רחוב קטלין - פרק ראשון

מקומות

איש מהם לא הצליח להתרגל לדירה או לאהוב אותה; הם קיבלו אותה כמשהו המובן מאליו, כפי שקיבלו עוד דברים רבים אחרים.הדירה היתה מקום מפלט מפני הגשם והשמש ותו לא, כמוה כמערה, גם אם נוחה יותר. היא היתה תמיד מוזנחת במקצת, אף על פי שגב' אֶלֶקֶש נתנה את הנשמה כדי לשמור על ניקיונה; כי טבעה הנוגד־את־הסדר של הדירה לא אִפשר לשמור בה על סדר מאורגן אלא למשך כמה דקות; בסיומן של הדקות הללו, כאילו נענתה הדירה לרצונו של כוח מסתורי שעמד מאחוריה, התפוגגו באחת גם המראה הנאה וגם ההרמוניה. האורח לקח מן המגש דווקא את הכוס היחידה שגב' אלקש שטפה בחיפזון, או לא שטפה כלל; הגברים שחיפשו מאפרה מצאו שהיא מלאה בדלי סיגריות וגפרורים משומשים, כי היא שכחה לרוקן אותה. הם השקיפו משפת הדנובה, מן הקומה השישית של בית דירות חדש יחסית, אל הגדה השנייה של הנהר; מחלונות הבית החדש אפשר היה לראות את הבית הישן שפיגומים הסתירו את חזיתו, פיגומים שהוצבו בעת ששיפצו אותו יחד עם הבתים השכנים. הוא נראה כחבר ילדות שמתוך כעס, או בבדיחות הדעת, כיסה את פניו במסֵכה ושכח להוריד אותה אף על פי שנשף המסכות הסתיים כבר. בָּלינט, אִירֶן או גב' אלקש היו עומדים על המרפסת ובוהים בגדה השנייה של הדנובה גם אחרי שנבנו בתים בצדו השני של רחוב קטלין, זה הנושק לשפת הנהר; אם במקרה נכנסו לחדר אלקש או קִינגָה, הם היו מתחילים להסתובב סתם כך ולהעמיד פנים שהם עסוקים.כולם סבלו בדירה הזאת, לא רק מפני שהקומות היו גבוהות מדי והחדרים קטנים מדי ומפני שלא היתה להם גינה; כל אחד סבל מסיבותיו שלו; ויותר מכולם סבל שם אלקש. מלבד קינגה גילו כולם יחס של התחשבות באלקש, כאילו לעת זִקנה קיבלו סוף סוף את העצות שהיה משמיע באוזני חניכיו בבית הספר, גילו טוּב לב ועזרו לו להעביר איכשהו את הזמן. בכוח רצונו המופתי הראה אלקש שהוא מסוגל לדאוג לעצמו. הוא עסק במלאכת יד, הדביק שקיות נייר ותיבות קרטון למען המועצה, ואפילו עבד קצת על מכונת הכתיבה וחיבר מאמרים קצרים על בעיות חינוכיות. מדי פעם בפעם אמרה לו אירן כי שלחה כתבה שלו לכתב העת "חינוך לכול", ושם גם פרסמו אותה. אלקש ידע, גם אם לא אמר זאת בקול, שכתבותיו אינן עדכניות ואינן חדשניות ולא ייתכן שידפיסו אותן; הסכום הזעום שכביכול נשלח אליו כשכר סופרים הושאל למעשה מקופת משק הבית, נמסר לידו כדי שיוכל למשש אותו, והוחזר למקומו.הריהוט בדירה, מלבד כמה שינויים, נותר כפי שהיה, אף על פי שבלית ברירה היה עליהם למכור לא מעט רהיטים כאשר עברו לכאן, בשל ממדיה הזעירים של הדירה החדשה. לרוב היה אלקש יושב מתחת לפסל של קיקרו כמו בימים עברו, אף על פי שלא ידע מדוע: הרי לוח שולחן הכתיבה ומגירותיו היו תפוסים בחפציה של אירן. פעמיים ביום הוציאו אותו לטייל כמו שמוציאים כלב, ואף על פי שהשתוקק ליהנות מן השמש, הרוח והמים, הבין כי למלוויו אין זמן ויש דברים חשובים יותר לעשות מאשר לטייל איתו על שפת הדנובה. כעבור זמן קצר היה מבקש אפוא בנימוס לחזור הביתה. כשאירן היתה מוציאה אותו היא נהגה לקנות לו משהו: בקיץ גלידה או תירס, בחורף דלעת קלויה או ערמונים. אלקש היה לועס את האוכל, אך בתוכו פנימה חש גועל: הוא התבייש בחוסר האונים שלו. קינגה תמיד הפריעה לכולם. לאיש מלבד אלקש לא היתה סבלנות אליה; עם זאת, למן ההתחלה היתה הילדה מתוסכלת מכך שסבא שלה אינו יכול לראות מה היא עושה, גם לא כשהיתה מוציאה לו לשון או עושה העוויות מן המרפסת לעיני העוברים ושבים ברחוב. לא היתה לו כל סמכות בעיניה; היא היתה בטוחה מדי באהבתו לה ולא רצתה בה. היא הציקה לבלינט בהתפרצויות הרגש שלה אבל הוא בקושי נענה לה, ומפעם לפעם היה מזכיר לה בהבעה נרגזת לבקר את אבא שלה, ולא לשכוח שהיא הבת של פּאלי ולא שלו.גב' אלקש בוססה נואשות בים של מי כביסה ושטיפת כלים, תמיד לא מספיקה לעשות הכול בדירה הזאת, ששניים מחדריה תפוסים על ידי אירן וקינגה. בשל חולשתה התמרמרה על גודלה של הדירה, ומצד שני התלוננה שהדירה קטנטונת, מתאימה רק לקבצנים, כמעט מביכה בגודלה בהשוואה לבית ברחוב קטלין. בכל פעם שהסתובבה בה היתה מציינת לעצמה את היעדרם של החפצים והרהיטים שנמכרו או נעלמו, וכאשר עסקה בעבודות הבית היתה קופאת על מקומה כפסל של חוסר אונים, אובדת עצות לנוכח חסרונם הצורם של עליית הגג, המרתפים למיניהם, או המדפים והשידות שהיו מותקנים במזווה. היא התגעגעה לבלנקה עד כדי כך, שבימים שבהם היתה אמורה לקבל ממנה מכתב והמכתב לא הגיע היתה מייללת בעצב, עומדת בחדר המבוא הצר ומביטה באכזבה כה רבה בדוור, עד שזה האחרון הסיט את עיניו ממנה כאילו היתה זו אשמתו שהזקנה לא קיבלה את המכתב הטיפשי שלה. גב' אלקש חשבה על בלנקה בהתרגשות גוברת והולכת, ובאותה מידה גבר בלבה הפחד מן השעה שבה תסיים אירן את עבודתה ותחזור הביתה. מן הרגע הזה, דרך אגב, חששו כל שוכני הדירה, גם אלקש, שלא ראה את המתרחש אבל חש את הופעתה של אירן על מפתן הדלת ושמע אותה פותחת בתלונות על כך שהתישו אותה וניצלו אותה בבית הספר, ומתחילה מיד, כמו מכונה, לסדר את הבית. בלינט, גב' אלקש וקינגה עקבו אחריה במבטם בלי להוציא הגה מפיהם. הם ראו אותה עוברת מחדר לחדר, הודפת קדימה או אחורה ספר שחרג משורת הספרים הישרה, או מזיזה אגרטל שמיקומו לא מצא חן בעיניה. המאבק היומיומי על הסדר בכוננית או על השולחנות, על המרחק השווה בין החפצים, שגם בחלוף השנים לא הצליחה גב' אלקש ללמוד את מיקומם המדויק, היה כה מרתיח ומשפיל, עד שגב' אלקש הרגישה שהיא מתייסרת עד מוות בשמירה על הניקיון, ונתקפה שוב ושוב רצון עז למשוך את המפה מן השולחן ולהשליך את כל הקישוטים מבעד לחלון.כשאירן צעקה, היו תגובותיהם על צעקותיה שונות בתכלית. אלקש האזין כמתבייש להטעמותיה המתמשכות, הלא טבעיות; גב' אלקש נתקפה בהיסטריה מהולה בחרדה: שוב היתה לאירן סיבה מוצדקת לצאת מן הכלים. ואילו בלינט הגיב בסקרנות. אירן היתה תמיד נרגעת ברגע שהבחינה בפניו או בהבעתו של בלינט; פעם אחת גם ראתה אותו מעשן בפינה ונועץ בה מבט משועשע במקצת. אז היה קולה משתנה, ומפעם לפעם היתה פורצת בבכי ומבקשת סליחה, ותמיד באותו תירוץ: היא מזדקנת, היא מותשת, היא עצבנית. אובדן שליטתה של אירן בעצמה, זעקותיה, פניה הזועפות, חליצת נעלי הבית שלה והשלכתן ארצה ותלונותיה הבלתי פוסקות היו בדיעבד מזעזעים הרבה יותר מחטאיה הישנים של בלנקה, שממנה תמיד ציפה אביה שתעשה דבר מה לא הוגן, אפילו מרושע, גם אם לא את המעשה שעשתה. קינגה, שלא הכירה צד אחר של אירן, היתה המומה לשמע המעשיות של סבהּ וסבתהּ על הבית הישן ועל ילדותה של אמהּ. אירן, שנהגה לבדוק את שיעורי הבית שלה והיתה אם קפדנית, אף כי נראתה כמי שמתקשה להפנים את העובדה שהילדה הזאת היא בתהּ, לא דמתה בשום אופן לדמות הזוהרת שהצטיירה מזיכרונותיהם של בני הזוג אלקש.כאשר היה בלינט בבית, בדרך כלל השתעמם, וגם התפלא. שוב ושוב נדהם לגלות שאין זה משנה איפה הוא גר: כל תקוותיו שחוסר הממשות בחייו ייעלם לאחר שיישא את אירן לאישה היו תקוות שווא. גב' תֶמֶש הצליחה להציל בעבורו רק כמה חפצים מבית משפחת בּירוֹ, אם כי רוב הקישוטים של הזוג אלקש עדיין הקיפו אותו, אבל הקסם שציפה לו לא התממש. דירת המגורים של משפחתה של אירן לא דמתה כלל לביתה ברחוב קטלין. ההתרגשות שחש למחשבה על המקום האחר ליוותה אותו עד לכאן, והנישואין עם אירן הביאו רק לכך שהבין שגם אירן מחפשת, ולשווא, את הבית ברחוב קטלין באותו להט שבו הוא מחפש אחריו ובאותו ייאוש הממלא את לבם של בני הזוג אלקש. רק קינגה חייתה ביניהם עליזה ונטולת חרדות, חסרת כל השתוקקות להאזין לקולות רחוקים. הרי קינגה לא הכירה שום דבר לבד מן הבית הזה בפֶּשְט, וראתה כל זיכרון שאין לה קשר אישי אליו כחשוד וטיפשי.החוק של המקום האחר היה ברור: לעולם לא לתת את הדעת על המצוי, אך גם לא על הרצוי. במחנה המעצר, למשל, עוד לפני ששלחו אותו לעבוד בחיל הרפואה, התעלם בלינט מגדרות התיל ומאור הזרקורים החודרני וחי רק בחדר ההתאוששות ובאוניברסיטה. הוא עשה את המלאכה שהצטווה לעשותה, ומדי פעם הביט בכפות ידיו המלוכלכות והתלבט כיצד יוכל לגעת בחולים באצבעות כאלה ואיך יצדיק בחדר ההרצאות את לבושו המוזר. הוא לא ראה את הגינה של משפחת הֶלד, את האוכפים של הרב סרן או את פסלו של קיקרו, למרות כל מאמציו להחיות את המרכיבים הללו של חייו הקודמים. אחרי שחזר מן המחנה, בהיותו דייר בבית משפחת אלקש וגם במקום עבודתו, לא חש כלל את החדר שבו התגורר, את האמבט שבו התרחץ, את החולים שטיפל בהם או את המיטה הנוחה שישן בה, אלא רק את מחנה המעצר. בזמן שנתן זריקה לחולה הרגיש כאילו הוא חופר באדמה. גם אם איש מלבדו לא היה בבית היה נחפז לצאת מחדר האמבטיה משום שבמחנה הורשה להתרחץ רק במהירות, וגם אם היה בידו לישון שינה ערֵבה עד שעה מאוחרת, התעורר מכוח ההרגל בעת צלצול ההשכמה שהיה נהוג במחנה. הבית ברחוב קטלין עמד עדיין על תלו; אירן ובני ביתה התגוררו בדירת משפחת אלקש, ואף על פי ששני הבתים הסמוכים ברחוב קטלין עברו לבעלות זרה, הרשויות לא הלאימו עדיין את שלושת הבניינים כדי להסב אותם לבית אבות ממשלתי, והדיירים החדשים לא התנגדו לכך שיציץ מבעד לחלון אל הבית שהיה פעם שלו. אך לשווא השקיף עליו ולשווא נגע בו: הבית, אף על פי שנראָה כאילו לא השתנה בו דבר, נעלם כבר, ויחד איתו אבד גם הרחוב; אף על פי שפסע בו הלוך וחזור נלקח הרחוב ממנו כאילו היתה זו ממחטה שמישהו תחב לכיסו ואחר כך שלף אותה משם.גם בתקופת החיים ההרמוניים ביותר שידע, כשהתגורר בכפר, אך לשווא ניסה להיזכר בַּיקר לו מכול. הוא היה בעליו של בית בודד, אבל הזיותיו על המקום האחר תעתעו בו והוא חש כאילו הוא מתגורר כדייר משנה בשדרות ראקוֹשי. בערב היה מנמיך את הרדיו כי זכר שהמוזיקה מפריעה למשכיר הדירה; בין הרהיטים המבוהלים של בלנקה הקשיב לשקט ולקולות האופייניים לכפר בשעות הערב והבוקר. כאן, לצדה של אירן, התקיימו במקביל מחנה המעצר, בית החולים, החדר ששכר, דירתה של בלנקה והבית בכפר. מדי פעם עלה חיוך על שפתיו למראה הנשים המנסות לשמור על הסדר בזירת ההתרחשות הדמיונית הזאת, ששוב ושוב חדרו לתוכה מקומות זרים וזירות אחרות, ותהה מדוע הן מצחצחות את ידיות הדלתות אם אין כאן דבר מלבד בוץ, גדרות תיל וזרקורים: ממילא אין לדלת מנעול, רק שומר הניצב לידה. הוא לא הבין מדוע הן ממרקות את רצפת הפרקט אם בבית החולים יש רצפת אבן שאין טעם אפילו לשטוף אותה, מדוע הן משתעשעות בניקוי חדר האמבטיה שאין לאסיר זכות להשתמש בו, ומדוע כה חשובה להן המרפסת, על אדניות הפרחים שבה, אם משכיר הדירה ממילא לא סובל אותה, מה גם שלכל העציצים של בלנקה מצפה אותו גורל מר של הזנחה. הוא לא הבין איך בכלל היה מקום בבית הקטן בכפר לכל האנשים האלו, ביניהם אפילו ילדה קטנה שנשכחה במשמרת הבוקר. כל זירות ההתרחשות של חייו נכנסו ויצאו בשערי ביתו; כאשר התעייף מקריאה או מהאזנה למוזיקה ולא היה לו משהו מיוחד לעשות, היה נשען אחורנית בפינה שבה הצטנפה בלנקה תמיד וצופה בכל המקומות, בתמורות שהתחוללו בהם, והתחשק לו לברכם לשלום ולשאול אותם אם הם מכירים זה את זה כפי שהוא מיטיב להכירם. הסיבה לבואו הנה, הדבר שהניע אותו לחפש את אירן בתערוכה, הזירה היחידה שהכיר את כל מרכיביה כאילו היו אלה עצמותיו שלו ועצביו שלו, לא היתה מוחשית עוד, גם בנוכחות אירן וגם בלעדיה, ולא שוחזרה בשום שיחה או זיכרון משותף. גם אירן, כפי שהתברר, לא ידעה את מילת הצופן; לשווא נשא אותה לאישה. רחוב קטלין נעלם בגדתו השנייה של הנהר יחד עם גב' תמש, עם בני הזוג הלד, עם הרב סרן והֶנרייֶט.כשהיה להם זמן ולא באו אליהם אורחים, וגם הם לא יצאו לשום מקום, היו נשארים יחד ומדברים. (האורחים של אירן הכבידו לא מעט על שני הזקנים, שנאלצו ללכת לישון בשעה מאוחרת מן הרגיל, ואם לא חיכו עד לסיום הביקור, התעוררו בשל קולות הפרידה מן המארחת והרעשים שבקעו מן המטבח בעוד אירן שוטפת את הכוסות ומחזירה אותן למקומן. הם הרגישו ביתר שאת שהם אינם גרים עוד בביתם הישן, שהבית ברחוב קטלין שהיה פעם בשליטתם כמו התעופף על כנפי הציפורים אל מחוזות רחוקים של אגדות ילדות, ועתה עליהם להסתגל להרגליה של אירן הבוגרת, שלא היה לה לא חשק ולא זמן להתאים לצורכיהם את עצמיותה שהשתנתה.) אלקש ישב בגו זקוף, גב' אלקש צנחה מותשת על אחד הכיסאות, ואילו קינגה נצמדה לבלינט וסקרה אותם מן המקום שבו ישב. קינגה הגיעה למסקנה שאירן משעשעת אותה, שכן היא דיברה תמיד בקול רם כאילו איבד אלקש גם את שמיעתו, ובהטעמה מודגשת; אבל מה שנראה מגוחך לילדה היה בלתי נסבל לאוזניו הרגישות של אלקש. השניים ישבו ביחד שכן לא יכלו לחיות זה בלעדי זה, אף על פי שנוכחותם הצמודה עצבנה אותם. כאשר ראה אותם פאלי יחד עם בלינט, בתקופה שבה היה עוד בעלה של אירן, הבין מיד שאין שום טעם שיסתובב בחברתם, כי האנשים האלה יודעים משהו שגם הוא וגם קינגה אינם יודעים: הם שומרים על סוד שלעולם לא יגלו אותו לאדם זר. כאשר גירשה אותו אירן, היה פאלי היחיד מבין כל חבריהם ומכריהם שהבין מדוע נגזר עליו הדבר, והוא היה היחיד שלא התרעם על כך שאירן החליפה אותו במישהו שאין לו שום עתיד, מישהו שהיה ידוע כרופא גרוע והגיע אל הרפואה במקרה, עקב טעות בבחירת משלח היד; מישהו שלא היה מושך במיוחד ונראה זקן ממנו, מה גם שברור היה שלבו לא נקשר באהבה לוהטת אל אירן, שאותה, דרך אגב, נטש כבר פעם אחת, על פי דברי אירן עצמה. פאלי ידע שלא מדובר כאן באירן ובבלינט, לא מדובר בו ובאירן וגם לא באהבה, אלא במשהו חסר־שם המקשר בין האנשים האלה, המטיחים זה בזה מילים חסרות משמעות כאילו היו משחקים בכדור, מושגים שהיו לא מובנים לו או לילדה, ואף על פי כן הציתו ניצוץ בעיניהם והביאו לכך שאפילו אלקש צחקק קלות. כאשר חלפו ההלם הראשוני והעלבון, אפשר לומר שבלינט אפילו שמח לעזוב אותם; הוא הסתלק בלי בושה כדי שהם יוכלו לשחק את משחקם המוזר בינם לבין עצמם, ללא עדים.גם כשהחלו משחקים זה עם זה בעולמם הדמיוני, היו נלהבים וצוהלים רק למשך זמן קצר, ומיד היו מתעייפים מן ההצגה. המשחק לא פתר שום דבר ולא הקל על סבלם; הוא היה כמעין תשוקה שאין ולא יכול לבוא בעקבותיה שום חיבוק. הם היו מעטים מכדי לשאת בנטל, מכדי להחזיק מעמד תחת כובד משקלן העצום של התמונות שעלו מן המילים. הם התגעגעו אל המתים; האווירה בחדר נבקעה לשניים והטילה צל על פניהם, כמו תקרה העומדת לקרוס עליהם. כעבור זמן מה ידעו כולם שלשווא השתעשעו בדמיונות, ואף על פי כן התחילו מחדש את המשחק, כי למרות שהדברים מעולם לא נאמרו במפורש, הם קיוו שאם יחזיקו ידיים ויתמכו זה בזה ויחפשו את המילים המתאימות, יֵצאו מן המבוך וישובו הביתה, גם אם בדרך לא דרך; ועד אז הם מוכרחים להחזיק מעמד בדירה הזמנית, גם אם היא גבוהה מדי וקרובה מדי למים, כשם שהציפור חייבת לרדת ארצה תוך כדי מסע נדידתה כדי לנוח ולהחליף כוח. ארבעה יצאו אפוא לדרך, אולי חמישה, כי גם בלנקה היתה איתם וכתבה מכתבים. אם רק אחד מהם יצליח לשוב הביתה, יחזרו בעקבותיו כולם; לאלקש ישוב כושר הראייה והוא יעמוד בראשם וינהיג אותם, גב' אלקש תוכל שוב לנוח, תשמין ותתפור כריות ותתעצל לה, ואירן ובלינט יאהבו זה את זה; אירן תהיה עדינה, שקטה, זוהרת, וגם בלינט יזרח מרוב אושר, לפניו עתיד מובטח של רופא דגול. פעם אחת, בשעת משחק, ביקרה אצלם הנרייט. בלי שיהיה גופה מוגדר ומוחשי היא היתה שם והקשיבה להם בעצב, כי ידעה שבלעדיה לעולם לא ימצאו את רחוב קטלין, ואין זה משנה כמה יחפשו אותו. קינגה, שהיתה אז ילדונת קטנטונת, ראתה אותה, אבל לשווא אמרה להם שיש עוד מישהו בחדר; סבא שלה דקלם באוזניה שיר על ילדות רעות, ואירן סטרה לה על כף ידה כדי שתפסיק לשקר כי זה לא יפה, ואז לקחה אותה בזרועותיה והשכיבה אותה לישון.