהּ החשוף, פרחים אפורים פטמותיה, מרכינים ראש בשולי השד הפחוס, פרחים אפורים, קמוטים, נבולים. אצבעותיה ממששות בחשד את קפלי העור, והיא נזכרת בצעיר נכדיה, איך הושיבו אותו על ברכיה בארוחת החג לפני כמה חודשים, ובן רגע שפך על עצמו כוס מים, וכשפשטה מעליו את החולצה הושיט לפתע את זרועו החשופה וסקר אותה בפליאה כמבחין בה לראשונה, מניע אותה מעלה ומטה, ממשש ומלקק, ואז הוסיף ומישש נסער את העור הרך של בטנו, מתענג על המגע. מחול אהבה בתולי זה היה, המנון לאהבה העצמית, אם אכן השיגה תודעת התינוק כי בגופו שלו מדובר, אם אכן מסוגלת תודעתה שלה היום לקבל את הבעלות על הגוף המדולדל. לא, עדיין נדמה לה שאין זקנתה אלא לכלוך שדבק בה עם השנים או מחלה חולפת, מעין צרעת היא זו, וברגע שתגיע אל האגם, ברגע שתטבול במימיו, יירפא גופה כבשרו של שר הצבא הארמי שרחץ בירדן שבע פעמים ונרפא מצרעתו.בואי, חמדה, הניחי את כף רגלך על הרצפה, היאחזי בקיר והזדקפי, לצד המיטה ממתין לך מקלך אבל אינך זקוקה לו, רק לי את זקוקה, כמו בימים ההם, כשהיית אנפה נודדת, מחפשת מחסה בין מניפות הגומא. את זוכרת איך היית שוחה עירומה בחורף, צוללת במים הצורבים ככווייה, עד שחלית, ואביך לא הרשה לך לחזור, ובכל זאת היית מתגנבת אלי מדי פעם, משליכה את בגדייך על החוף, ופעם אחת הוא הגיע ומצא אותך שם והורה לך לצאת, וכשיצאת אליו עירומה הוא פרץ במנוסה ומאז לא הוסיף לחפש אחרייך שם, רק שנינו נותרנו אבל משהו היה חסר.ואיפה היתה אמא? שוב ושוב זה אביה המנסה לקלוע את שערותיה לצמות בידיים נוקשות, מדיפות ריח דגה, המאלץ אותה ללכת ולרוץ ולטפס על גגות הקיבוץ כמו שאר הילדים שמעולם לא הצליחה להדביק, קופצים כקופיפים מגג לגג, והיא מעולפת מפחד, מסרבת לנסות, עד שהוא הופיע שם, מבטו הכחול המאיים נשלח אליה, ממי את מפחדת יותר, מן הקפיצה או ממני, מן החיים או מן המוות, והיא מטפסת במאמץ, מקללת אותו ובוכה, חמור אחד, חמור שכמותך, אני אספר לאמא הכול.אבל איפה היתה אמא שלך? שואלת בתה כשהיא מואילה להאזין לסיפוריה, המוכרים עד לזרא ובכל זאת מפתיעים, טורדי מנוחה בכל פעם מחדש, גדלת בלי אמא! היא מודיעה לה בסיפוק, וחמדה מתקוממת, לא, את טועה לגמרי, אני אהבתי את אמא שלי כל כך והיא אהבה אותי, אף פעם לא הטלתי ספק באהבה שלה, אבל דינה לא תוותר, שהרי שרשרת של מסקנות מענגות משתלשלת מן ההכרזה, גדלת בלי אמא אז מה הפלא שלא ידעת להיות אמא, ומכאן שגם לי לא היתה אמא, ואפילו הילדה שלי סבלה מזה, את רואה איך ההיעדרות של אמא שלך, שאת אפילו לא כועסת עליה, השפיעה על כולנו?את טועה לגמרי, היא מנידה בראשה מולה, אני לא כעסתי על אמא שלי כי ידעתי שהיא עובדת קשה. היא עבדה בעיר והיתה באה הביתה רק לסופי שבוע, וגם כשהיא נסעה לשנה שלמה וכשחזרה לא הכרתי אותה, חשבתי שהיא אישה זרה שרצחה את אמא שלי, גם אז לא כעסתי, כי הבנתי שלא היתה לה ברירה. אתם עם הכעסים שלכם, את ואבנר וכל הדור המקופח הזה שלכם, מה יוצא לכם מכל התלונות האלה? אבל לפעמים נדמה לה שגם היא כועסת, כעס נורא, רצחני, לא על הוריה בלבד, לא רק על אביה המסור לה כל כך בדרכו המכאיבה, או על אמה העסוקה תמיד, אלא עליהם, על ילדיה, ובעיקר על הבת הזו, ששערה כבר מאפיר.רק אתמול קלעה צמות בשיער השחור המסולסל, אצבעותיה תועות במעמקיו כאצבעותיו של אביה בשערהּ שלה, ועכשיו הוא דהוי, מתכתי, ובתה אינה צובעת אותו כמו רוב בנות גילה, בהתרסה היא נושאת את רעמתה האפורה, המצלה על פנים נעריות, ונדמה לה לחמדה שאפילו הצעד הזה כלפיה הוא מכוּון, שהרי רק כדי לענותה תייסר בתה את עצמה, רק כדי להוכיח לה שהימים ההם, ימי הילדות, משובשים היו באורח אנוש, ועל כן תזניח את עצמה, תרעיב את עצמה, משנה לשנה היא יותר גרומה, ובתה שלה אף רזה ונמוכה בהרבה ממנה. הן הולכות ומתאיינות, הנשים במשפחה, דומה שבעוד שניים־שלושה דורות ייכחדו, ואילו בנה הולך ותופח, עד שלעתים היא מתקשה לזהות בגבר העגלגל, המקריח, המתנשם בכבדות, את בנה יפה התואר שירש מסבו עיני תכלת נדירות, ולפעמים היא מביטה בו בחלחלה, כי נדמה לה שהגבר הזה רצח את בנה וחי תחתיו, ישן במיטתו, מגדל את ילדיו, ממש כפי שחשדה באישה הזרה ששבה מאמריקה לפני שנים רבות ורצה אליה לחבקה ולנשקה בתואנה שהיא אמה.כל הקיבוץ המתין לה על המדשאות, לקבל את פניה בשובה מאותה שליחות ממושכת, ורק היא התחבאה על אחד העצים, קופיפה קטנה למרות הכול, משקיפה על הציפייה הדרוכה שהיתה לחלוטין לא אישית, שהרי מי מהילדים זכר בכלל את אמה אם אפילו היא שכחה אותה, ומי מהמבוגרים באמת ציפה לה זולת בעלה וקומץ מקורבים. הרי הם רובם קינאו בה, בעיקר הנשים העובדות שעות על שעות בתורנויות מטבח, בית ילדים, גן ירק, מתפרה, מחסן, בבגדי עבודה כחולים ורגליים כחולות מוורידים, ורק היא, אמא של חמדה, לובשת חליפות אלגנטיות ויושבת באיזה משרד בעיר, ולפעמים גם זה לא מספיק לה והיא מסתלקת מכאן באיזו שליחות השד יודע מטעם מי. כן, את כל המילים האלה שמעה בעודה מסתתרת בין הענפים, וגם אם לא שמעה, ניחשה, ואם לא ניחשה הגתה אותן בעצמה, שותפה עוינת לציפייה העוינת, הרי לא לה ציפו אלא למשב רוח מרענן מהעולם הגדול, לתקווה, לזיכרון מתוק, את כל אלה אמורה היתה להביא האישה שנחלצת עכשיו בכבדות ממכונית השרד הכהה. מי היא? אפילו מבעד לענפים הגבוהים היא רואה שאין זו אמה, הצמה הארוכה נעלמה, הפנים מלאות וחיוורות, הגוף מסורבל, אבלה ונדהמת היא מזנקת מצמרת העץ, איש לא מבחין שהיא נמלטת משם, כמה שיותר מהר, כמה שיותר רחוק, אל האגם.את לא אמא שלי, תצעק לבסוף כשתשוב אל חדר ההורים ותעמוד מולה, והאישה הזרה תביט בה בצער, עיניה ננעצות משום מה בניצני השדיים המחודדים של גיל שתים־עשרה שחולצה מזוהמת מכסה אותם. מסכנה שלי, כמה את מוזנחת, תאמר, כאילו לא היא עצמה הזניחה אותה, ומיד תנסה להרגיעה, הייתי חולה הרבה זמן, חמדה'לה, שכבתי בבית חולים, לכן גזרו לי את הצמה, היתה לי דלקת בכליות והפנים שלי התנפחו, וחמדה חיפשה בפנים שמולה את הצלקות המוכרות של אבעבועות הרוח, שני מכתשים זעירים בין הסנטר לשפתיים. את לא אמא שלי, שבה ופסקה באכזבה, אין לך צלקות, והאישה הזרה מיששה את סנטרה, יש לי צלקות, רק לא רואים אותן, הנה כאן, וחמדה פרצה בבכי, איפה אמא שלי? מה עשית לאמא שלי? ומיד התנפלה על ירכיו הרזות של אביה, אל תיגעי בו, אל תעשי לו מה שעשית לאמא שלי, רק הוא נשאר לי עכשיו, ובלילות הראשונים היתה מתהפכת על משכבה בבית הילדים ורואה בעיני רוחה כיצד האישה הזרה שבלעה את אמה לועסת עכשיו את ירכיו של אביה כמו שאוכלים תרנגולת צלויה, מוצצת את עצמותיו, ובקרוב תלעס בתיאבון גם את בשרה המועט שלה, את ניצני השדיים המחודדים.שני שדיים, שתי ירכיים, שני הורים, שני ילדים, ובתווך היא עצמה, עסוקה יותר בהוריה המתים מאשר בילדיה החיים. בן ובת נולדו לה, זוג ילדים, מראה הולכת וגדלה של הזוג שברא אותה, ואילו הזוג השלישי במשפחה, היא ובעלה, נראו בעיניה תמיד כתחנת מעבר ארעית בין שתי ערי בירה, וכשהיא מניחה עכשיו את כפות רגליה על הרצפה הצוננת עדיין, למרות שבחוץ האוויר הולך ומתלהט, היא רואה אותם לנגד עיניה, את הזוג הראשון, אביה בבגדי עבודה כחולים ואמה בחולצת משי לבנה וחצאית קפלים, צמתה מעטרת את ראשה ככתר מלכות רך, והם עומדים על שפת האגם ומחייכים אליה, מחווים בידיהם לעבר המים השוקטים בצבע קפה בחלב.כבר מאוחר, חמדה, צריך להתרחץ ולישון, הם אומרים, מצביעים על האגם כאילו הוא קערת רחצה שנועדה רק לה, תראי כמה את מלוכלכת, והיא ממהרת לקראתם קצרת נשימה, אם לא תזדרז ייעלם האגם שוב, ייעלמו ההורים הצעירים, אבל רגליה כבדות, הולכות ושוקעות בביצה הסמיכה, אמא ואבא, תנו לי יד, אני טובעת, תמנוני בוץ צמיגיים לופתים את מותניה, שואבים את גופה אל מצולות הביצה, אמא ואבא, אני נחנקת.תזחלו על גחונכם, היא נזכרת בהוראה של המורה לטבע כשיצאו פעם לחפש קִני סנוניות והבוץ התנפל עליהם, מלפף את רגליהם. פיה הנפער לצעקה מתמלא דייסת אדמה דחוסה והיא משתנקת, תנו לי יד, אבל הוריה עומדים מולה ללא תנועה, החיוך נח על שפתותיהם כאילו מחזה משעשע היא מציגה לפניהם, האם אינם רואים שהיא שוקעת או שמא רוצים הם בהסתלקותה? גופה מוטח בעוצמה ברצפה, למרגלות החלון, נדמה שהיא נלקחת מכאן, מעי הבוץ מעכלים בחמדה את קרסוליה. כמה היא רצויה במעמקי האדמה, מעולם לא חשה רצויה כל כך, אבל היא עוד נאבקת, מנסה לאחוז ברגלי השולחן, עוד לא הגיעה השעה, מוקדם מדי או מאוחר מדי, עוד לא הגיעה השעה, ובשארית תודעתה הגוועת היא זוחלת אל מכשיר הטלפון, תזחלו כמו תנינים, הוא צעק, אחרת תטבעו, גרונה החרב נאנק, דינה, בואי מהר, אני נחנקת.אבל דינה בתה ניצבת ללא ניע מול חלון המטבח, מביטה בתדהמה במחטי האורן השזורות זו בזו, הנשלחות אליה ככף יד ריקה, מקבצת נדבות. היא לקחה את הביצים, היונה האפורה. רק אתמול בלילה, לפני שהלכה לישון, הציצה שוב באדנית שעל החלון וראתה את הביצים מנצנצות אליה בחשיכה מתוך הקן כזוג עיניים טובות, ומיד הופיעה היונה וכיסתה אותן בגופה. חום נשב אליה מגופה של היונה, שלווה רכה, זיכרון מתוק. מה פשוט מזה, רק לשבת כך, ללא ניע, שעות על שעות, העיניים ערניות אבל הגוף דומם, נאסף כולו למשימה. היא סילקה מכאן את הביצים, התעופפה בלילה השחור כשביצה לבנה במקורה, הניחה אותה בקן אחר שהכינה בעוד מועד ושבה לאסוף את זו שנותרה. האם מבטיה התכופים הם שהבריחו אותה מכאן?איזה כאב מוזר, היא ממלמלת בעוד הטלפון מצלצל, איזה כאב טיפשי, מיותר, לעמוד כך, ביראת כבוד קודרת, כמו לנוכח מצבה מחוללת, מול מצבור מחטי האורן שאתמול היה בית פלאי והיום הוא גיבוב חסר משמעות, והיא שולחת את ידה אל העריסה הזעירה ומפוררת אותה. רוח של אביב תפזר את הזרדים בן רגע, והנה לא נשאר זכר לחיים שפעמו כאן במשך שבוע ימים, שמילאו אותה התרגשות משונה, שתי ביצים בקן, ביצה שלא נולדה.למה היא לקחה אותן? היא שואלת בקול. יותר ויותר היא שומעת את קולה שלה בזמן האחרון, רם ומפתיע, בעיקר כשאין איש לידה, מחשבותיה נפלטות מגרונה ללא מעצור ודווקא הקול חושף את מערומיהן, את פשטותן המביכה. צריך לקנות חלב, היא שומעת את עצמה מכריזה בתקיפות חגיגית, כמו מדובר במשימה לאומית, או אני מאחרת, או איפה ניצן. נדמה שהשאלה הזו נשמעת שוב ושוב בחלל המקיף אותה, ולא היכן נמצאת בתה היחידה ברגע זה ממש, על כך עדיין התשובות פשוטות, בבית הספר היא נמצאת, או אצל חברה, או בדרך הביתה, אלא היכן לבה, שכל השנים הללו היה סמוך ללבה שלה ועכשיו הוא מתנכר לה, פועם כנגדה פעימות נחרצות, תוקפניות. איך הופכת אפילו הטבעית באהבות לאהבה נכזבת, היא משתוממת, עוקבת אחר הילדה בעיניים כלות, מנסה לפתות אותה באותם פיתויים שסחטו מגרונה בעבר קריאות אושר מתוק, ניצני, בואי נכין עוגה ביחד, בואי נלך לסרט, ראית שפתחו פיצרייה בשכונה, אולי נאכל פיצה? אלא שעכשיו היא נתקלת במבט מסויג, וקול קר משיב לה, פעם אחרת, אמא, אין לי זמן, אבל זמן לחברות יש לה בשפע, כי מיד היא קובעת עם תמר או עם שירי, נעלמת כמו נסה מפניה, ודינה מלַווה אותה בחיוך קפוא, מנסה להסתיר את הפגיעה, איזה כאב מוזר.עזבי אותה, תני לה לגדול, גדעון גוער בה, אפשר לחשוב שאת רצית לבלות עם אמא שלך בגיל ההתבגרות, אבל היא לא עונה, דווקא תשובותיה אליו נותרות דוממות, משוטטות בחלל הבטן ולא מגיחות החוצה, זה לא דומה בכלל, אמא שלי ממילא העדיפה את אחי, אמא שלי אף פעם לא היתה חברה נעימה, עם הסיפורים המדכאים שלה על האגם, היא תמיד ראתה רק את עצמה, היא לא ידעה להיות אמא, היא למדה מאוחר מדי.שתי עיניים, היא שומעת שוב את קולה מפר את הדממה, גולמי כקולם של אילמים, שתי אבנים טובות, יהלומים שזהרו מתוך האדנית כמקרקעית מכרה אפל, למה היא לקחה אותן, מה הבהיל אותה? יללת חתול גרונית מצטרפת אל שאלתה, מכסה על צלצול הטלפון בעוד להבה חמה, שעירה, מתפתלת בין שוקיה. איפה היית, שפן? היא מקדמת אותו בחגיגיות, ממלאה את צלחתו בפתיתי מזון יבש, איפה היית ומה עשית? אבל הוא אינו ממהר לסעוד, משתהה בין רגליה החשופות, מתחכך בה בלהט. כך הוא הולך וסובב בין שלושתם כמנסה לקשור אותם זה אל זה בזנבו, לרשום על עורה את משאלותיהם של בתה ובעלה, לרשום על עורם את משאלותיה שלה, כי לאחרונה נדמה לה שהחתול הזה, הזכר המגודל הזה שנקרא בטעות שפן, על שום פרוותו הלבנה ואוזניו הארוכות, בעצם היה עליהם לכנותו ארנבת, נותר הגורם האחרון המחבר ביניהם, כבן זקונים המשמר הד קלוש למשפחה, מלבד החפצים כמובן, הרהיטים, הקירות, המכונית, הזיכרונות.כי לאחרונה הבחינה שכמעט כל פנייה שלה לבתה מתחילה בזיכרון. את זוכרת איך היינו משחקות בגינה הזאת? אהבנו להישאר כאן בחושך, אחרי שכולם הולכים, הנה הבית של בר, את זוכרת שנשארת לישון אצלה אבל באמצע הלילה התקשרת שניקח אותך ומאז היא לא הזמינה אותך יותר? את זוכרת איך הייתי מביאה אותך לחוג ואחר כך היינו קונות כאן גלידה? למה נחוץ לה כל כך האישור של הילדה, מה זה משנה אם תזכור פרט זה או אחר, והרי לא את כל אלה היא מבקשת להזכיר לה אלא את אהבתן, את זוכרת שפעם אהבת אותי, ניצן?מנין הגיח פתאום הרגע הזה שבו מופר האיזון בין הזיכרונות למשאלות? איש לא הכין אותה אליו, לא הספרים ולא העיתונים, לא ההורים ולא החברים. האם היא היחידה עלי אדמות שחשה כך בשלב מוקדם כל כך של החיים, וללא כל אסון נראה לעין, הראשונה שחשה כי כף המאזניים שעליה מונחים הזיכרונות עולה על גדותיה, ואילו קערת התקוות קלה כנוצה, ומכוּונת כל כולה לשיבתו של דבר אשר היה?די, היא אומרת, מספיק עם זה כבר, אתה שומע, שפן? מספיק, אבל החתול לא מרפה, נצמד אליה בדבקות, זוקף זנב שרירי, כמגיש לה את תמצית כל חום הקיץ הצפוי. זה בלתי נסבל, היא אומרת, בבת אחת נעשה חם מדי, רק לפני דקה היה חורף ועכשיו ביום אחד נהיה קיץ, בלי הדרגה, בלי עונות מעבר, איזו ארץ אבודה, מייאשת, תמיד מקצה לקצה.כי ריח המדורות מהלילה עוד מכביד על האוויר המתלהט, כמה קשה לנשום ואולי אין עוד צורך, לאחרונה נדמה לה שאפילו הפשוטה בפעולות מסובכת מדי בשבילה, ואולי זה המניע שלה שכבר אינו חזק מספיק. פעם, כשניצן היתה זקוקה לה, היתה נושמת בפראות, גונבת חמצן מפיות העוברים ושבים, אבל עכשיו כשהילדה מתנכרת לה, פוגעת בה במתכוון, אין לה עניין בחמצן, שאחרים ינשמו. איזה גיל לא נעים, היא נאנחת, ארבעים וחמש, פעם היינו מתות בגיל הזה, גומרות לגדל ילדים ומתות, משחררות את העולם מנוכחותנו, נוכחות דוקרנית של נשים שאינן פוריות עוד, קליפות שסר חִנן.אנחנו לא עונים, שפני, היא מודיעה לו בעודו מזנק על השיש במטבח, מצדי שיתקשרו עד מחר, אין לי כוח לדבר עם אף אחד, אבל כשהחתול הענק הלבן שזנבו שחור וכפות רגליו הקדמיות צבועות זו בשחור וזו בחום, יוצרות רושם נלעג כאילו גָרַב גרביים בחשיכה, פוסע באיטיות מלכותית לעבר האדנית ומרחרח בסיפוק את החלל הריק שהותירו ביצי היונה היא מבינה, מישהו השאיר את החלון פתוח בלילה למרות הוראותיה הברורות, זה הוא שהשמיד את הקן, השפן, כלומר החתול, וכשהיא מביטה החוצה היא מזהה לחרדתה על המדרכה למטה קליפות מנופצות, עיסה עכורה, שאריות חיים.גדעון, היא צועקת, אני כל השבוע אומרת לך, אל תפתח את החלון במטבח, אבל הוא כבר יצא מזמן, מצלמת הלייקה הישנה שלו תלויה על צווארו כתיק אוכל של פעוטות, על כתפו מצלמה נוספת, משוטט חסר מנוחה, עיניו מתרוצצות, ללא הרף מחפש את הצירופים החד־פעמיים שמצרפת עבורו המציאות. האומנם אמרה לו? לרגע היא מהססת, אולי רק התכוונה לומר, ושוב הכאב המוזר בין הצלעות, הכעס המתעורר מחדש. שני עוּברים זעירים נחו פעם בקִנה, שתי אבנים טובות, ורק אחת מהן בקעה, ניצן שלה, תינוקת זעירה אך מושלמת, ואילו השני לא שרד, הפך לעיסה עכורה, ולא היה את מי להאשים ובכל זאת האשימה, בעיקר את עצמה. האם היתה זו ההעדפה הסמויה שלה את הילדה? האם היתה זו הבהלה שלהם בשבועות הראשונים להריון ששאבה מהיצור הזעיר את תשוקת החיים? איך נסתדר, תגידי לי, הוא היה נאנח, בדיוק פיטרו אותו מהעיתון, והוא היה מסתגר שעות בחדרון שהפך לחדר חושך, מגיח משם קודר, כאילו אסון נחת על ראשם, שני הורים, שני עוּברים, בבת אחת, מה יהיה, מי יגדל אותם, מי יגדל אותנו? שעות היו רובצים על הספה ובוהים בקירות דירת החדר הצפופה, מה יהיה, צריך לחפש דירה, צריך לחפש עבודה, צריך לקחת הלוואה, רשימת המטלות הולכת ומתארכת, מעצימה את חוסר הישע. איזה חידלון מאיים הגיח מקרבה בימים ההם, פוגש את זה שלו בסמטה אפלה, עד שיום אחד הוא ארז תרמיל קטן והסתלק, אני צריך זמן להתאושש, סינן לעברה, כמו מדובר במהלומה שהנחיתה עליו, והיא חשבה שיחזור בערב או למחרת אבל כעבור כמה ימים התקשר אליה מאפריקה, וכששב לבסוף היו אצלו בתרמיל צילומים נדירים שהפכו אותו בן לילה לצלם מבוקש, ואילו בקן החבוי שלה היתה רק ביצה אחת.האם מחשבות יכולות להרוג, האם משאלות אובדן מחוללות אסון? היא רצתה שיניחו לה באותם הימים, שני היצורים הזעירים שנדבקו לה לדופנות הרחם כחלזונות לגזע עץ, ואת עיקר המשטמה כיוונה אליו, אל החילזון הזכר. האם יכלה אחרת, כנראה שלא, אבל גם הוא לא יכול היה. בשנים הראשונות היתה כל כך עסוקה בתינוקת עד שכמעט לא הצליחה להעלות בדעתה קיומו של יצור נוסף, אבל ככל שניצן גדלה הוא רודף אותה יותר, הילד שלא נולד, הילד שוויתר, ולפעמים בלילות כשהיתה ניגשת לכסות את ניצן נדמה היה לה שנשימות נוספות נשמעות בחדר, מסתלסלות בין מדפי הצעצועים, ובימים היתה רואה אותו מרצד לצדה של ניצן כשהיא משחקת, שערו בצבע הדבש, עשיר ושופע כשערהּ, עיניו חומות־ירוקות כעיניה, וכשהיא מציירת, וכשהיא קוראת, וכשהיא בוכה, אבל עכשיו כשניצן מתרחקת ממנה הוא אינו מתרחק, הרי מאז ומעולם היה ילד עדין, מתחשב, ציית בדממה למשאלותיה הכמוסות.לְמה את מחכה, תעשי עוד ילד, היתה אמה מאיצה בה, ניצן צריכה אח או אחות, ואת צריכה להרפות ממנה קצת, והיא היתה עונה בלעג, באמת, אמא? כמו שאת הרפית ממני? אז תדעי לך שקוראים לזה אפליה, לא הרפיה. בסתר לבה ידעה שאמה צודקת ובכל זאת היססה, כל כך נהנתה להתמסר לבתה, להעניק לה את כל מה שהיא עצמה לא קיבלה מעולם, שלא לדבר על סירובו העיקש של גדעון, ותמיד האמינה שעוד לא מאוחר, שיש עוד שפע של זמן לשכנע אותו. מדי פעם היתה מנסה, יש לנו עוד הזדמנות לאושר, גדעוני, בוא נעשה את זה לפני שיהיה מאוחר, אבל הוא היה נרתע מיד, איך את יודעת שזה יהיה אושר, אולי בדיוק ההפך? טוב לנו ככה, למה להמר? למה לסכן את מה שיש בשביל דבר לא ידוע?לאיזה עולם את רוצה להביא עוד ילד? היה מוכיח אותה, כאילו הביעה באוזניו משאלה חריגה ומקוממת, אין לך מושג איפה את חיה, בואי אתי פעם לנסיעות שלי ותכירי את הארץ הזאת, לא כולם יושבים בדירות נוחות ומדברים על אושר, יש אנשים שבשבילם ילד זה עוד פה להאכיל, והיא היתה תוהה איך זה קשור, האם הילד שיביאו לעולם עתיד לגזול מפִּתו של ילד אחר, ושוב היתה מרפה, חוששת לאלץ אותו, חוששת בעצמה מהשינוי. טוב להם ככה? כן, טוב היה, טוב למדי, לגדל את ניצן ללא מתחרים, שלא כמותה שגדלה רדופת קנאה ומשטמה כלפי אחיה הצעיר, והילדה פרחה, מוקפת אהבה, למה לסכן את מה שיש בשביל דבר לא ידוע? כן, זה נשמע משכנע, זה שכנע אותה כמעט, אבל בסמינר שלה שהפך עם השנים למכללה התלמידות סבורות אחרת, וכשהיא עומדת לפניהן ומרצה על גירוש יהודי ספרד הן מניחות ידיים נרגשות על בטנן התופחת, ולא נראה שהן מסכנות את אושרן אלא להפך, מרחיבות אותו, ולאחרונה מתעורר בה החשד שהצדק היה עמהן, שהיא זו ששגתה וכבר מאוחר מכדי לתקן. דווקא היא, שאמורה ללמד אותן, לא קראה נכון את ספר החיים, שהרי ניצן של היום אינה הילדה המתוקה והאוהבת שפעם היתה, הנערה קצרת הרוח שסוגרת בפניה את דלת חדרה ודלת לבה כבר לא תנחם אותה בעצם קיומה על הילדים שלא ילדה.אל תתרגשי ממנה, אומרים לה, תשמחי שהיא מעִזה לבעוט בך, זה בדיוק הסימן שהיא מתבגרת נכון, היא חייבת להיפרד ממך אבל היא עוד תחזור, בינתיים תיהני מהזמן שהתפנה, אולי סוף־סוף תגמרי את הדוקטורט שלך. לכולם יש מילים בשבילה, לגדעון, לאמא שלה, לחברותיה, כולם מגישים לה מילים משפתיים מתנועעות, כתרופה למחלתה המביישת, אבל היא מה תעשה בהן? האם את המילים האלה תערסל בזרועותיה, האם את המילים האלה תוציא לטיול כשהאוויר מצטנן מעט, תראה להן את הירח ואת הכוכבים? היא מתעבת את המילים האלה, הן מכאיבות לה, איזה כאב מוזר מציץ בין צלעותיה כמבין סורגים, אותו היא מגדלת והוא אמנם ניזון היטב, מתפתח יפה, בזמן קצר הפך מחילזון זעיר לישות תובענית מעיקה, מכביד על הנשימה, מעורר גלים של בחילה, מפריע לה להתרכז בעבודתה, לא מאפשר לה לבצע את הפשוטה בפעולות, אפילו לענות לטלפון, שמצלצל כנראה כבר שעה. כל כך התרגלה אליו עד שנדמה לה שמתוך ראשה הוא בוקע, דרך אוזניה אל המציאות, צלצול של פעמוני אזהרה כי אין טעם במילים, זה עידן הצלילים שהתחיל עכשיו, עם שארית חייה, זו היא שמצלצלת אל העולם, זה לא הטלפון, שהרי כשהיא ניגשת אליו לבסוף לא נשמע דבר.המכשיר צונן משום מה והיא מניחה אותו על חזהּ, נחשול לוהט עולה מקרבה והיא מהדקת את שפתיה, נדמה שאם ייפלט מגרונה לא תהיה דרך חזרה, שדות יבערו, יערות ישחירו, בתים יהפכו לפחם, חום שאין לשאתו יציף את כדור הארץ, יכַלה בבת אחת את יקיריה, את ניצן הישנה אצל חברה, גופה דק ורפוי, את גדעון הנוסע בדרכים, מצלם את שרידי מדורות ל"ג בעומר שכבו לפנות בוקר, ועל כן אסור לה לשחרר את הנחשול המשתולל בקרבה, היא חייבת לכלוא אותו בריאותיה, שיבעיר אותה לבדה. כל כך הרבה נתנה להם, לשניהם, כל השנים, ועכשיו נדמה לה שזו הבקשה האחרונה שהם מבקשים ממנה, וגם אם זה כרוך בהפסקה מוחלטת של הנשימה היא תעמוד בכך, היא תוכיח להם את מסירותה, מול חלון המטבח אבער כלפיד זיכרון, מול חלון המטבח אכבה, וכשתשובו תמצאו כאן על הרצפה קליפה מנופצת, עיסה עכורה, שאריות חיים.רק הבוקר לפני שיצא ניסתה לעכב אותו ליד הדלת, כואב לי, גדעון, והוא שאל בקור, איפה כואב לך? מעיף בה מבט מצומצם. בלב, היא אמרה נכלמת, מודעת לנחיתות הכאב הזה לעומת כאבי הגוף הזוכים להכרה מיָדית, והוא כצפוי נשף בקוצר רוח, מה קורה לך בזמן האחרון? תיקחי את עצמך בידיים, תשמחי שאת בריאה, שכולנו בסדר, תסתכלי קצת סביבך ותגידי תודה.תודה, היא אומרת עכשיו, תודה לך באמת על התמיכה, אבל לְמה ציפתה, כבר שנים הוא מרוחק, שקוע בענייניו, האם היה בכלל יסוד להאמין שדווקא עכשיו, כשהיא זקוקה לו, זה ישתנה? האומנם לו היא זקוקה? שוב הכאב הזה בגלעין הפנימי ביותר, המתפורר בתוכה כמו שן חולה. אני חולה, היא אומרת אל מכשיר הטלפון הדומם, אני צריכה עזרה, אבד לי משהו ואינני יודעת אם אי פעם אמצא אותו.איך תכנה את אותו הדבר, שקשר אותה אל המולת החיים כעוּבר אל שליה מזינה, שנים על שנים, מחוברת בחבל בשרני אל בטן גדולה, רוחשת ופועמת, וגם אם היו מדי פעם אכזבות והחמצות, טלטלות וייסורים, בחיבור הזה עצמו לא הטילה ספק מעולם, ואילו לאחרונה נדמה שמיילדת קשת לב גזרה במספריים חדים את החבל, כאומרת, מזל טוב, נולדת, אבל היא יודעת כי אין זו לידה אלא חידלון, כריתה פתאומית של טעם החיים. בהונותיה מלבינים על מכשיר הטלפון המשמיע שוב את קולו, אבל היא אינה עונה, מצמידה אותו אל חזהּ, שפתיה חשוקות והיא אינה נושמת, רק היא יודעת עד כמה מסוכנות נשימותיה, ואחיה אבנר סופר עשרה צלצולים ומנתק ואז משאיר לה הודעה בנייד הכבוי עדיין, אמא נפלה שוב ואיבדה את ההכרה, הוא מדווח לה בזעף כאילו זו אשמתה, היא בחדר מיון, תגיעי מיד כשאת שומעת אותי.מעולם לא אהב להיוותר לבד עם אמו, ואפילו עכשיו, כשפיה חסום ממילא במסכת חמצן וידיה מוטלות ללא תנועה לצדי גופה ועיניה עצומות והכרתה מתפוגגת, הוא חושש מפניה, שמא תשלח אליו את זרועותיה הקמוטות לחבקו, שמא תנסה לנשקו בשפתיים חרֵבות, שמא תגעה בבכי מולו, אבני שלי, ילד שלי, אני מתגעגעת אליך. כמעט בכל ביקור היא מקדמת אותו בתלונה, איפה היית, אני מתגעגעת אליך, וכשהוא מנסה להרגיעה, אני כאן, אמא, היא שואלת בחשש, אבל מתי תבוא שוב?אני כאן, תשמחי שאני כאן עכשיו, הוא חוזר ומזכיר לה, אבל היא בשלה, אני רואה אותך כל כך מעט, אני מתגעגעת אליך. גם כשהוא יושב מולה הוא חסר לה, גם כשהיא רואה אותו היא מבחינה רק בחלל הריק של היעדרו. מפונק, ילד של אמא, היו לועגים לו הילדים בקיבוץ כשהיתה משתהה ליד מיטתו, מתקשה להיפרד, או מחפשת אותו במרחבי המדשאות, קוראת בשמו בקולה הגבוה, הצווחני מעט, אבני! איפה אתה? כלימה היתה מלהיטה את פניו כשקריאתה היתה נשמעת לפתע כאזעקה של סכנה, צריך להסתתר, להיכנס למקלטים, וכבר הילדים מחקים אותה מול פרצופו המאדים, איזו כלימה להיות נאהב כל כך.איזה עולם הפוך, הוא נאנח, איזו המצאה מעוּותת הקיבוץ הזה, שיצר בעלי חיים אכזריים המתכחשים בטבעיות כזו לטבעיים שברגשות, ובעיקר הזכרים שבהם. איזו המצאה מעוותת הגבריות, כי לפעמים נדמה לו ששנים חי במחתרת, ולא רק הוא, ולא רק בקיבוץ שלו, ולא רק בארץ שלו, אלא הגברים כולם, כמו פושעי מלחמה המפחדים להיחשף, כמו עדי מדינה, כולם כילו כך בבלי דעת את מיטב שנותיהם, ולא כדי להגשים מטרה נעלה זו או אחרת אלא רק כדי לשרוד.בשנים האחרונות נדמה שהדריכות התפוגגה מעט, כשמחצית חייך מאחוריך המשמעת מתחילה להתרופף, כמו בטירונות שסופה מתקרב, ואז יש שהגברים נעשים נשיים יותר, והנשים גבריות, אבל עכשיו מולה הוא מתעורר מחדש, המתח העתיק שלו, מול חורבת האדם הזו שהביאה אותו לעולם, העדה האחרונה לרכותו, לקטנותו, לבדידותו, להלמות לבו, כל זוועת הרגשות המוצפנים, כלימתו הגדולה.סדין פרחוני מכסה את גופה הזעיר, והרי היתה אישה גדולה, מסורבלת, בבגדיה הצבעוניים חסרי הטעם שהחלה ללבוש בהתרסה לאחר עזיבת הקיבוץ, בד רב הקיף את גופה, ועכשיו די בבדל סדין דהוי. כגלימה מקומטת משתפל עורה שהתרוקן סביב עצמותיה, דקיק ומוכתם, והוא מציץ בהיחבא בכפות ידיו, בוחן את עורו שלו. כמה מעט הדר נותר כאן, כמה אכזרית התמורה, רק אצלנו זה ככה, שהרי אצל בעלי החיים אין הזִקנה מחוללת תמורה כזו. הם הופכים איטיים מעט, וברק פרוותם מועם, ובכל זאת נותרים הם עצמם, ואילו הישישה הזו, ששערה קלוש וסנטרה מחודד ושעיר, ושפתיה נבלעות בחלל פיה, כי שיניה התותבות מחייכות אליו מעל הארונית, שונה לבלי הכר מן האישה גדולת האיברים שהיתה מחפשת אחריו ברחבי הקיבוץ, זועקת את שמו כאילו רק הוא יכול להושיעה מאסון נורא העתיד להתרגש עליה, אבני, אבני! איפה אתה?לאן נעלם כל הבשר הזה, הוא תוהה מול העור החלול של זרועותיה, כשתשלח את ידיה לקראתו ייתלה סביבן ככנפי עטלף. אנשים מתמעטים, מסתבר, הולכים ומתמעטים, החלל שהם תופסים בעולם מצטמצם, כמו גם החלל שתופס העולם בתוכם, והוא מחליק בבלי דעת על כרסו שתפחה לאחרונה, ואז מסלק את ידו כאילו נכווה, כי נדמה לו לפתע ששם מסתתר בשרה, שכל הכובד הזה שהיה שלה נדד בשנים האחרונות אל גופו שלו, כמין כישוף נקמני שהצליחה אמו לחולל על מנת לשוב ולהיצמד אליו בסופו של דבר, כפי שנשאה היא אותו ברחמה כך כפתה עליו בשנותיה האחרונות לשאת את הבשר שהשילה מעליה, וכך אין העולם חסר, שהרי משקלם המשותף לא השתנה.איזה רעיון מבעית, הוא מגחך מול העווית הלא רצונית החולפת על פניה, כעווית התינוקות אשר בטעות תיחשב לחיוך, איזה שטויות, זה כל התבשילים השמנים שהם מאכילים אותו שם, באוהלים שלהם, צלחות הנחושת המלאות אורז צהוב, והפיתות החמות וגבינות העזים, לפעמים אפילו קרעי בשר כבש, מבקשים להביע את תודתם בתבשילים שהם מגישים לו, והוא בולע עוד ועוד מתודתם, בולע ברעבתנות, בלי ללעוס, כבשי תודה שלמים פועים בקרבו, עדרים־עדרים, מנסים להחריש בקולם את הדי הלעג העתיק.איזו אנרכיה, הוא מציץ בשעונו ונאנח, כבר שעה הוא כאן ושום רופא עוד לא ניגש, כבר שעה עברה ואחותו עוד לא הגיעה, ולא שהוא משתוקק לראותה, את הפנים היהירות שכחשו לאחרונה, את המבט המנוכר, אלא שהוא משתוקק להיחלץ מכאן וזו הדרך היחידה. תסלחי לי, הוא מנסה למשוך את תשומת לבה של אחת האחיות, מה עם הרופא? כמה זמן זה עוד ייקח? אבל היא גוערת בו בעודה חולפת על פניו, זה ייקח כמה שזה ייקח, תאמין לי שהרופא לא משחק עכשיו וגם לא שותה קפה, והוא משתתק נזוף, משפיל את מבטו אל כרסו, המציאות מסמנת לו בזמן האחרון שהכול משתנה. רק לפני שנים ספורות, כשהיה מוזמן מדי פעם לאולפני הטלוויזיה, היה זוכה ליחס אחר במקומות ציבוריים, גם אם לא היו מזהים אותו בשמו עדיין היה פרצופו מעורר איזו תהייה. אתה מוכר לי, היו חיוכים מהססים נשלחים אליו, ומדי פעם התבהרות של זיכרון, אה, ראיתי אותך אתמול בטלוויזיה, העורך דין של הבדואים, נכון?לא רק של הבדואים, היה מתקן בקפידה, של כל מי שזכויותיו נרמסות, וזוכה מיד במבטי הערכה, ורק אשתו לא מחמיצה הזדמנות ללעוג לו, אביר זכויות האדם, היא מגחכת, רובין הוד, ומה עם הזכויות שלי? בעיניה, כמו בעיני אמו, תמיד היה אשם.איזו אנרכיה, רק אתמול חזר מושפל מבית המשפט. צו המורה על השבת המצב לקדמותו הוא ביקש, והשופטת סילקה אותו מעל פניה אפילו בלי להביט במסמכים. העתירה מיצתה את עצמה, היא פסקה, העובדות כבר נקבעו בשטח ואין לשנותן, וכשיצא משם היה מצחו לוהט, בקושי גרר את עצמו לאיזה בר, להירגע קצת לפני שהוא מתייצב לפני שלומית והבנים. כל כך הרבה מאמץ יורד לטמיון בקלות כזו, אבל איזו איוולת בעצם לבקש צו להשבת המצב לקדמותו, האם יש בכלל אפשרות כזו עלי אדמות, השבת מצב לקדמותו?והרי גם בקדמותו היה המצב בלתי נסבל, אוהלים נוטים ליפול בשולי הכביש המתפתל אל ים המלח, כמה פחונים רעועים. כבר אין אלה רועי הצאן הגאים הנודדים במדבר עם העדרים וחיים חיי חופש, בקיץ לשכם ובחורף למדבר יהודה. זה כבר לא חופש, זו אומללות, הקרקע הולכת ומצטמצמת והם חיים כצוענים בשולי הערים, עובדי ניקיון וזבל, גנבים, רוחות רפאים, והוא יושב ביניהם ואוכל, טומן את ידיו בתבשיליהם.חמדה הורוביץ, הוא מתנער פתאום כשקול גברי קורא בשם אמו כמזמין אותה לעלות אל בימת הכבוד. כן, הוא מזדרז להשיב כאילו בשמו קראו, קם ממקומו משום מה, זאת אמא שלי, הוא מבהיר, והרופא מציץ בו בחוסר עניין, גבוה ונאה, צעיר ממנו, ממחיש במבטו מרחק בלתי ניתן לגישור. מה קרה, הוא שואל, ואבנר מוצא את עצמו מפרט, כטוען בבית המשפט, את השתלשלות מחלותיה של אמו בשנים האחרונות, אבל הרופא קוטע אותו, מה קרה הבוקר?היא התקשרה אלי, בטח ניסתה קודם את אחותי, הוא מוסיף שלא לצורך, הצלצול היה ריק, כלומר היא לא אמרה כלום, אבל שמעתי אותה נושמת, כשהגעתי לשם מצאתי אותה על הרצפה, ליד החלון, לרגע פחדתי שהיא לא חיה, מיד הזמנתי אמבולנס, היא כבר היתה בלי הכרה, אבל עובדה שקודם הצליחה לחייג, הוא מדבר בעדה, נדמה לו שהשופטת היא המאזינה לו עכשיו, מציצה אליו מאחורי גבו של הרופא, מנסה להכשילו. האומנם מיהרת לשם? היא מלגלגת, לא עצרת בדרך, רק לרגע, לקחת את האספרסו שלך, וכשראית אותה שוכבת ליד החלון לא הרגשת שמץ של הקלה, זרזיף חמים המתפשט בגוף בכלימה, ואחרי שהזמנת את האמבולנס, האם לא נכנסת למיטתה, והתכסית בשמיכתה, ותחבת את פניך בכרית הספוגה בריחה, ולראשונה מזה זמן רב הזלת דמעה, אבל לא עליה בכית?נבוך הוא מוחה את הזיעה מעל מצחו כשהרופא מתרחק, נותן הוראות מהירות לאחות אגב הליכה. מה זה, מה קורה לי, הוא מציץ סביבו בגניבה, חושש שהבעת פניו, נימת דבריו, אופן ישיבתו, מסגירים אותו, שכל הקהל הזה, רופאים ואחיות שלא שותים קפה ולא משחקים, חולים ובני משפחותיהם, טכנאים ואנשי משק, שכל הקהל הזה מבחין ויודע כי יושב בקרבו, בזה הרגע ממש, בן שאינו אוהב את אמו.מבעד לווילון המוגף רק למחצה הוא מבחין בגבר כבן גילו שאך זה הובל לשם, מוטל על המיטה הצרה בעיניים עצומות, נושם בכבדות, ואישה שגבה הזקוף מופנה אליו, עטוף בחולצת סאטן אדומה בוהקת, גוררת כיסא ומתיישבת לצדו, ממהרת לאחוז בידו. מוסתר מאחורי הווילון הוא מציץ מרותק ומבועת בשכניה החדשים של אמו, כי נדמה לו לפתע שדרכם שולחת אליו המציאות את איומיה, מנופפת בחרבה, קץ כל בשר! ולא שלא ידע כי גם בני גילו ואף צעירים ממנו חולים ומתים, ובכל זאת לא ראה אותם לנגד עיניו, ותמיד חש מוגן מפני המוות דווקא בשל קיומה של אמו, ועכשיו הוא נתקף יראה שמא עתידה היא ללכת לעולמה בשעות הקרובות ולהותיר אותו ללא קליפת השום של ההגנה המדומה שסיפקה לו. אדם ללא הורים חשוף יותר למוות, הוא חושב, ולרגע משתוקק לפנות אל שכנו ולברר עמו בדחיפות אם יש לו הורים עדיין, והוא מציץ בפנים הנאות, המצהיבות, מרותק אל העיניים הנפקחות לפתע ומבען צעיר, קונדסי כמעט, כאילו רק לצון חמד לו ותכף יקום מן המיטה ויסתלק משם שלוב זרוע עם אשתו זקופת הקומה.האומנם זו אשתו? מחוותיהם רעננות עדיין, ללא המיאוס המצטבר עם השנים בין בני זוג, כאבק על רהיטים שאיש אינו מזיז ממקומם, ומאידך, כבני אותו גיל הם, עובדה המקשה מעט על הפענוח, כי נדמה לו שאהבה חדשה באמצע החיים כרוכה בדרך כלל בפער גילים, כמו למשל בינו לבין המתמחה הצעירה הממתינה לו עכשיו במשרד, וכשהוא רואה אותה בעיני רוחו הוא נאנח חרש, שב ומוחה זיעה ממצחו. ענתי, הציגה את עצמה מיד בשם החיבה שלה, והוא פלט, אבני, למרות שאיש מלבד אמו ואחותו לא מכנה אותו כך, ומאז מפריחות שפתיה היפות את שם ינקותו באין מפריע, אבני, הלקוח הגיע, אבני, מחפשים אותך מהפרקליטות, והכול בתום לב בלתי פתייני בעליל, המעורר בו תשוקה כבדה, עצובה, שקים של תשוקה הוא נושא על גבו כסבל יגע, והיא אפילו אינה מבחינה.מוזר, פעם היתה הלהיטות משַווה קלילות לאיברים, ואילו עכשיו היא יוצקת עופרת בדמו, קרישי דם המשייטים בגוף ומאיימים על קיומו. האומנם אליה ישתוקק, אל ענתי, על גופה המלא שגורם לה בוודאי מועקה, שערה האסוף בחומרה, עיניה היפהפיות, כמה צפוי, עורך דין ומתמחה, ואף על פי כן זה לא קרה לו מעולם.מבעד לווילון הוא שומע דיבור חרישי, צחוק נעים, כמעט נטול דאגה, רואה את היד הצהבהבה של שכנו נשלחת אל שערה הכהה של האישה, מחליקה עליו לאט, וכשהיא מסבה אליו את פניה מתגלה לעיני אבנר צדודיתה האצילית, והוא רואה אותה מניחה את ראשה על חזהו של הגבר, אצבעותיה מרחפות לאורך זרועו, עד כי נדמה שבטעות הזדמנו לכאן, למחוזות הכאב והחולי, בשעה שהיו אמורים להתרווח עכשיו נינוחים בגינה מטופחת, יין לבן בכוסותיהם, או לארוז מזוודה לנסיעה קצרה מענגת, ולפתע הוא חש שעליו להזהירם בדחיפות, להאיר את עיניהם ולחלץ אותם מכאן לפני שיהיה מאוחר, נקלעתם לבקתה מורעלת, המכשפה תרקח מכם נזיד, או לטעון למענם בבית המשפט החורץ את גורלות הגוף, אבל כשניגש אליהם הרופא והוא מצותת במאמץ לשיחתם מתחוור לו כי איחר את המועד, כי מזה שלושה ימים לא בא דבר מאכל אל השפתיים הללו, כי הכאבים בבטן מחמירים, וחרדת קודש אוחזת בו כשמתחוור לו כי ממש לידו, לצדו, הולך ואוזל אדם, במהירות עצומה, והאדם הזה, לפתע הוא חש כלפיו קרבה עזה, מטלטלת, האדם הזה אוהב ונאהב ברגע זה ממש, בעודו מתכלה כנייר עיתון שהושלך למדורה על מנת לקיים את האש, כפי שהוא עצמו, אבנר הורוביץ, לא אהב ונאהב מעולם, ובכל זאת אין חוננים אותו.קחו אותי תחתיו, הוא מבקש לומר, כי הגבר הזה, הגוף החולה הזה, מכיל בקרבו אהבה חיה, ומותו הצפוי, כמוֹת אישה הרה, הוא העוול בהתגלמותו, וכבר הוא מוכן להשתטח על הגוף הכחוש כמגונן עליו מפני הפגזת הגורל, אלא שעד מהרה נמהל צערו על הזוג הזה בצערו על עצמו ועל בניו, בעיקר על הקטן, שלא יזכור אותו כלל, ואפילו על שלומית, ונדמה לו שהיא מפנה אליו מבט מפציר, למה אתה מוותר בקלות כזו, למה אינך נלחם? וכבר הוא תוהה שמא נבדלים לגמרי דיני החיים והמוות, אולי דווקא מי שידע אהבה רשאי להסתלק מן העולם בשלווה, ואילו מי שלא ידע מוטל עליו להישאר ולהשלים את שיעורו, ואולי לכן מתנהל הזוג שלצדו ברגיעה כזו, כאילו אין כל סתירה בין האהבה למוות, כאילו אך משלימים הם זה את זו, אבל מי ינחם את האישה הלא צעירה שיופייה קורן אליו מבעד לווילון, ומה יהיה על האהבה שהיא נאהבת, היכן שוכנות האהבות החיות אחרי מות בעליהן, ונדמה לו שאם יתפלל ויבקש בכל מאודו, אולי תנדוד האהבה הקטועה הזו אליו עצמו, כפי שעבר אליו בשרה של אמו. ללא תנועה היא מוטלת לפניו, ביהירות של מי שהגיע לגיל מופלג וזכותו המלאה להיות לנטל, כשכל מאמצי החיים ותוכנם מכוּונים לאחיזה בחיים, ואחרי שהתקשה מעט להקריב את גופו שלו הוא מוצא את עצמו מוכן ומזומן להקריב את גופה, להשליך את בשרה אל המדורה הבוערת לצדו כדי להוסיף כמה שנות חיים ואהבה לגבר הזה, המחייך עדיין חיוך עדין, מתנצל כמעט, בעודו עולה בלהבות.אל תדאג, עוד מעט תרגיש יותר טוב, הוא שומע אותה לוחשת ומהנהן אסיר תודה, כאילו אליו כוּונה ההבטחה המעודדת, עוד מעט תרגיש יותר טוב, אל תדאג, אבל איך לא ידאג אם אינו מוצֵא מוצָא, שנים הוא מתחבט באותן שאלות, מה אני עושה עם האישה הזאת, מה אני עושה עם העבודה הזאת, מה אני עושה במדינה הזאת. עד לא מזמן עוד האמין שאם יעשה את המוטל עליו יביא לתיקון, אבל לאחרונה נדמה שאבדה איזו חוקיות שגם אם לא הוּכחה מעולם לפחות סיברה את האוזן, צעדים שגויים יובילו לאסון, צעדים נכונים עשויים להושיע, יותר ויותר הוא חש שהכוחות שמתחת לפני השטח חזקים בהרבה מן ההיגיון שפעם הנחה אותם, כי אם היתה הזדמנות היא הוחמצה, אבל אולי מעולם לא היתה.אני לכוד, הוא מבקש לספר לאישה בחולצת הסאטן האדומה, בגיל צעיר נלכדתי, ולא עלה בידי להשתחרר. בן עשרים ושלוש כבר מצאתי את עצמי נשוי לחברה הראשונה שלי, עד היום אינני מבין איך הוּבלתי לכך. שנים רבות היתה העבודה מפלט אבל לאחרונה איבדתי את הכוחות, את התקווה, אך לגבר שלצדו עוד יש תקווה, מסתבר, כי בקול נמוך ונעים הוא אומר לאשתו, אני יודע, ולרגע נדמה שהידיעה שלו, שלהם, עתידה לנצח את מה שיודעים הרופאים, המחקרים, הסטטיסטיקות, אני יודע שאין סיבה לדאגה, אני יודע שעוד מעט ארגיש יותר טוב.על אצבעו מתנוססת טבעת נישואים דקה, זהה לטבעתה של האישה, ושתיהן מנצנצות על ידיהם כאילו רק אתמול נישאו, וגם עיניהם מנצנצות. האם זו קרבת המוות שמחיה את האהבה או שמא זה אכן זוג חדש שנקטף בתחילת דרכו? גם אם אינם צעירים נראה שאהבתם צעירה, וכבר הוא מנסה לשחזר את סיפורם, שנים חיו בבדידות עד שנפגשו באורח פלא, או לחילופין, שתי משפחות התפרקו כדי לממש את האהבה הקצרה הזו הנגדעת לנגד עיניו. מאז ומעולם משך את לבו התיאטרון, ואלמלא לקח על עצמו להגשים את חלומו של אביו וללמוד משפטים היה אולי מוצא את עצמו שם, ועכשיו הוא מתנחם באשליה כי בני הזוג הללו אינם אלא דמויות חלולות המצפות לביוגרפיה שימציא עבורן, אבל הנה מסבה האישה את פניה ומוחה דמעה באצבעה הענודה בטבעת, ותוך כך נתקל מבטה במבטו. דומה שלראשונה הבחינה בו, למרות שהוא מסיט אט־אט ובהתמדה את הווילון, משתוקק לבטל לחלוטין את החציצה בינו לבינם, והרי לא מתוך עניין הסבה את פניה אליו אלא על מנת להסתיר את בכייה הפתאומי, המאופק אמנם ובכל זאת גלוי לעין, והיא מגביהה את כתפה כדי למחות בבד השרוול הקצר את דמעותיה, וכשלא עולה הדבר בידה היא מרכינה את ראשה ומושכת אל עיניה את שולי החולצה ותוך כך נחשפת בטנה החלקה, ועל חולצתה מתפשט במהירות כתם של רטיבות ואיפור עיניים שחור, ואבנר שולף מכיסו ממחטת נייר משומשת מעט שספגה את בכיו המוזר הבוקר, במיטת אמו, כשזו מוטלת על הרצפה ליד החלון, ממחטה ששלה מקופסה המונחת על שולחן התרופות בחדרה של אמו, השולחן הטיפשי, המפואר, שאחותו אהבה כל כך, והוא מושיט אותה ביד רפה לאישה שמולו, אשר מנסה לחייך אליו בתודה אבל שפתיה רועדות ואחרי שהיא מספיגה את דמעותיה ביסודיות, כמעט קורעת את העור העדין שמתחת לעיניים, היא טומנת את הממחטה בכיס מכנסיה הבהירים ופונה אל מיטת החולה, מפנה אליו שוב את גבה, והוא בוהה בה וחושב בפליאה על דמעותיהם שהתערבבו בממחטת הנייר, על כאבה הנוקב, הממוקד, שפגש בכאבו שלו, חסר הפשר.ואם הייתי אני הנוטה למות ואשתי יושבת לצדי, הוא תוהה, האם גם אצלנו היה הקץ המתקרב מעורר עדנה כזאת? כנראה שלא, כי כבר הוא יכול לחוש בבשרו את עוצמת הזעם שהיה שוטף את מסדרונות בית החולים כנחשול אדיר, הזעם שלו עליה על שלא הניחה לו להשתחרר ממנה עד יומו האחרון, הזעם על עצמו שתמיד ויתר בסופו של דבר, וגם כשהוא מדמה אותה ולא אותו על ערש הדווי לא פוחת זעמו, כי גם מחלתה, אם תחלה, ומותה, אם תמות, מכוּונים יהיו נגדו, כדי להשחית את שארית חייו בזיכרונות מרים ובאשמה, ביתומים בטרם עת. כן, מאז ומעולם היה לכוד, בגיל צעיר מדי נקשר אליה, לא מעלה בדעתו כי אותה אהבה ראשונה לנערה קטנת הקומה, קצוצת השיער, שעיקרה סקרנות נעורים ותשוקה בהולה למצוא מפלט מפני אמו, תהפוך למלכודת שבתוכה יפרפר כל חייו, לא מצליח להיחלץ וגם לא להסתגל, לעתים כמעט עולה בידו לשלוף את גופו משם אבל תמיד יישאר אחד מאיבריו תפוס בצבתות המכאיבות, וגם אם תהיה זו ציפורן אצבעו הקטנה עדיין יהיה הכאב בלתי נסבל והשחרור בלתי אפשרי.שנתה העמוקה, הנצחית למראה, של אמו, בצל הטיפות הקצובות הנוטפות משקיות האינפוזיה אל תוך ורידיה, צפצוף מכשירי הניטור וצלצול הטלפונים בין השיעולים והמלמולים, האנחות והתלונות, נוסכים בו אט־אט רפיון מרגיע, כאילו כל התכונה הזו נועדה להגן עליו, והוא נשען לאחור ומכסה בזרועו על עיניו וכנראה תרדמה אוחזת בו, כי כשהוא מתנער כעבור זמן קצר הווילון מוסט לחלוטין והמיטה שלצדו ריקה. הגבר הכחוש, שעורו מצהיב וחיוכו רב קסם, ואשתו היפה, האצילית, כבר אינם שם, שכנים היו לשעה קלה בלבד, מסתבר, ולמרות שדמעותיו בכיסה אין לו מושג מי היא ולאן הלכו.האם בזה הרגע נפטר, השיב את נשמתו לבורא ומיד סילקו את גופתו, או שמא אושפז באחת המחלקות, ואולי ניצחה אהבתם את המחלה והוא קם במפתיע מן המיטה ויחד פסעו שלובי זרוע בחזרה הביתה, מותירים אותו נרעש מן הפרידה המוקדמת שלא נערך לקראתה. הרי משוכנע היה ששעות ארוכות עוד מצפות לו בשכנותם, כמקובל בחדרי המיון, שעות שבהן יעלה בידו לברר את שמותיהם, עיסוקיהם, תולדות אהבתם, ועכשיו תוקפת אותו תחושה עמוקה כל כך של החמצה עד שהוא מכה באגרופיו על מצחו, כפי שנהג בילדותו ברגעים של תסכול. שוב החמצת, שוב שגית, חשבת שיש לך זמן, שאפילו מי שימיו ספורים יחכה לך, ככה אתה, מנמנם בעוד ההזדמנויות חולפות, ולמרות שלא ברור לו איזו הזדמנות הוא מבכה בדיוק, מה יכלו בני הזוג הללו ללמדו, הוא קם ממקומו אבֵל וניגש אל המיטה שלצדו, שמא נשאר שם בדל מידע שיוכל לסייע לו, אבל הגיליון המוצמד למיטה ריק, ודבר לא נותר על הסדינים, והוא משוטט בין החולים, מחפש אחר האחיות, עד שהוא מבחין באחת מהן מרחוק ומזעיק אותה בתנועות נמרצות, כאילו אמו זקוקה לה בדחיפות. תאמרי לי, הוא מנסה לחייך כשהיא ניגשת אליו, אולי בכל זאת תזכור אותו מהטלוויזיה, החולה הזה ששכב כאן, העלו אותו למחלקה? והיא עונה, אני מצטערת, אסור לי למסור פרטים, אתה קרוב שלו? והוא אומר, לא, אבל השאלתי לו ספר ואין לי מושג איך למצוא אותו, והיא מסננת, הם הלכו הביתה, תמצא אותם בבית.אז זה סימן טוב, לא? הוא מנסה את מזלו, והיא עונה ביובש, אני לא יודעת, יש אנשים שאוהבים למות בבית ויש כאלה שמעדיפים בתי חולים, וכבר היא מתרחקת, מותירה אותו נרעש והמום. אוהבים למות בבית! איזה ניסוח אכזרי, כמו מדובר בפעולה שגרתית כאכילה או אירוח. יצאת מדעתך? איך את מדברת, מישהו אוהב בכלל למות? הוא מבקש לגעור בה, כמו היתה אחת המתמחות שלו שהתרשלה בניסוחה, אבל זו כמובן כבר הסתלקה, מותירה אותו ליד המיטה הריקה, והוא מתיישב עליה בהיסוס, מחליק בידו על הסדין כפי שליטפה האישה בחולצת הסאטן את הזרוע הגרומה, וכשנדמה לו שאיש אינו מבחין במעשיו הוא מניח את גבו על המזרן, את ירכיו ואת ברכיו ולבסוף גם את כפות רגליו בנעלי בית המשפט השחורות.לנגד עיניו הוא רואה במין ידיעה שקופה, מסנוורת, כיצד ייכנסו למכונית, לאט ובזהירות תשכיב אותו במושב האחורי, תתיישב ליד ההגה ותשלח אליו חיוך מעודד מבעד למראה, נוהגת ברכות, כאילו תינוק בן יומו היא מסיעה, כיצד יגיעו הביתה, והיא תוביל אותו אל מיטתם, מיטת עילוסיהם ושנתם הטובה שאחרי, את הימים המצפים להם הוא רואה כאילו כבר גסס ומת פעם, בעבר אחר, את שעות הדמדומים הכבדות ללא יום וללא לילה, כמו נותקו כבר ממערכת השמש, את יגון הפרידה של הנשמות הוא רואה, ריקוד ללא תנועה, שירה ללא קול, וכשהוא שוכב על המיטה הצרה, משקיף משם על אמו המוטלת לצדו, על כיסאו הריק שלו, הוא מתייפח שוב, אבל אין לו במה לנגב את דמעותיו כי ממחטתו בכיסה, והן צונחות לצדי עיניו ונספגות בסדין, ואין לו גם ממי להסתירן, כי ממילא איש לא מבחין בו, וכל הזמן הוא מציץ אל המסדרון, אולי יראה אותה שוב, אולי שכחה כאן איזה מסמך, אולי תחזור להשיב לו את דמעותיו ויוכל לחלץ מפיה את קצה החוט שבעזרתו יצליח לעקוב אחר גורלם. לרגע הוא מזנק נסער מול בוהק אדום חולף במרחק ונעלם, מותיר אחריו נוגה מתעתע, ושוב הוא מזדקף בלב הולם כשדמות נשית מתקרבת במהירות אל מיטת אמו, אבל זו לא היא, האישה הגבוהה והגבעולית בחולצה השחורה ובחצאית הצרה, שגם היא שחורה כמובן, זו אחותו דינה, המבוגרת ממנו בשנתיים ימים, ולמרות שחיכה לה כל הבוקר הזה כדי להיחלץ מכאן הוא מושך את הווילון המפריד ביניהם, מניח את ראשו על המזרן ומעמיד פני ישן בטרם תבחין בו.פרק שניהיא ידעה שעליה למהר, בגיל הזה הכול יכול לקרות, ברגע אחד מסתלקים מן העולם, אפילו אלה שהשתהו בו שנים על שנים נשמטים בחטף, כאורחים המתעכבים במסיבה ומטריחים את מארחיהם ולפתע חומקים בחוסר נימוס, בלי לומר שלום ותודה, ואין שהות להיפרד, ואין הזדמנות לסלוח, ולא לשאול שאלה אחרונה, לא לפייס ולא לרַצות ולא לפַצות, ואף על פי כן כשמצאה את עצמה לבסוף בפתח בית החולים לא אל אמה מיהרה, לא אל הקדחתנות הקרה של חדר המיון, אלא אל הבניין המרוחק מעט, המוקף במדשאות, שם נשים כבדות גוף משתרכות באיטיות אבל פניהן מלאות תשוקה, שם ריח הדם נמהל בריחו של חלב הניתז משדיים תפוחים וריח עור תינוקות דקיק הפוגש לראשונה את אוויר העולם, ריחם של חיים המשתנים בבת אחת, מצטופפים ומפַנים מקום בחרדת קודש למלכי הכבוד החדשים, ושם היא מתהלכת נבוכה, מציצה בחדרים, מעמידה פנים שהיא מחפשת איזו יולדת, אבל ידיה הריקות ופניה הקודרות משבשות את ההסוואה, והיא נודדת במסדרון הארוך, עיניה מתרוצצות, מחפשת את החדר שבו שכבה היא עצמה לפני שש־עשרה שנה.זה היה החדר האחרון, היא נזכרת, הקרוב ביותר להרים, ליד החלון היא שכבה, מיניקה את ילדת החורף שלה כשפתותי שלג החלו לצנוח על הצמרות, וכשגדעון הגיע בבוקר מצא אותן ליד החלון המכוסה אדים, והוא חייך נרגש ונשק לשתיהן, כל כך צמודות היו שנשיקה אחת הספיקה, ואז הגביה את המצלמה התלויה על חזהו וצילם אותן עטופות בערפל הסמיך, פניה נוהרות אליו לצד פני התינוקת הישֵנה, כי הנה החלל הקבוע ביניהם התמלא בדיוק כפי מידתו, כפי מידתה של התינוקת, והתמונה הזו התלויה עדיין מול מיטתם מסנוורת אותה מדי בוקר בזוהר השלג שמיהר להתפוגג, מערפלת אותה במגע האד הסגול. על פי רוב לא רואים שם דבר, ורק ברגעים נדירים מבליחות מן הערפל דמויות חיוורות כרוחות רפאים, כשתי נשמות עתיקות שזכו להיוולד מחדש זו בזרועותיה של זו.זה החדר, היא ניצבת מהססת בפתחו, זה החלון, אלה ההרים, זו המיטה האחרונה, שם שוכבת על גבה דמות נערית שזרועה מכסה את פניה, שערה בצבע האגוז. תראי את הזרוע הדקה הזו, המזכירה את זרועה של ניצן, אבל איך ייתכן, הרי ניצן עכשיו בבית הספר, היא נזכרת בהקלה, כאילו רק העובדה הזו הופכת את מחשבתה למופרכת, כי לרגע מבהיל נדמה לה שבמרחק שנפער לאחרונה בינה לבין בתה גם הריון שלם יכול להידחק, ולידה חשאית, פרשה כזו מתחילתה ועד סופה. בצעדים נידפים היא מתקרבת אל המיטה, רק לוודא שמדובר במחשבות שווא שמיד תתבייש