פרידה מבבל - פרק ראשון

1

הגבר נראה בן ארבעים, אולי קצת פחות. הוא לבש ג'ינס כחולים וחולצה מכופתרת בצבע ירוק והיתה לו כרס קטנה, אבל חוץ מזה הוא נראה בסדר. לא הכרתי אותו, אבל אני עוד אכיר. האישה היתה בת שלושים ושש ונראתה מצוין לגילה. היא לבשה חצאית צבעונית עם ציורים של פרחים וחולצת בטן כתומה. היא היתה שזופה מאוד, השיער שלה היה ארוך וחום והעיניים שחורות ומבריקות. קראו לה גילה דולגין - ואותה הכרתי.גילה הורידה את החולצה והבחור נשך לה את הצוואר בעדינות, וזה פחות או יותר השלב שבו הפסקתי לצפות בהם. המצלמה שלי היתה מוסתרת בתוך אגרטל מכוער על השידה מול המיטה בחדר שלהם, ומה שכבר ראיתי במוניטור הספיק לי.מלון רומיאו ויוליה נמצא בקצה המזרחי של כרם התימנים, ליד החורבות של לולה ואלנבי 54 וממש לא רחוק מהמנזר, שהיה המקום הקבוע שלי פעם, לפני שהתחתנתי. רומיאו הוא מלון קטן ונוח, יש בו קצת יותר מעשרה חדרים, המדרגות מכוסות בשטיח אדום שהנעליים שוקעות בו והרהיטים נוחים ויציבים כמו בעל הבית, בחור נחמד בשם עדי רומנו. שתיתי אתו כמה פעמים בירה בבר שעל הגג במלון, משם אפשר לראות חתיכה קטנה של ים.החדרנית נתנה לי את המפתח לחדר של גילה. שילמתי לה מאתיים שקל וככה יכולתי לשים שם את הציוד. זה יֵרד מחשבון ההוצאות של עומר דולגין, מנתח פלסטי. ישבתי בחדר ליד ושמעתי אותם גונחים. התמונות במוניטור לא היו ברורות, אבל אפשר היה להבין שהם לא מחליפים מתכונים לעוגת דבש.הסיפור תמיד חוזר על עצמו. מגיעים אלי גבר או אישה, זה לא ממש משנה, יושבים מולי נבוכים ומספרים לי סיפור. אני כבר שמעתי את הסיפור הזה המון פעמים, אבל עבורם הכול חדש. הם מספרים לי שבן הזוג מתנהג מוזר, מדבר הרבה בפלאפון, תמיד מהחדר השני, ואחר כך מוחק מהזיכרון את המספרים, אז אי אפשר לדעת עם מי הוא דיבר. הוא גם חוזר מאוחר מהעבודה, לפעמים מאוד מאוחר. הם לא יודעים מה קורה, אולי הוא בוגד ואולי לא, אבל הם רוצים לדעת את האמת.הם שואלים אותי, "כמה זה יעלה?" ואני אומר להם שאין מחיר לאמת, אבל השכר שלי הוא שלוש מאות חמישים שקל לשעה, לא כולל הוצאות מיוחדות.הם שואלים, "תוך כמה זמן תהיה תשובה?"ואני אומר, "שבוע, שבועיים, לא יותר."אחרי שבוע־שבועיים הם מגיעים ואני מסביר להם מה ראיתי ומוסר להם מעטפה חומה עם הדוח שלי וכמה תצלומים. אני נותן להם מספר טלפון של עורך דין שהוא גם מגשר וגם לא יקר וגם במקרה חבר שלי. הם בוכים, אני לוקח את הצ'ק. סוף הסיפור.גם ד"ר דולגין רצה לדעת אם אשתו בוגדת בו. דולגין היה בחור שמנמן ונמוך עם שיער דליל שהזיע בלי הפסקה. היתה לו קליניקה בקיסריה, שם הוא תיקן שדיים קטנים, ישבנים מידלדלים, ירכיים עבות ושפתיים דקות של נשים עשירות ולא מרוצות מעצמן. הוא קיבל את הטלפון שלי מעורך דין אשד, שאמר לו שאני מתמחה בדברים כאלה.עורך דין אשד צדק, אני מתמחה בדברים כאלה. יש כל מיני משרדי חקירות: יש את המשרדים הגדולים כמו מודיעין אזרחי וּויצמן ויער, שמספקים ללקוח הכול, שירותי חקירה, ייעוץ כלכלי, הדברה, ניקיון, קפה ומאפה. הם גם יעשו לך מניקור ברגליים אם תשלם מספיק. יש את הבינוניים אבל המכובדים, אלה שמתעסקים בחקירות כלכליות עבור בנקים וחברות ביטוח. להם יש משרדים בבתים לשימור בשדרות רוטשילד, על הקירות תלויים ציורי שמן מקוריים שנראים יקרים, וכל החוקרים בלי יוצא מן הכלל לובשים חולצות תכלת מכופתרות עם רוכב פולו רקום על הכיס. יש את המשרדים הקטנים והזולים, שיושבים בדיזנגוף או ביד אליהו, עם שלושה־ארבעה חוקרים ומזכירה שעובדת חצי יום. הם לוקחים כל עבודה שיש, בעיקר איתור חייבים ומסירת צווים של הוצאה לפועל. בתחתית הסולם, למטה־למטה, ממש בסוף של אבן גבירול, יש אותי - ארז בראון - בראון חקירות בדפי זהב.המשרד שלי זה אני, מזל המזכירה ומתמחה שאני מענה במיטב המסורת של בראון חקירות. אני מתעסק כמעט רק עם תיקי גירושים. הרבה חוקרים לא אוהבים להתעסק עם גירושים. גירושים זה עסק מלוכלך ואתה חייב להתלכלך בו יחד עם הלקוחות שלך. לי לא אכפת, זאת הפרנסה שלי. יכול להיות שעומר דולגין יבכה כשהוא יראה את אשתו מוצצת לבחור בן הארבעים עם הכרס הקטנה, זאת תהיה הבעיה שלו.שאלתי את דולגין אם אני יכול לצותת לטלפון שלו, והוא אמר שלא. כנראה שגם לו היה מה להסתיר. שאלתי אותו אם הוא חושב על גירושים. הוא שאל, "מה זה משנה?" הסברתי לו שבבית המשפט הוא יוכל להשתמש רק בראיות שהושגו באופן חוקי, ולא בטוח שציתות לטלפון של אשתו, למשל, הוא מעשה ממש חוקי. "לא שאני הולך לעשות את זה," אמרתי, "אתה מתאר לעצמך שאני עושה רק דברים חוקיים.""כן, אני מתאר לעצמי," אמר דולגין. הוא נראה עגמומי, כאילו כבר ידע שאשתו בוגדת בו עם גבר בן ארבעים עם כרס קטנה. דולגין אמר, "אני לא חושב על גירושים, אני גם לא חושב שגילה בוגדת בי." הוא הוציא מטפחת לבנה ענקית וניגב את המצח ביסודיות.מדי פעם הצצתי במוניטור וראיתי איך הבחור השמנמן יורד לגילה דולגין. היא צרחה וכנראה נהנתה מאוד. הוצאתי את המחשב הנייד שלי והתחלתי לכתוב את הדוח. היה לי כבר מסמך מתאים, כל מה שהייתי צריך זה לשנות את השמות של האנשים ואת התאריכים והמקומות שבהם הזדיינו בני הזוג. אחרי עשרים דקות הדוח היה כמעט מוכן, רק עוד כמה פרטים קטנים לברר וזהו. לא יותר מיום־יומיים עבודה על התיק.גילה דולגין והבחור כבר היו במקלחת, ולפי הקולות שבקעו מהמוניטור הם המשיכו להתעסק אחד עם השני ודי נהנו, ואני פתחתי טלוויזיה מרוב שעמום, ראיתי את ערוץ החיים הטובים. שלושה הומואים עיצבו מטבח לברוקר נמרץ שגר בווילג' ותכנן להפתיע את אשתו. עברה חצי שעה. גילה והבחור התלבשו, שלושת ההומואים סיימו לבנות את המטבח, אחרי שהתווכחו שעתיים על הצבע של הידיות, ואני יצאתי החוצה וחיכיתי לגבר עם החולצה הירוקה והכרס הקטנה. הוא ירד לבד והלך ברגל עד לרחוב הכובשים, שם חנתה המאזדה האפורה שלו. לא התחשק לי להמשיך לעקוב אחריו, אז פשוט רשמתי את המספר - את שאר הפרטים עליו נברר בפעם אחרת.עליתי בחזרה לרומיאו, נכנסתי לחדר של גילה דולגין, לקחתי את מצלמת הווידיאו שלי, החזרתי לחדרנית הרוסייה את המפתח ושילמתי לה עוד מאה שקל, שתשמח... מה אכפת לי? על חשבון דולגין. חניתי ברחוב ביאליק, על כחול־לבן, אפילו שמתי כרטיס. מאז שהעירייה המחורבנת עיקלה לי את המינוס החלטתי להיות זהיר, חסכני ונחמד. נכנסתי למכונית ונסעתי למשרד.המשרד שלי נמצא בפנקס 4, כמעט על הפינה של אבן גבירול, ובחמש וחצי אפילו אפשר למצוא שם מקום חניה. המשרד היה ריק, מזל כבר הלכה, ביום שלישי היא יוצאת מוקדם לרקוד סלסה עם בת דודה שלה. התיישבתי ליד השולחן והדלקתי את המחשב. חיפוש קצר גילה לי שהמאזדה האפורה רשומה על שם עמי כהן, שגר ברחוב הרצל 25 בהוד השרון.המאגר במחשב לא ממש חוקי, אבל הוא מאוד מוגן מפני חטטנים. כמו ראש הממשלה חובב המעטפות, נשיא המדינה האנס ואישים דגולים אחרים בתולדות האומה, אני עושה מדי פעם מעשים לא חוקיים. העיקרון פשוט - מותר לעבור על החוק, אסור שיתפסו אותך. וכל עוד אתה לא מגזים, לא מעניין ולא מרגיז אף אחד, הסיכוי שיתפסו אותך הוא בין שום דבר לכלום.בקיצור, למחרת בבוקר הייתי צריך לצאת מוקדם לרחוב הרצל 25 בהוד השרון ולנסות לצלם שם את עמי כהן. היו לי עוד דוחות לסיים, דואר לקרוא, טלפונים להחזיר, אבל לא היה לי חשק לכלום. החלטתי שעבדתי מספיק ליום אחד. נסעתי הביתה.אני גר ברחוב פינלס 14 בתל אביב, שֵם שלא אומר שום דבר על הביצועים שלי. זה לפחות מה שאני אומר כשאני נותן את הכתובת. פינלס הוא רחוב חד־סטרי ושקט, מקביל ליהודה המכבי, ויש חניון בסוף הרחוב. דירה עורפית, קומה שלישית בלי מעלית, שלושה חדרים: סלון, חדר בשבילי, חדר לילדים, לא צריך יותר.הכנתי לעצמי סנדוויץ' עם טונה, פלפל חריף ומיונז. התיישבתי על הספה בסלון, שמתי את הרגליים על השולחן ופתחתי טלוויזיה. בחדשות סיפרה מיקי ליעקב על איזו פרשת שחיתות חדשה, משהו עם אהוד אולמרט ומבקר המדינה. מבקר המדינה חשב שאולמרט מושחת ואולמרט חשב שמבקר המדינה מושחת ואני חשבתי ששניהם צודקים והעברתי לליגת האלופות, עוד מעט יתחיל משחק של ברצלונה. המשחק היה נחמד וברצלונה ניצחה שתיים אפס את הצרפתים. המשחק נגמר באחת־עשרה וחצי ואז הלכתי לישון.