עד שיום אחד - פרק ראשון

שלוש תמונות

שני ילדים בני שבע שוכבים על הגג. ילד וילדה. האחד הוא שלומי, השנייה היא אֵלה. הם שוכבים בין דודי השמש ורואים איך מוציאים גופה מהחלון.זה הרגע שבו מתחיל מוחו של שלומי לרשום.הוא רושם תמונות חדות וגם עמומות. כותב ואוגר ריחות טובים וריחות מבחילים, דברים שהיו ודברים שבוקעים עכשיו. זה לצד זה נערמים שברי דיבור וציוצים של בכי ורשרושי צחוק וחריקות נשימה כבדה, וגם אדים של זעם, וגלים צפופים של געגוע. והמוני מילים.ערימות של מילים.קודם היתה בראשו שלולית של מים, עתה היא נספגת ואת טיפותיה המתמעטות מחליפים פרטי התמונה הזאת. כל כך חזק היא נרשמת שגם אם ינערו את ראשו והמוני זיכרונות יברחו מאוזניו ויתפזרו באוויר של חייו, גם אז, כמו השמש, כמו הבוקר, היא תמשיך לעלות בכל יום מחדש ולא תתמעט -שניהם על רצפת הגג המהבילה.הוא נושם בקושי.האובך שבשמים כבר פולח את ריאותיו והופך את דיבורו ללחישה.היא צמודה לאורכו.שפתיה קפוצות בחוזקה ועיניה דומעות הרבה.שניהם מסתכלים למטה, אל החצר הלכודה בין בנייני המגורים.*שלומי גם מסתכל לצדדים. סביבם יש המון חתיכות שחורות קטנות שאמא שלו אמרה עליהן פעם, "זה בטח קקה של עכברים שמתרוצצים לי על הראש," ומיד הרימה קול על אבא של שלומי, "מתי כבר תביא מלכודות ותתפוס את העכברים האלה, מה אתה מחכה שיאכלו לי את הרגליים." ואבא של שלומי חייך ואמר, "אם כבר, הם בטח יאכלו את הרגליים שלי קודם, הרי כל הזמן את אומרת שהרגליים שלי מסריחות." ואמא של שלומי ענתה, "אני אמרתי מריחות, לא אמרתי מסריחות, אם הרגליים שלך היו מסריחות מזמן כבר הייתי מסלקת אותך מהבית ולא היית חוזר."שלומי נצמד לאֵלה ומנסה להתרחק מהקקה המגעיל של העכברים. אֵלה אוחזת חזק בקצה הבטון, מביטה בעיניים לחות בכל האנשים שמנסים להוציא את גופתו של אביה דרך החלון. אף אחד לא יודע שהמפתח לדלת נמצא בכיס שלה. שעה ארוכה ניסו לפרוץ ואחר כך להיכנס מהמרפסת, בסוף היו חייבים לשבור את החלון וגם מבפנים לא הצליחו לפתוח את הדלת, כי המפתח טמון בכיסה והמנעול חלוד ועקשן.בינתיים עוד ועוד אנשים הגיעו ללוות את אבא של אֵלה, בעיקר כאלה שלא הכירו אותו ורק רצו לעשות כבוד או סתם לדחוף את האף, והיתה שמש קשה, כמו שבדרך כלל זורחת בלוויות, ואמא של אֵלה, חנה, עמדה בצד ובכתה בפולנית, "למה רק בסרטים יורד גשם בהלוויות ופה השמש מרביצה לי." אף אחד לא הבין מה היא אומרת, בגלל הפולנית, אבל החזיקו אותה שלא תתמוטט ומלמלו, "מסכנה מסכנה, לא מספיק מה שעבר עליה במחנות." כל כך היו מרוכזים בה שלא שמו לב שאֵלה בכלל לא שם, אפילו חנה לא שמה לב, או שאולי חשבה שמישהו כבר דואג לקטנה כדי שתוכל לבכות בשקט על מה שמחכה לה עכשיו בלעדיו.פתאום אֵלה מסתכלת בשלומי ומתחילה לצחוק. "אל תצחקי," הוא אומר, "יגלו אותנו," והיא עונה, "אבל מצחיק אותי שהזהו שלך נהיה קשה, אני מרגישה אותו דרך המכנסיים שלך." שלומי לא ממש מבין מה היא אומרת אבל מיד מתמלא בושה ומרגיש שפרצופו מתנפח ושפתיו תכף מתפוצצות. "אתה לא צריך להסמיק," היא אומרת, "זה טבעי שבנים כמוך נצמדים לבחורות משגעות כמוני ואז גם הזהו שלהם נהיה קשה." גם הפעם שלומי לא מבין אבל מחליט להתרחק ממנה קצת ונזכר שאמא שלו אמרה, "תהיה נחמד אליה כי היא מסכנה, ההורים שלה קשים ועלובי נפש, אבקת אדם מהמחנות, כל החיים שלהם רק אכלו קליפות של תפוחי אדמה קפואים ושתו שלג. אבל גם תיזהר ממנה כי היא ילדה יותר מדי בוגרת, היא ילדה זקנה."שלומי כבר היה מבולבל. הבחילה מהקקה של העכברים, הצעקות בפולנית, השמש השורפת, ובעיקר הצחוקים והדמעות של אֵלה. יותר לא הרים את ראשו ולכן לא ראה כיצד האנשים מסתבכים עם הגופה שמתקפלת ונשמטת וראשה נחבט באדן החלון. רק שלח מבט אחד קטן לאֵלה וראה איך עיניה נפערות לנוכח המהומה שנהייתה שם בחצר, למרגלות הבניין שעל גגו הם שוכבים, כבר לא צמודים, רועדים, הוא מהבושה, היא מהאימה.שלומי שאל, "אבל למה בכלל נעלת את הדלת?" ואֵלה ענתה, "כי אני לא רוצה שיוציאו את אבא שלי.""אבל הוא מת.""אני יודעת, אני לא סתומה.""את רוצה לעצבן את אמא שלך?" שאל."היא בכלל לא שמה לב שאני לא שם," ענתה, "אולי אני צריכה לקפוץ מהגג כדי שהיא תשים לב."שלומי אמר, "אל תקפצי," ואֵלה אמרה, "בסדר."*שני ילדים על גג ולמטה גופה יוצאת מהחלון.ראשו של שלומי אוגר את התמונה הזאת אבל גם פונה אחורה, אל תמונות דהויות מרוב חבטות של שמש.כמו למשל היום שבו אמרו ברדיו שהכינרת גואה ויש סכנה שהיא תציף את הקיבוץ. אמא של שלומי מיד אמרה, "את זה אני חייבת לראות, רוברט, תיכנס לטנדר שלך ותיקח אותנו." אבא של שלומי היה מקורר ולכן ענה לה בקול רטוב, "אני לא נוסע עכשיו עד שם רק כי מתחשק לך לראות איך הקיבוצניקים שאת שונאת טובעים בים.""אני לא שונאת קיבוצניקים," אמרה בפרצוף נעלב, "זה שאחותך גרה בקיבוץ ואני לא סובלת אותה לא הופך אותי לכזאת מפלצת שרוצה לראות קיבוצניקים טובעים, תתבייש לך איך שאתה מדבר אלי, כל מה שרציתי זה לראות את הכינרת גואה."בסוף הוא נעתר, קרע כמה חתיכות של נייר טואלט, דחף אותן לנחיריו כדי לעצור את הנזלת והלך לחמם את המנוע של הטנדר. אמא של שלומי הלבישה טוב־טוב את חיליק, אחיו הקטן והמצונן של שלומי, הסתרקה כמו לחתונה, ניקתה היטב את משקפיה וסיפרה לשלומי שהכינרת משתוללת כל כך חזק שאפילו הדגים התחילו לעוף, ואפשר להסתובב עם רשת של ציידי פרפרים ולאסוף אותם ישר מהאוויר.ואז אמרה, "אולי תלך להציע לילדה החדשה להצטרף אלינו, בטח בחיים שלה היא לא ראתה כאלה דברים." שלומי סירב, הרי הוא עוד לא מכיר אותה בכלל, אבל אמו התעקשה, "לך ותעשה היכרות, תהיה נחמד אליה כי היא מסכנה, ההורים שלה כמעט נשרפו במחנות ובסוף גם זרקו אותם בטבריה במקום לעשות להם כבוד ולתת להם בית יפה בתל אביב או בירושלים."שלומי יצא, ירד במדרגות, חצה את החצר וראה אותה יושבת על גדר האבנים כאילו מחכה רק לו. ואכן, ברגע שראתה אותו ירדה מהגדר ונעמדה מולו מחייכת."שלום לך," הוא אמר ברשמיות של אבא שלו כשהוא מדבר עם אנשים שבאים להזמין ממנו עבודות, "קוראים לי שלום אבל כולם קוראים לי שלומי."אחת מגבותיה התרוממה. "שלום גם לך שלום ושלום גם לך שלומי," אמרה, "קוראים לי ישראלה אבל אני לא סובלת את השם אז שיניתי לאֵלה ושלא תעיז לקרוא לי אחרת."אֵלה ישבה עם הוריה בתא האחורי של הטנדר כי הם לא הסכימו שתיסע לבד עם אנשים זרים, ואמא של שלומי לא נעלבה אלא דווקא הזמינה אותם בשמחה להצטרף. היא ביקשה מאבא של שלומי שיספר קצת בדיחות כדי לעשות להם טוב על הנשמה האומללה שלהם בגלל כל העינויים שעינו אותם. אבל כשהגיעו לכינרת ראו ששום דג לא עף באוויר וממילא לאף אחד אין רשת של ציידי פרפרים. "מי בכלל צד פרפרים בטבריה?" שאל אבא של אֵלה והתגלגל מצחוק, ובגלל שהיה לו צחוק יפה, כמו שיר עם מנגינה מידבקת, געו כולם במקהלה.אבא של אֵלה, שמואל, היה נינוח. המבטים של אמא של שלומי וצחוקיה הקצובים עטפו אותו בנעימות והוא התחיל להשפריץ בדיחות, עוד אחת ועוד אחת, גלים של בדיחות משוגעות זרמו ממנו, ואבא של שלומי כבר לא היה צריך להתאמץ, וכולם צחקו הרבה, אפילו שלומי צחק למרות שלא הבין אף אחת מהבדיחות, ורק כשאמא שלו אמרה, "עוד רגע אני עושה במכנסיים," הוא דמיין אותה במכנסיים וסוף־סוף צחק באמת.רק חיליק הקטן לא צחק. הוא נרדם עוד קודם, בנסיעה. "יותר טוב ככה," אמרה אמא של שלומי, "שיישן את המחלה שלו, אולי היא תעבור והוא ינשום כמו בן אדם.""גם אני מצונן," אמר לה אבא של שלומי, "אבל לי את לא דואגת, רק לוקחת אותי לים בקור הזה." אמא של שלומי חייכה. "אתה לא ילד," ענתה, "אתה חמור גדול. תמצא לך מישהי אחרת שתרחם עליך בגלל שיש לך קצת נזלת," והוא אמר, "אולי באמת אני אמצא."אחר כך אמא של שלומי הסכימה שיתרחקו טיפה ואפילו יכניסו את הרגליים למים, למרות שזה סוף ינואר והמים קפואים. אולי רצתה להיות לבד עם ההורים של אֵלה, לשאול בחופשיות את כל השאלות שלה ולהכיר אותם לעומק.שלומי ואֵלה ישבו על שתי אבנים והתעקשו להשאיר את הרגליים במים, שבאמת היו קרים. שלומי ניסה להתעלם מהמבטים ששלחה בו ומהגבה המתרוממת אל המצח. אֵלה הסתכלה ברגליו, בעורפו, במרפקיו, שם הרגיש הכי חזק את הזרמים מעיניה."למה אתה לא מדבר בכלל?" היא שאלה, והוא התבייש אבל ענה, "אני כן מדבר," והיא אמרה, "אתה לא," והוא אמר, "אין לי הרבה מה להגיד," והיא אמרה, "אני נראית לך מטומטמת?" והוא הניד בראשו לשלול את דבריה."אמא שלך הכריחה אותך להזמין אותי כי היא חושבת שאני טיפשה?"שלומי שוב הניד בראשו, חזק יותר."אז אולי בעצם אתה ילד טיפש ובגלל זה אתה לא מדבר הרבה."הפעם שלומי לא ענה ולא הניד בראשו אלא קצת נעלב וקצת הפסיק לנשום וקצת חשב שהיא צודקת.לפתע הסיטה ממנו את מבטה. מולם, בתוך הכינרת, בסירת דייגים קטנה ורחוקה, התחילו אנשים לנופף בזרועותיהם, מנסים בכל כוחם למשוך את תשומת לבה של סירת משטרה ששטה שם ברעש גדול. אֵלה היתה מרוכזת בשתי הסירות ושלומי ניצל את ההזדמנות והסתכל בה ארוכות, בשיער, בכתפיים, על קצה האף שלה הוא ספר שישה נמשים. בינתיים נעצרה סירת המשטרה ליד סירת הדייגים. בגלל המרחק ורעש הגלים לא ניתן היה לשמוע את דיבורי האנשים בעודם מנסים להגיע אל משהו שצף במים, אך התרגשותם ניכרה.ואז, בבת אחת, חזרה להסתכל בו, לכדה את מבטו ואמרה, "אבל אתה יפה, בחורות משגעות כמוני מעדיפות יופי על טיפשות." שלומי לא הבין דבר, אך קולה היה נעים ופניו להטו.האנשים על הסירות הצליחו לבסוף למשוך אליהם את הדבר הזה שצף במים, ובדיוק אז באה אמא של שלומי וביקשה שיקומו מיד. "אתם לא צריכים להסתכל לשם, זה כנראה איזה מישהו שטבע ומנסים להוציא אותו." "הוא מת?" שאלה אֵלה, ואמא של שלומי ענתה, "איך אני יכולה לדעת, מה אני, דבורה הנביאה? ועכשיו תבואו מיד ואל תסתכלו יותר לשם, וגם כדאי שתוציאו מהר את הרגליים ממי הקרח האלה לפני שינשרו לכם הציפורניים." ויותר לא דיברו על זה, ואֵלה הביטה מדי פעם בסירות ובאנשים שקולם לא נשמע, רק גופם נע במאמץ למשות את הגופה.אחרי שבוע או יותר שמע את אמא שלו מספרת שהבת של השכנים היא זאת שזרקה את עצמה למים."מה זה זרקה את עצמה למים," אמר אבא של שלומי, "אפשר לחשוב שיש פה גשרים והדנובה זורם מתחתם. זה בסך הכול הכינרת.""תתפלא," אמרה אמא של שלומי, "הכינרת מספיק טובה, לא צריך לנסוע לאירופה בשביל לזרוק את עצמך למים.""טוב לדעת שהכינרת שלך טובה בכלל בשביל משהו," אמר אבא של שלומי, ואמא של שלומי התעצבנה ואמרה, "תיזהר שלא תעצבן אותי יותר מדי, יום אחד אולי גם תמצא אותי צפה על הכינרת, ואז אל תשאל את עצמך למה היא עשתה את זה.""למה שתעשי את זה?" הוא שאל."בגללך, שאתה מעצבן אותי," ענתה."למה מכל דבר את עושה דרמה ומאיימת?""כי בסך הכול עשיתי לך טובה וסיפרתי לך על זאת שטבעה כי חשבתי שזה מעניין אותך, אבל אתה מיד מתנפח ועושה איקס על כל העולם.""למה בכלל היא התאבדה?""מאיפה לי לדעת, אולי התאהבה.""זאת התאהבה?" גיחך, "היא היתה מכוערת כמו הלילה, במי תתאהב?"אמא של שלומי שוב התעצבנה. "למה, מכוערות לא מתאהבות?" אמרה, ולקחה את הכביסה והלכה.שלומי מיד ירד לחצר וסיפר לאֵלה, שישבה על גדר האבנים, את כל מה שאמא שלו אמרה. אֵלה דווקא התרגשה ואמרה, "אני רואה שאתה כן יודע לדבר לפעמים."בדרך חזרה מהכינרת הגואה אמרה אמא של שלומי, "עכשיו אתם באים אלינו לאכול ארוחת ערב," וחנה אמרה, "מה פתאום, דווקא אתם צריכים לבוא." אבל אמא של שלומי לא ויתרה, "אנחנו הזמנו אותכם לים אתנו ובים נהיים רעבים, במיוחד היום שהכינרת מתרוממת, מחר היא בטח כבר תרד ותחזור להיות עצובה, כי הכינרת כמו נדנדה, יש לה מצבי רוח," ונהייתה עצובה בעצמה.אבא של שלומי הביט בה וחייך. "ככה היא רוחמה," הסביר, "יש לה נשמה של משוררת, אפילו לבית שימוש היא לוקחת ספר שירים במקום לקחת עיתון."אמא של שלומי הסמיקה ונתנה לו מכה קטנה ביד. "איך אתה מדבר, רוברט," אמרה בזעזוע, והוא צחק, "מה את חושבת, שהם לא יודעים שאת הולכת לבית שימוש? אפילו מלכת אנגליה הולכת, ותתפלאי לשמוע שלפעמים היא גם מפליצה," ואז כולם השתוללו מצחוק, ואבא של שלומי היה מרוצה שסוף־סוף גם לו יצאה בדיחה טובה ולא רק לאבא של אֵלה.חנה סיפרה שהיא לוקחת אִתה מילון כשהיא נכנסת לבית שימוש כדי ללמוד מילים חדשות בעברית. אמא של שלומי עשתה פרצוף מתפעל וחנה הסתכלה עליה מלמטה למעלה ואמרה, "בחיים שלי לא ראיתי אישה גבוהה כמוך."אמא של שלומי חייכה ואמרה, "בטח עכשיו תרצי לשאול איך זה שאני חיה עם גבר שנמוך ממני בכל כך הרבה."חנה הנהנה, כמו מהרהרת במה שנאמר לה, ולא הורידה את מבטה מאבא של שלומי.כשהגיעו הראתה אמא של שלומי לחנה איך היא שופכת המון שמן זית על ביצים קשות לוהטות ומוסיפה מלח ופלפל שחור וחתיכות של גבינה צפתית קשה מטוגנת. כולם שמו את הביצים על פרוסות עבות של לחם שאבא של שלומי פרס ולקחו נגיסות גדולות מעגבניות יפות ששמואל רחץ וחצה לשניים בעודו ממשיך להתבדח ולהצחיק את אמא של שלומי."בחיים לא היה לי טעים ככה, רוחמה," אמר שמואל כשלחץ את ידה בשתי ידיו כמו שמחזיקים צינור של מכבי אש.אחרי שהלכו אמרה אמא של שלומי, "הוא דווקא נחמד מאוד. אתה יכול ללמוד ממנו איך מצחיקים במקום כל הבדיחות הארוכות שלך שנתקעות בגרון כמו לחם יבש. תראה איך הבן אדם, עם כל מה שעשו לו והפכו אותו לאבקה, קם על הרגליים והופך לכזה קומדיאנט. רק עליה אני לא משתגעת בכלל, יש לה קול מרגיז של צפצפה שנגמרה לה הבטרייה, הולכת לה לבית שימוש עם מילון ללמוד מילים חדשות, לדעתי היא אישה מעצבנת.""היא לא מעצבנת," אמר אבא של שלומי, "היא עצובה."כמה ימים לאחר מכן התייצבה אֵלה בכיתה של שלומי. המחנכת הציגה אותה לפני כולם וסיפרה שהיא ילדה חדשה ושההורים שלה באו לטבריה מנתניה כדי לעבוד בסוכנות ולעזור לעולים חדשים, למרות שהם עצמם עלו לארץ אבל די מזמן, הרבה לפני שאֵלה נולדה. היא ביקשה מכולם לעשות מאמץ ולעזור לילדה החדשה, ושכחה להגיד מה השם שלה. אבל שלומי כבר הכיר אותה מאז הטיול לכינרת והפגישות בחצר ומכל הימים שבאה אליו עם הוריה או כשבא אליה עם הוריו, ולכן סימן לה והיא באה לשבת לידו והראתה לו שיש לה סנדוויץ' עם ביצה קשה וזילוף של שמן זית ופלפל ומלח, ורק גבינה צפתית מטוגנת לא היתה כי אמא שלה לא יודעת איפה קונים, וגם לא פרוסות של עגבנייה כי היא לא אוהבת שזה מרטיב את הלחם. חלק מהילדים צחקו ואמרו שלילדה החדשה יש ריח של ביצים קשות כמו מי הגופרית בחמי טבריה.ואז עשתה המחנכת מסדר והדריכה את הילדים איך להתנהג ולהיות בשקט כשיתארחו בסלון של מנהלת בית הספר ויראו בטלוויזיה איך קוברים את ראש הממשלה לוי אשכול. בגלל שהכיתה של שלומי הצטיינה בטקס חנוכה האחרון, החליטה המנהלת להעניק לה את הפרס הזה. היא היתה מהיחידים שהחזיקו טלוויזיה, שאותה הניחה במרכז הסלון של ביתה הגדול, שהיתה לו גם גינה עם דשא ועצי פרי ושיחי שושנים. לגינה המגונדרת שלה היתה מביאה את הילדים הרעים כדי שיעדרו וישקו ויגרפו טוב־טוב, כי זה עונש הרבה יותר חינוכי לעבוד בגינון מאשר לכתוב מאה פעם "אני לא אפריע יותר בשיעור מולדת" או להעתיק פעמיים את פרק קי"ט בתהילים.כל הילדים ישבו על הרצפה והסתכלו בתדהמה במכשיר המוזר עם התמונות המקפצות בשחור־לבן. המנהלת חילקה להם מיץ פטל דליל, כמעט בלי טעם, ואמרה שוב ושוב למורות שהיו שם, "המדינה שלנו הולכת לאבדון, בלי אשכול אנחנו יכולים לארוז ולהתנדף מפה," והמורות צקצקו ועשו פרצוף מודאג והמשיכו לשלוח מבטים אל המטבח הפתוח ואל כל המכשירים הבוהקים שהבן של המנהלת שלח באונייה מאמריקה.אֵלה ישבה ליד שלומי ולחשה באוזנו, "חצי תחת שלי על הרצפה קפא מקור, וחצי תחת על השטיח והוא מזיע," ושלומי פחד שיתפוצץ מצחוק דווקא עכשיו, כשמורידים את ראש הממשלה לקבר, ולכן השפיל את ראשו ועשה את עצמו בוכה בכי חרישי. המחנכת ראתה אותו ואמרה למנהלת שתפסיק עם נבואות החורבן שלה כי זה מזעזע את הילדים. כל יתר המורות נבהלו כשהמחנכת העזה להעיר למנהלת, ועוד בבית הגדול שלה, ומיד השתתקו לגמרי עד שנהיה שלג בטלוויזיה וראש הממשלה כבר היה באדמה.בערך שבוע אחרי שהכיתה והמחנכת והמורות והמנהלת נפרדו מלוי אשכול כבר הפכו ההורים של שלומי וההורים של אֵלה לחברים טובים. אמא של שלומי המשיכה להעיר הערות על אמא של אֵלה ואבא של שלומי המשיך לחשוב שהיא אישה מיוחדת ועצובה. "אז לך תתחתן אִתה," אמרה אמא של שלומי, והוא ענה לה בחיוך, "כבר התחתנתי אתך, אבוד לי."*ואז קרה מה שקרה.אבא של שלומי בא לעשות טובה להורים של אֵלה ולתקן להם את התריסים, כי יש לו ידיים טובות ולתקן דברים זה גם המקצוע שלו.שמואל לא הרגיש כל כך טוב. הוא היה חיוור וזועף ונאנח מדי פעם כמו זקן שעולה במדרגות.חנה אמרה, "הוא עצבני בגלל שגולדה נהייתה ראש ממשלה במקום דיין ובמקום אלון, מעצבן אותו שיש ראש ממשלה עם מבטא יותר חזק מהמבטא הפולני שלו," ושמואל אמר, "מעצבן אותי שאנשים מתנהגים כמו עבדים, מעצבן אותי שמחליטים בשבילי שהזקנה הזאת תהיה ראש ממשלה במקום לתת לנו בחירות, שאנחנו נחליט."אבא של שלומי הניח לתריסים לרגע ואמר, "במילא עוד כמה חודשים יהיו בחירות אז מה זה כבר משנה.""למי תצביע?" שאל שמואל."למפא"י," ענה אבא של שלומי, "אני כל החיים שלי מצביע מפא"י."שמואל צחק צחוק עצבני. "אתה איש צעיר," אמר, "אתה ילד, אפילו עוד לא בן שלושים, כמה פעמים בכלל הצבעת?" ואבא של שלומי אמר, "כשהצבעתי תמיד הצבעתי מפא"י.""למה?" שאל שמואל."כי ככה אני מצביע כל החיים," ענה אבא של שלומי.חנה הרגישה שמתחילים העצבים ואמרה, "אולי אני אכין לשתות, אולי משהו קר, כי אתה מאוד מזיע, רוברט." אבל שמואל באמת התחיל להתחמם ואמר, "אתה לא רואה שהם דופקים אותכם, את כל הספרדים," ואבא של שלומי הסמיק, אולי בגלל המילה דופקים, ואמר שהוא דווקא גדל בארגנטינה. שמואל לא ויתר ודפק על השולחן. "אתה גדלת בארגנטינה אבל אתה ספרדי עיראקי. וגם אשתך, לא יעזור לה שהיא נולדה בארץ, גם היא ספרדייה, ואתם שניכם תמימים כמו כל הספרדים. אני אומר שאתם תמימים כי לא יכול להיות שאתם כל כך מטומטמים ולא שמים לב שצוחקים עליכם ומתייחסים אליכם כמו לכלבים ומנצלים את הנאמנות שלכם, מה לך ולמפא"י?"אבא של שלומי חזר לדחוף את התריס לתושבת. הוא הזיע מאוד ובטח התעצבן שאבא של אֵלה מרשה לעצמו להגיד לו דברים כאלה. אולי בגלל זה הוא לא ענה.אבל שמואל המשיך. "תסתכל למשל על בגין, אני מסתכל עליו וכמעט מקיא מרוב שהוא קוף וגלותי, אבל יש לו לפחות כבוד, ואם תצביעו לו אז יהיה לכם סוף־סוף מי שיסתכל עליכם וזאת תהיה המהפכה האמיתית.""אני טוב לי ככה," אמר אבא של שלומי בקול חלש, "למי יש כוח למהפכות," ושמואל דפק על השולחן שוב ונהיה אדום עד שחנה צעקה, "עוד פעם יהיו לך עניינים בלב," אבל הוא המשיך לצעוק ולצעוק, על זה שאפילו בן גוריון לא סובל את גולדה ונמנע בהצבעה ושחבל שאבא של שלומי לא שואל את אשתו מה דעתה כי היא אישה חכמה והיא בטח היתה מבינה כמה זה חשוב.ופתאום הוא נפל.אבא של שלומי ואמא של אֵלה זינקו מיד והושיבו אותו על הספה. אמא של אֵלה נתנה לו כמה סטירות בלחיים ואמרה כל מיני דברים בפולנית ואבא של שלומי לא כל כך ידע מה לעשות. ואז אֵלה משכה את שלומי משם ואמרה לו, "תבוא לעזור לי." היא משכה אותו כל כך חזק עד ששלומי נתקע במשקוף וחטף מכה באף.במטבח היא אמרה לו, "אל תיבהל, זה קורה לו הרבה, רק תעזור לי להביא לו את הוולריאן שלו."שלומי לא הבין על מה היא מדברת ורק מישש את אפו. אֵלה שפכה קצת מים מהברז לכוס, דחפה לידיים של שלומי בקבוקון עם נוזל כהה וביקשה ממנו לטפטף לכוס שתים־עשרה טיפות בדיוק, כי לה רועדות הידיים. שלומי סובב את מכסה הבקבוקון וניסה לטפטף בזהירות את הנוזל. אֵלה צעקה עליו, "תעשה את זה מהר, מה אתה מסתכל עכשיו, מה אתה עושה מחקר?" ושלומי התחיל לרעוד ומרוב לחץ התיז שפריצים ארוכים מהנוזל הכהה אל הכוס. "ספרת שתים־עשרה טיפות?" שאלה אֵלה, כי היא לא הסתכלה, מבטה היה מופנה לסלון ולצעקות בפולנית. אבל לשלומי לא היה מושג כמה טיפות כבר טופטפו, הוא הצליח להוציא מהבקבוקון רק שפריצים חדים וארוכים.אחר כך דחפה לפה של אביה את המים שהפכו לכתומים מרוב השפריצים, והוא נרגע מהר מאוד ואפילו אמר לאבא של שלומי שיעזוב עכשיו את התריסים ושהוא לא צריך ממנו טובות ושילך הביתה ויחשוב למי הוא מצביע. ואז הוא נשכב על הספה בסלון ועצם עיניים וכולם הלכו לענייניהם, ובלילה הוא מת.אמא של שלומי עזרה לארגן את כל מה שצריך כי לאמא של אֵלה לא היה אף אחד חוץ מבעלה וקצת מכרים מהעבודה בסוכנות.אבא של שלומי ישב בבית בלי לזוז. "אתה לבן כמו קיר," אמרה לו אמא של שלומי, "אל תאשים את עצמך, אתה לא אשם שהבן אדם היה כזה פסיכי וחולה לב מרוב כל הזוועות שעברו עליו במחנות ובעינויים ובשלג.""אני לא מאשים את עצמי," אמר, "אני רק מרחם עליה ועל הבת שלה שנהייתה עכשיו יתומה. בסך הכול הם חודש פה ותראי מה קרה להם, תראי כמה החיים מטומטמים."בסוף הוא נאלץ לבוא לעזור כי פתאום גילו שהדלת נעולה וכולם כבר בחוץ, מחכים שהלוויה תצא, ורק הגופה נשארה בבית, כי חנה התעקשה שאחרי שרוחצים את הגופה ועוטפים יחזירו אותה הביתה, "שלא יביאו לי אותו לקבר מהמקרר, אני רוצה שהוא יבוא מהבית שלו", ואֵלה נעלה את הדלת ולקחה אִתה את המפתח ואף אחד לא ידע מזה ואף אחד גם לא הרגיש שהילדה חסרה.אבא של שלומי הגיע אבל לא הצליח לפרוץ את הדלת כי רעדו לו הידיים, וגם לא הצליח להיכנס מהמרפסת. אולי הוא פחד שפתאום ייתקל באבא של אֵלה יושב על הספה עם המבט הזה בעיניים שנותן לו להרגיש אידיוט. הוא עמד בצד כשהוציאו את הגופה דרך החלון והניח את ידו הגדולה על הגב של אמא של אֵלה.ורק אמא של שלומי ניהלה את כל המבצע הזה בשקט וביעילות, עד שבסוף הוצאה הגופה מהחלון לנוכח עיניהם של שני ילדים השוכבים צמודים על רצפת הגג הלוהטת.