סימנים של גבר זר - פרק ראשון

זונה של טרמפים

באחד הבקרים האלה - מן הרחוב כבר עלו רעש דחפורים ומערבלי בטון, צעקות פועלים, צפירות של מכוניות שפקעה סבלנותן, קרני שמש חצופות הציפו את חדר השינה - באחת מאותן שעות השייכות ליודעים לאן מועדות פניהם, לאצים ולרצים, למשתלבים בקלות בזרימתו של עולם, בפעלתנותו, בבוקר אחד כזה, אחרי קפה ושתי סיגריות, בסביבות השעה עשר ועשרה, נכנסתי למשרדו של מתווך נדל"ן ברחוב סמוך והצעתי את דירתי למכירה.מתבונן מן הצד היה ודאי רואה בזה אקט של התאבדות, אלא שזה זמן איש לא התבונן בי מן הצד והמילה "התאבדות" כבר לא עשתה עלי רושם ממילא. הזדמן לי לשמוע על אנשים שבחרו להתאבד, מכל מיני סיבות, אפילו הכרתי אחד מהם אישית. שוב לא נראתה לי הבחירה הזו מופרכת או נועזת כבעבר. המוות איבד מזוהרו, נעשה אפשרות אחת מני רבות, נושא למיקוח, למשא ומתן, לשיקול דעת, לעתים קרובות גאולה מיוחלת המבוששת לבוא. למרות הפיחות הניכר במעמדו של המוות לא מצאתי טעם, במצבי, להיגרר להשוואות מחמירות, העדפתי לדבוק בגרסה שהמצאתי לעצמי - יהיה בסדר.שנתיים וחצי חלפו מאז גירושי מבעלי האחרון, השלישי. שנתיים וחצי ללא השגחה גברית, ללא פיקוח יומיומי, עצות ובשעת הצורך קריאות לסדר או לחלופין גילויי ערבות הדדית. בימים אחרים, בהם יכולתי להרשות לעצמי תחזוקה סדירה של הנפש, ביקרתי פעם בשבוע־שבועיים אצל פסיכולוג. תמורת סכום מופרך נהג זה לצטט באוזני לעתים קרובות מדי את אמרתו של ג'ונתן סוויפט: הסטואיקנים, כשנעליהם מתבלות, מקצצים את רגליהם. על שירותיו של אותו פסיכולוג ויתרתי מזמן, והייתי מתקצצת והולכת בכוחות עצמי, מסתפקת בטקטיקות הישרדות שפיתחתי לי, הנשענות בעיקר על הזכות השמורה לי להתאבד, כשם שהיא שמורה לכל אדם - להצילו.תהליך ההתקצצות שלי - ראשיתו ביום בו מכרתי את מכוניתי. מכירת המכונית הייתה פעולה שיכולתי להצדיקה בנקל, ואכן, הכברתי בנימוקים לכאן ולכאן באוזני כל מי שהיה מוכן להקשיב: עלות אחזקת מכונית בתל אביב, הקושי במציאת מקום חניה, הקנסות, הפקקים, בלאי ושיקולים אקולוגיים, וממילא אני עובדת (כשאני עובדת) בבית... מפתיע עד כמה יקרה לי באותם ימים אהדת הסביבה, עד כמה הייתי מוכנה לטרוח על מנת לזכות באותו הנהון מחושב, המעיד כי השומע כבר ערך את חשבונותיו שלו, חיבר בלאי לקנסות ודמי ביטוח, ובהתחשב בעובדה שלא נוחותו שלו היא המועלית על המזבח, שיבח אותי על התבונה וההיגיון שבהחלטה.בסופו של דבר יצא שבמכירת האוטו הגבלתי את עצמי למרחקים קצרים ולמסלולי קו ארבע וחמש, והיו לעובדה זו השלכות מרחיקות לכת מבחינה אישיותית וסביבתית כאחת: אישיותית - נעשיתי זונה של טרמפים, כלומר התחלתי פתאום להתעניין מאוד בסדר יומם של האנשים הקרובים לי. גיליתי בעצמי יכולת מפתיעה לזכור שעות ובנות־שעות ומסלולים מדויקים של מי מחברי שהיו בעלי מכוניות היוצאים לענייניהם בתשע בבוקר ומסיימים אותם בשתיים בצהריים או בשבע בערב, שאצלי, מתברר, הן שעות של תזוזה; וסביבתית - מצבת החברים שלי הידלדלה. מי שהתגורר מחוץ לטווח הליכה ולא על מסלולי הנסיעה של קו ארבע או חמש, האחריות לשימור היחסים הוטלה עליו. לא רבים התגייסו למשימה.המתבונן מן הצד עשוי להעיר שאדם איננו קם בוקר אחד ומוכר את האוטו שלו. נכון. לפני שנפטרתי מהאוטו נפטרתי, כאמור, מבעלי. השלישי. למען האמת, לא אני היא שנפטרה ממנו, אבל העובדה היא שאני הייתי האשמה. עם זאת, דבקתי בגישת הפיפטי־פיפטי שבה מחזיקים יועצים זוגיים, פסיכולוגים ואחרים המתעקשים - איש־איש מסיבותיו - כי צריך שניים לטנגו. ברוח האחריות המשותפת הטלתי על בעלי השלישי אחריות שווה להתפוררות יחסינו, אף כי אשמתו שלו הצטמצמה לכל היותר לעובדת היותו הוא עצמו. כך או אחרת, ברור היה לי שללא תמיכתו של בעלי השלישי, אחזקת מכונית איננה אלא יומרה מגלומנית.למען הסדר הטוב אציין כי לפרידה מבעלי השלישי קדם זיון של לילה עם סופר גרמני. סופר גרמני שפגשתי בכנס סופרים ישראלים, גרמנים ופלסטינים שערכה קרן היינריך בל בברלין. מבחינתי, זה הכי קרוב שהגעתי אי פעם לנובל, אולי גם הכי קרוב לנובל שהגיע הסופר הגרמני עצמו - לשכב עם אחת שמאמינה לו באמת ובתמים, ומבלי לקרוא שורה אחת מכּתביו, שהוא אכן מועמד ריאלי לפרס. עד כדי כך שבשלוש השנים שחלפו מאז, אני עוקבת בדריכות אחר החלטות הוועדה בסטוקהולם, מחפשת את שמו ברשימות המועמדים באתרי ההימורים, בינות לסוסים מנצחים, נהגי מירוצים ומנחשי עתידותיו של בית המלוכה הבריטי, נדרכת בהגיע ימי ההכרזות: פרס נובל לפיזיקה... כלכלה... רפואה... ספרות... מי יודע, אולי יצא לי במקרה ששכבתי עם חתן פרס נובל.אבל לא בגלל הנובל שכבתי עם הסופר הגרמני. ככלות הכול, להערכתו זו נחשפתי באחד מרגעי המנוחה בין לבין. שכבתי אתו פשוט כי זה היה מתבקש: סופר גרמני, אינטלקטואל מהשמאל האירופי, או לפחות השמאל האירופי כפי שדמיינתי אותו - גבוה, שרירי, שונא את אמריקה, כרס קטנה של שתיינים, אירוניה בריאה, פיכחון מר, מפרצים בשיער ומשקפי קרן שחורים שנועדו להסוות את תווי פניו המושלמים. בה במידה שהיה אינטלקטואל מהשמאל האירופי, מועמד אפשרי לזכייה בפרס נובל לספרות, עשוי היה להיות שחקן קולנוע - מזוויות מסוימות היה דומה להפליא לז'אן לואי טרנטיניאן - ובאמת במקרה שלו התקשיתי להכריע, אם היה יותר יפה או יותר רגיש או יותר אינטליגנטי. חוץ מזה, היה גם נחמד, נדיב, משעשע, אבהי במידה ובן לאב יהודי.נפגשנו, כאמור, בכנס סופרים ישראלים, גרמנים ופלסטינים בברלין. הוא היה המוּכּר והנחשב מבין הדוברים, וכיאה למי שראה עצמו מועמד לזכייה בפרס נובל נשמר מגינונים של חשיבות עצמית ונערך בצניעות לימים של גדולה שמזמן לו העתיד. עם זאת, אך טבעי כי הוא זה שפתח את סדרת ההרצאות, השיב ראשון באירוניה דקה על שאלות המנחה הנרגשת, ישב בראש השולחן במסעדה האיטלקית שכולנו הוזמנו אליה בערבו של היום הראשון, והוא זה ששתה יתר על המידה מבלי להביא בחשבון את מצבה הכלכלי הרעוע של הקרן, שהאיחוד עם מזרח גרמניה דלדל אותה עד מאוד. עם או בלי קשר למעמדו, נהנה לדגדג את היושבים במילותיו, סונט קלות אך לא מעליב, ונדמה כי היה מעורה הרבה יותר ממני בנעשה באזורנו. יצאתי לעשן. דקות אחדות לאחר מכן יצא גם הוא.עד היום אני מתקשה להכריע אם המבט הראשון החודר ההוא היה אות לברית שנכרתה בין שני מעשנים כבדים במדינה שאך חודשים אחדים קודם לכן החילה איסור גורף על עישון במקומות ציבוריים, או שכבר אז, באותו מבט ראשון, נתגלמה תוכנית שנרקמה במוחו שעות אחדות קודם לכן והתממשה בסופו של דבר שלב אחר שלב, תחילה בסיבוב ברים לילי עמוס לעייפה שיחות בעלות טבע וידויי, שיותר משביטאו כנות הייתה בהן מראית עין של כנות, וחתימתה, כצפוי, במיטה - סיום מפואר ודרמטי של שניים שתויים עם נטייה תיאטרלית, שניים היודעים שעל אף כל הבטחותיהם ההדדיות, גילויי הנואשות והנכונות להקרבה, לא ייפגשו עוד.כנס הסופרים בברלין התמקד במילה "נורמליות". קרן היינריך בל חשבה שבהצמדת המילה "נורמליות" לאזורנו, כלומר לחיים המתנהלים בצלו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, יש משום שנינות יתרה או התבוננות חודרת אל קרביו של פרדוקס בלתי ניתן ליישוב. כיוון שמִטעמים אישיים לגמרי עוררה בי המילה "נורמליות" אי־נוחות, התבוננתי בנורמליות השוררת באולם הברלינאי הקטן, בו התכנסו כ־300 גרמנים שוחרי ספרות ומזרח תיכון, ותהיתי אם הם עצמם נורמלים, ומה בדיוק עושה אותם כאלה. הבטתי בנשים ששׂער השיבה הדליל שלהן מסופר בתספורת קצרה ועגילי כסף ארוכים ודקים משתלשלים מתנוכי אוזניהן הצפודים, שארשת פניהן כמו גם לבושן מעידים על חומרה רבה בגישתן לעצמן ולעולם בכלל, הבטתי בבעליהן, שנדמה היה כי הם המשלמים בפועל את מחיר החומרה היתרה, עת יתלבטו בלילות שוממים עם נשותיהם בשאלת מעמדם המוסרי כבני העם הגרמני בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה, וחשבתי לעצמי שאם זאת נורמליות, אני מעדיפה זיונים.עיתונאית אחת שפגשתי במסדרון, אישה כבת שבעים שנעזרה במקל הליכה, הודיעה לי כבר בראשית שיחתנו שהוריה נמנו עם כת (או איך שלא מכנים את זה) עדי יהוה. על אף גילה המבוגר והסתייעותה במקל, נשתמרו בה עסיסיות ותאוות חיים. בשערה הצבוע שחור עז, בשפתיה המשוחות בשפתון אדום צעקני ובחליפת המכנסיים המפוספסת שלה הזכירה את לייזה מינלי בסרט "קברט". בארץ לא הזכירו את גורלם של עדי יהוה, אבל יכולתי להסיק מנימת דבריה שהללו נרדפו באותו להט שהיה שמור באותן שנים ליהודים, צוענים, הומוסקסואלים וכיו"ב. העיתונאית, שכינויה ג'וּסי הלם אותה עד מאוד, ביקשה לדעת מאין אני בארץ. "תל אביב," השבתי. עיניה עטו דוק לחלוחי של געגועים, "אחחח, תל אביב, תל אביב..." אמרה והתעניינה לדעת, מה שלומו של אייבי נתן? כיוון שעמדתי פחות או יותר על טיבם של געגועיה, השבתי שהוא כבר לא ילד, אבל... אחר כך הזכירה שמות נוספים - דן בן אמוץ, שלמה צפריר וכיו"ב, וחיוך רחב וממזרי התפשט על פניה. דבקתי בגישתי, "כבר לא צעירים, אבל...". הערכתי שבמצבה, לאחר ניתוח החלפת מפרק הירך שהזכירה כדי לנמק את נוכחותו של מקל הליכה בעל גולת עצם מרשימה, הסיכויים שתגיע שוב לתל אביב קלושים. ולא רק בגלל מפרק הירך. איכשהו, אף שלא ניכר כל פגם בהופעתה, שיערתי שחייה ההוללים הסתכמו בזִקנה ערירית ומחושבת מאוד בכל הנוגע להוצאות כלכליות. אולי טעיתי. על כל פנים, נפרדתי ממנה בעודה שקועה באותו קיץ פרוע של שנת 69', במהלכו כיפרה במו גופה היפהפה על אשמתו ההיסטורית של העם הגרמני כולו. "תמסרי להם ד"ש מג'וּסי," ביקשה. הבטחתי.בכל אותם רגעי תהילה שצופן לי עתידי כסופרת, רגעים שהתמסרתי לפרטיהם ודקדוקיהם בלילות קודחים מתשוקת גדוּלה, לא דמיינתי את עצמי ולו לרגע במעמד מעין זה, ניצבת בקרב קהל רוכשי כרטיסים ברלינאי, גרמנים שאינני מכירה, הניגשים אלי בזה אחר זה ומדווחים לי על מעשי הוריהם בשנות המלחמה. ואם לא ממש ברגע לחיצת היד וההיכרות, כי אז במשפט השני או השלישי. וידוייהם העיקו עלי. לא הגעתי לברלין כדי להתחשבן. התחשבנות מסוג זה לא צפנה בחובה כל רווח בעבורי. ספרי היחיד שתורגם בדרך מקרה לגרמנית עסק במציאות ישראלית עכשווית, וליתר דיוק, בתיעוד של לילה אחד ארוך של זיונים ודיבורים וזיונים בין פרופסור מבוגר לפילוסופיה וסטודנטית צעירה שלו, בעוד אשתו גוססת מסרטן בחדר אחר. ברקע התפוררה הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, על חוקריה המזדקנים ותלמידיה המתמעטים והולכים. ורק הסטודנטית הצעירה, זו שליטפה אותה שעה את שערו הדליל ברכות אין קץ, הדיפה ריח אחר, ענוג, רענן, טרי. ריח של חיים.בכל אותם רגעי תהילה מדומיינים לעילא לא חשבתי שהעובדה שאני יהודייה תיעשה בעלת משמעות, לבטח לא עד כדי הקניית זכות כלשהי לייצג את הנספים. בפשטות, לא חשתי עצמי ראויה, ונדמה לי שבעניין זה, עפעס, גם הנספים, אילו נשאלו, היו מוחלים על שירותי. לדאבוני, הגרמנים בזו לדקדוקי עניות. מבחינתם הייתי נושה, והם היו - כל אחד לפי דרכו - חייבים. עם כל הכבוד שרחשו לניואנסים שלי ביחסי אל השואה ואל יהדותי, לחיבתי אל הגלות כמצב קיומי והסתייגותי מהעיסוק המופרז באופני חורבנה המדויקים, לא קהתה נחישותם. היה מאוד לא מנומס מצדי להתנער. כשם שלא הייתי במעמד לייצג, גם במעמד למחול לא הייתי. בלית אופציה אחרת, חייכתי באדיבות.במהלך הערב התברר לי, על פי השאלות מן הקהל, שבשנים האחרונות שקדו הגרמנים על פיתוח תפיסה חדשה, הוליסטית יותר, של המצב. כלומר, בשנים האחרונות החליטו הגרמנים לקבל על עצמם אחריות לא רק על שואת העם היהודי, כי אם גם על השואה הפלסטינית הנגזרת ממנה, והיה בזה כדי להדיר את הישראלים שבינינו ממעמד של בנים יחידים לקורבנוּת. כיוון שהגרמנים התקשו בהגיית המילים "גרמניה" או "גרמנים" בנוכחות יהודים, ואילו אנו, הישראלים, נתקלנו בקשיים משלנו בהגיית המילים "ישראלים" או "ישראל", נפנינו כולנו לפלסטינים, שלא נשאו על כתפיהם שום אחריות והפליאו להתבטא באנגלית ובצרפתית, נוסכים בכולנו געגועים לפלסטיניות במובנה האוריינטליסטי הישן והטוב, מעירים בנו תקוות כמוסות לכינונה של מדינה דו־לאומית חילונית דמוקרטית ומודרנית, זו שיכולה הייתה להתקיים אילו רק... באולם בו ישבנו בברלין, לא הצלחנו להבין מה השתבש.לשאלת המנחה בדיון באשר לחוויית החיים היומיומיים שלי באזור למוד סכסוכים כשלנו, על מידת הנורמליות של היומיום הזה, השבתי שאינני מסוג האנשים שמזהים את עצמם עם נורמליות דווקא, וזה, לדאבון לב, בלי קשר לסכסוך באזור. איכשהו, ובניגוד לכל אינטרס עצמי סביר - התנצלתי - נורמליות איננה בגדר משאת נפש שלי. מעולם לא הייתה. זיק ניצת בעיניו המשועממות עד אותו רגע של הסופר הגרמני, והללו התמקדו בי בעניין ובסקרנות. ייתכן בהחלט שהטון המשועשע שהרשיתי לעצמי לנקוט בלבה של ברלין בעיצומו של כנס מעין זה העיד עלי כאלף עדים שאני אישה קלה להשגה. מבטינו נפגשו להרף עין. מבטי הצטעף באחת לכדי מסתורין פתייני, חדור תודעת עצמו. מבטו שלו לבלב מכוח האפשרות שנולדה.הרחבתי. הסברתי שאני דווקא מהאנשים שבנויים לקטסטרופות. קטסטרופה, ככל שהיא קטסטרופלית יותר, מרגיעה אותי. כחכוח של אי־נוחות עלה מכיוון הקהל. ניסיתי להבהיר את דברי, אם כי הייתי מרוכזת מאוד בחיוכו המתגרה של הסופר הגרמני, חיוך שהבחנתי בו שמשנייה לשנייה הוא נעשה יותר ויותר מלוכלך. "קטסטרופה," טענתי באוזני הקהל ובעצם בעיקר באוזניו שלו, "היא מצב של שוויון: שוויון בין עניים לעשירים, בין אחראים לחסרי אחריות, בין אלה המכלכלים את עתידם בשׂום־שכל לבין אלה החסרים בכלל מחשבת עתיד." הייתי בשוונג. עיניו תהו עד אנה ארחיק לכת. "בעינַי האושר הוא מצב חסר אחריות, וגם הקטסטרופה: כולם יחד, סולידריים, נדיבים, תלויים זה בזה ולאיש אין מה להפסיד." הסופר הגרמני צחק בקול רם.כיוון שהייתי נחושה להמשיך ולשעשע אותו, שלא לומר לכובשו ולהכניעו כליל, התעלמתי מאותה אי־נוחות שחלפה בקהל בכל פעם שביטאתי את המילים "קטסטרופה" או "אסון". שיערתי שאם הכול יתנהל כצפוי, נמצא את עצמנו, הסופר הגרמני ואני, שקועים עד צוואר בקטסטרופה משלנו, נדיבה וסולידרית וחסרת אחריות לפחות עד בוקר המחרת. הגרמנים מצדם לא האמינו בשום אופן כי באומרי disaster או catastrophe אני לא מתכוונת ל־holocaust, אלא לאימי הקפיטליזם, נניח. בנורמליות שלהם, כל מילה של יהודייה נוזלת אל השואה.מאוחר בלילה, כשישבנו הסופר הגרמני ואני בבר לא רחוק מהמלון, השווצנו בהנאה זה באוזני זו עד כמה כל סוג של נורמליות זר לנו. התחרינו בינינו מי יותר מופרע, אומלל ומוכה. מאליו יובן שלא היה דבר לא נורמלי או לא שקול באיש המחויך שישב מולי. לא רק שהיה נורמלי מאוד, אלא היה גם מצליח, נשוי באושר, מזיין מהצד במינונים בריאים ומתפרנס היטב מכתיבתו. לעומתו הצביעו התפארויותי שלי על טירוף ואומללות נואשת. ככל שהשתדלתי להאירן באור משעשע, כן שמתי לב לאיזה רוך שנבע מעיניו, רוך שהבחנתי בו שהוא הולך ונמהל ברחמים.למשמע העובדה שאני נשואה בשלישית, בת 43, ללא ילדים, התרחב לרגע מבטו. ניצחתי אותו, את הגבר שאך שבוע קודם לכן ציין את יום הולדתו החמישים ותשעה, משמע החל את שנתו השישים, הנשוי בשנית ואב לבת בוגרת מנישואיו הראשונים שמסיימת לימודי תואר שני באדריכלות בבית ספר נחשב בפירנצה. התימהון שנשקף מעיניו, זה שפירשתי בצדק כהודאה בתבוסה, העיר בי תשוקה להדהימו עוד יותר, וכך הפלגתי וקישטתי את יתרוני בסדרת הסברים מופרכים, מאלה שאני משמיעה בבואי במבוכה, כשאני עולה על גדותי מרוב ייחודיות ומקוריות ומאיימת להטביע את הסובבים אותי כולם. פיתחתי באוזניו את תיאוריית הטעות, שאמנם עשיתי בה שימוש בכמה מסיבות תל אביביות ולשם אותה תכלית עצמה, אך מחמת ההתרגשות והעוררות שחשתי בנוכחותו בקעו הדברים מפי כמו לראשונה. "בחיי שלי," טענתי, כאילו לא מדובר בחיי שלי אלא בחייה של איזו דמות נשית סקסית ומנוסה, "כל ניסיון לתיקון מתברר כהעמקת הקלקול. כל מערכת יחסים חדשה גרועה מקודמתה. בכל פעם שנדמה לי שתיקנתי משהו, אני מגלה שנכשלתי בריבוא טעויות חדשות. לטעוּת," העמקתי להביט בעיניו, "יש כוח משיכה משלה, וכל הדרכים מובילות אליה."לגמתי לגימה מכוס היין השלישית שלי. הסופר הגרמני הישיר אלי את מבטו, וזה היה חף לחלוטין מכל תשוקה פילוסופית. מבעד לחלוני אישוניו ראיתי מחשבות של גופניות צרופה, להיטות, פרקטיות, חישובי זמנים ושעות שינה... הוא זיין אותי בעיניים, אוטם את אוזניו למבול השטויות המתעצם. ברגע מסוים לגם בקוצר רוח מהג'ין עם הקרח שלו, עיניו התערפלו וניכר בו שאני מפריעה לו להתמכר להזיותיו."הטעות - פנים רבות לה," המשכתי בשלי באין יכולת לסתום, "ועל כן היא תמיד מנצחת." עיניו הרכות, היהודיות, שבאו לו כנראה בירושה מאביו - שהצליח, כפי שסיפר לי רק דקות אחדות קודם לכן, להימלט בשנות המלחמה לשווייץ, ומשום מה בחר לשוב ממש עם סיומה לעיר הולדתו המבורג - טיילו על כתפי הימנית שנגלתה מבעד למפתח הצוואר של הסריג השחור שקניתי במיוחד לרגל הנסיעה לברלין, אחר כך ירדו במורד המחשוף, בתוואי שהתוותה כתפיית החזייה השחורה, שגם אותה קניתי במיוחד. הוא לגם בטקסיות־מה לגימה אחרונה מהג'ין. עיניו הפנטו אותי ברכותן המכרבלת, כף ידו הגדולה נעה אל עבר ירכי - אמיצה, מחזקת, מנחמת - וכשנדמה היה לו שעוד רגע אני נסחפת לתיאוריה נוספת, אמר לי בעדינות שאין צורך, שאני יורדת הרבה יותר נמוך מהנדרש. ידו האחרת עטפה בחום את כף ידי התרה במבוכתה אחרי משהו להיאחז בו, פירור על גבי השולחן, סדק סמוי, ישועה...באחת הפעמים כשנחנו בין לבין, כשנותר בנו רצון אבל לא נותר בנו עוד כוח, טיילה עליו ידי מתוך התגרות ברורה בתשישותנו השתויה. הוא מנה באוזני אחת לאחת את הערים שעוד יבקר בהן במהלך מסע הקריאה שלו - רוטרדם, אמסטרדם, האג, וינה, בריסל... אור פלמי רך בקע ממנורת הקריאה האחת שהותרנו דולקת והזהיב את מיטתנו ליופי. ידעתי שאחרי נסיעתו למחרת תישאר ברלין ריקה. היומיים שנותרו עד נעילתו של הכנס יזדחלו באיטיות בלתי נסבלת, הכול ישעמם, וכבר חשתי בריק הכובש את הלב ובכאב המייסר של הגעגוע. ידעתי שלא יהיה טעם לשתות ולא יהיה טעם להתאפר או להתלבש, ולא יהיה טעם לנסות להתאהב ליומיים. לנגד עיני המלטפות את גופו היפה הצטייר עתידי הממתין לי לאחר השיבה הביתה כמו מנהרה חשוכה עד מוות, מדבָּר של שעמום ותפלות, והלילה הזה בברלין, שבעיצומו כבר לבש תוגה של זיכרון מתעמעם, הזדהר פתע כמו פטה מורגנה, חזון תעתועים בתכלת וזהב, רקדנית בטן רחוקה מעכסת לרגליו של עץ תומר, צעיפיה מתנפנפים ברוח המדברית הקלה... היה או לא היה, מלון בברלין, שחקן קולנוע, סופר גרמני נחשב, פרס נובל לספרות...במשך חודשים ספורים החלפנו בינינו אי־מיילים - בתדירות גוברת והולכת מצדי ובתדירות יורדת מצדו. השקעתי באי־מיילים האלה תעצומות נפש. בדיעבד, זו הייתה חולשתם. לעתים קרובות אני שבה ומרפרפת על התכתבותנו, נבוכה ממכתבַי שלי, העורגים והמתחכמים והמוגזמים לעילא, מכישלוני המוחלט ביצירת מודוס של כנות, משקרי הבוטים, ומשתקעת בשלו, הקלילים, הרושמים בלא מאמץ תווים מעוררי קנאה מחייו הטובים של סופר ואינטלקטואל מהשמאל האירופי המבלה את ימיו בכתיבה, המופרעת מדי פעם בארוחות משובחות זולגות יין שהוא מבשל לידידיו בבית הכתיבה שלו בעיר ליבק, מרחק הליכה מביתו של הסופר האהוב עליו, תומאס מאן, ומרחק הליכה מהסופר השנוא עליו, גינטר גראס.במהלך הארוחות שתוארו בדקדקנות של בשלן נלהב היו קוטלים באבחה תרגום חדש של פרוסט לגרמנית, מודים שסימון דה־בובואר חשובה מסארטר, ונזכרים, באופן טבעי, בסימון וייל. הבית נכבש בקולם העמוק של כל מיני אינטלקטואלים גבריים מהשמאל האירופי, אנשים שהיו עדיין סטודנטים ב־68' וחושבים שמהפכת הסטודנטים ההיא גילמה את חזונו האמיתי של קארל מארקס.בנות זוגם נעדרו בדרך כלל. אם משום שנעדרו באמת ואם משום שהתחשב ברגשותי וניסה לחסוך ממני תיאוריהן של נשים אצילות ורחוקות, ששערן צנוף בפקעת בלונדינית או חתוך בתספורת קארה זוויתית המגלה צוואר ארוך, דק וגמיש. נשים האוחזות באצבעותיהן הארוכות בצווארה הדק של כוס יין מלאה עד חצייה, מנהלות שיחה נינוחה על עניינים שברוח, בעיקר עניינים שבאמנות, עוטות על עצמן קרדיגנים דקים מקשמיר, תנוכי אוזניהן העדינים ענודים עגילי פנינה, והן מעוררות חשק ללחך אותן מן התנוך עד הקרסול הדק, עד בהונות כף הרגל הצרה הנתונה בנעל נשית נמוכת עקב.את האי־מיילים היפים ביותר כתב במהלך אותו חודש בו שקד על הגהות ספרו האחרון בבקתת קיץ של ידיד עשיר אי שם בשולי האלפים האוסטריים, מוקפת אגמים וקרקור צפרדעים ופסגות שׂגיאות מושלגות. הוא ידע לשוות לחרמני גוון פילוסופי ולפילוסופי גוון חרמני, ובחש במיומנות בשניהם. התגעגעתי אליו. יום ולילה שבתי ושחזרתי את הלילה ההוא בברלין, שמרגע לרגע הבנתי שהוא קו פרשת המים של חיי, גם אם עדיין לא הגדרתי לעצמי מה טיבו של העבר השני. הלילה ההוא בברלין, שנכנסתי אליו רק משום שחשבתי שכך יאה לסופרים אמיתיים בלילות בודדים רחוקים מהבית, הלילה ההוא שלכבודו שבנו וביססנו שנינו את החירות הבלתי מוגבלת השמורה לסופרים אמיתיים כדי להזין את כתיבתם, הלילה ההוא נקבע בתודעתי כלילה הראשון בחיי החדשים.למחרת, בטרם יצא למסעות הקריאה שלו, חיבק אותי בידו הפנויה. באחרת נשא מזוודה שחורה קלה. התנשקנו, כדרך שנפרדים בנשיקה שני סופרים שנקלעו בלילה למיטה אחת, ואף על פי שהיינו שנינו משוכללים דיינו לנהוג מצוות סופרים מלומדה, ביטאו הצללים של תנועותינו תקווה קלושה לא להישכח, להפרות, להשפיע, לחיות. מבטו מדד אותי מכף רגל עד ראש, מבטי ליטף אותו ברוך שידעתי שעוד ייהפך לבכי. בדמיוני נתגלגלתי מאישה ממשית לדמות ספרותית באחד הרומנים הבאים שלו, בת קול פרובוקטיבית הניצבת לה באחת מפינותיו המרוחקות של הרומן, תשליל רגעי של הגיבורה הראשית, שבפיה, ובפיה בלבד, ירשה לעצמו לשים משפט גס במיוחד, נקלה ממש, שרמוטי, מחווה להיא שפגש אז בכנס סופרים ישראלים, פלסטינים וגרמנים, שייאמר בדיוק ברגע בו הגיבורה הראשית, זאת שמזכירה לו את אימא שלו - רחומה ורכה ומתפקדת מצוין בסיטואציות מורכבות, כלילת יופי וייסורים, לא מזדיינת או שמזדיינת רע מאוד - תציע להקריב את עצמה למען איזשהו עניין. ואז, מירכתי הטרקלין, מאי שם, תישמע בת דמותי מאיצה בה: "קדימה, תרימי ת'תחת שלך, את לא רואה שהם עובדים עלייך בעיניים?" מצדי יכול היה גם לסנן מבין שפתי הבשרניות המשורבבות בסלסול טבעות עשן גם "שימי זין", רצוי בקול ניחר, חרוך. כן, גם זה יפה בעיני.בלילה הריק שלמחרת, האחרון לשהותי בברלין, לא רציתי להירדם. היה לי חבל על לילה אחרון בברלין לבדי במיטה זוגית. לנגד עיני עברו כל מיני סיפורי אהבה עתידיים, ארוכים וקצרים, מסוחררים ומאושרים ועזי מבע, וידעתי שהסופר שלי הוא רק ראשון בשורה ארוכה של גברים שווים. ובאמת, גם באי־מיילים הנינוחים ששלח מבקתת הקיץ ההיא באלפים, בהם התיר לעצמו להסתלסל בגעגועים וזיכרונות גופניים, לא הועלתה אפשרות של פגישה שנייה. במובן זה היינו דומים, חלשים בארגון ושונאים לטרוח. במקרה שלנו קשיים ארגוניים היו דלי מים על מדורת האהבה. נראה שדי היה לשנינו בשחזור אותו לילה, שבראשיתו הייתי סופרת צעירה מישראל, מעשנת, להוטה ומורעבת כבורגנית שנחלצה מהסגר, ובסופו הייתי אישה מיוחדת, חברה, שהלילה והסופר הגרמני והמועמדות הוודאית לפרס נובל הלבישו אותה בשמלה קצרה, מיוחדת, מהסוג השמור לנשים שוות מנתינתן.בפתח המעלית הדבקתי לו נשיקה לא מתאפקת על הצוואר, כי הצוואר, זאת יש לדעת, הוא עקב אכילס של הגברים השווים. מסדרון המלון היה ריק מאדם, אבל מחוותי הדרמטיות העידו בי שאני פועלת בעולם שכמו עצר מלכת, עולם שהתבונן בי נרעש, ומתוך תפיסה תיאטרלית מאוד של המרחב סביבי קפצתי כהרף עין פנימה, אל המעלית שדלתה כבר אמרה להיסגר, וליוויתי את הסופר הגרמני שלי עד המונית שהמתינה ברחוב באדישות מעשנת. שוב התנשקנו, לזוועת העולם הנרעש כולו, והוא עוד הספיק להפריח I love you לפני שנכנס למונית ונעלם לעד.הבטתי במונית המתרחקת לאִטה, נזכרתי בכפות ידיו הגדולות במיוחד, בלילה הזה, שהיו בו הרבה אלכוהול וגם זיון די וירטואוזי בהתחשב במצבנו הגופני, וסיכמתי ביני לבין עצמי שבלילה הזה נושעתי. אם כי בעומדי ברחוב, מלווה את המונית המתרחקת במבט, לא התחשק לי לפרוט את תחושת ההרווחה והישועה לסדרת צעדים אופרטיביים, נימוקים והסברים והתנצלויות ורגשות אשם, דמעות וחישובים וחלוקות הממתינים לי ולבעלי השלישי.פקיד הקבלה העיף בי מבט ספקני. מדי בוקר על משמרתו יוצא לו לראות לפחות עשרה לילות חד־פעמיים כאלה נפרמים בנשיקה או ב־I love you שקרני. עיניו קיוו למעני, שאני לא מתייחסת לכל זה יותר מדי ברצינות ושמחר בערב, לכשינחת המטוס בנמל הבית, אשוב לנהוג כיאה לגילי ולמעמדי. הישרתי מבטי אל הפקיד, מבט ממבטי החדשים, מבט של אישה חד־פעמית שהעניק לי הלילה, כדי שיבחין שאני סופרת, ואני בחוץ לארץ, בכנס סופרים ישראלים, פלסטינים וגרמנים, שיש בהם אפילו המתעניינים בכנות בפרשנותי למושג "נורמליות בלבו של אזור סכסוך", אחת הזכאית להזדיין עם מי שבא לה, ובמקרה זה, שני סופרים הזדיינו כאן הלילה, ומי יודע לאן הלילה הזה יישא את כתיבתם. ועוד אמרו לו עיני בטרם נכנסו אל המעלית שלפני רגע ירדו בה, מה אתם, הומואים בורגנים, מבינים באהבה.*שלושה חודשים מאוחר יותר בעלי תפס אותי. פיזור הדעת שלי עורר את חשדו והוא חיטט לי במחשב. באשר לי, אפשרות כזאת אמנם עלתה על דעתי, אני לא מתלמדת, אבל לא היה בכך כדי לגרום לי להצפין את ההתכתבות עם הסופר הגרמני. לא משום שייחלתי לרגע בו יקרא בה בעלי, בבחינת פיזור עדויות מרשיעות, אלא משום שבעיני, מי שחודר לפרטיותו של האחר עושה זאת על אחריותו בלבד ועליו מוטלת ההכרעה איך לחיות עם התוצאות.חזרתי משיעור יוגה. בעלי עמד בפתח החדר שכינה חדר העבודה שלי, לצדו מזוודה כחולה קטנה, זו שהשתמש בה לנסיעותיו העסקיות, שאפשר להעלותה אל גוף המטוס וזה חוסך את העמידה סביב מסוע המטען. אך שלא כדרכו הנמרצת בצאתו לחו"ל לנסיעות עסקים, נשען ארוכות על המשקוף. כעבור רגע שנדמָה ארוך ביותר, ושבמהלכו חלפו במוחי די הרבה אפשרויות - החל בבשורות איוב וכלה באפשרות שהתממשה אך דקות מספר לאחר מכן - הזמין אותי בעלי לשבת בכיסא עבודתי, הכיסא המתכוונן החדש שקנה לי כדי שיהיה לי נוח יותר לכתוב. על צג המחשב נראה אחד האי־מיילים שקיבלתי מהסופר הגרמני, אחד הנפתח בווידוי נוגע ללב, שכשהוא עוצם עיניים הוא לא יכול להפסיק לדמיין את התחת שלי. ועוד הודה, שזו דרכו להירדם בלילות. כשהעזתי סוף סוף להיישיר מבט אל עיניו של בעלי, זיהיתי בהן הבעה עמוקה של ייאוש, הבעה של אבל, הבעתו של מי שבאמת אין לו כוח לכל הסיפור הזה. כאילו דחקתי אותו אל הסוף הידוע מראש, שמשום מה השתטה להאמין שיפסח עלינו. לא גיניתי אותו על כך. במצבי לא יכולתי לגנות איש. שתקתי. במצבים האלה הכי בטוח לי לשתוק. וטוב ששתקתי.אילו היה מביט בי, היה מזהה פחד פיזי כפשוטו. אבל הוא כבר נדד אל מחוזות המרמור, כבר שקע ברחמים על עצמו, הוא כבר היה קורבן.שילך כבר. שייגמר. שיתפוגג. מוצה. שונאת פרידות, מעברים, דברי סיכום. חיינו יחד חמש שנים, עכשיו אני רוצה שייגוז. בלי נדנודים. בלי איומים. בלי הבטחות. בלי רגל בדלת. הזדיינתי מהצד, ודי. שייגמר. שילך.אבל לא גבר כבעלי ימעל בקודים של גבריות. הבעת המיאוס על פניו התחלפה בעווית דקה ואכזרית. תיעוב. עיניו שהיו מותשות לפני רגע הבהיקו בחרון. חרון ממש, לוהב. כאילו מעבר לכל זה התחוור לו פתאום שהבדיחה היא עליו, הוא זה שיצא טמבל, שהצמיחו לו קרניים, שביזו אותו בראש חוצות. כאילו כל זה לא היה אלא לשם פגיעה בכבודו. ואני בכלל לא חשובה, לא אני ולא הסופר הגרמני הזה, שמזיין נשים של אחרים. זה מה שחימם אותו, הוא בפירוש נעלב. זיהיתי זאת על פי זוויות פיו שנטו כלפי מטה. עלבון ילדותי. אני מכירה את העלבון הזה שלו, שמתחיל במבט עצוב והוא הולך ומתעצם."לֵך כבר," רציתי להגיד, "תארגן את המחשבות שלך בחוץ." האם יכול היה לקרוא בפנַי שכל מה שאני מעיזה לקוות לו הוא שאצא מזה בשלום? האם שמע את הנדר שחזרתי ונדרתי לעצמי, שאם אני יוצאת מזה בחיים ובלי פציעות חמורות, אני לא מסתבכת יותר?בעלי המשיך להישען על המשקוף ולשתוק. הזעם התחלף בחיוך נעגם, חיוך שנזקק לאהדתי, להבנתי. לא שיתפתי פעולה, אני לא מטומטמת. התבוננתי בו בזהירות, בגבר שהיה בעלי השלישי, שנראה לי אותה שעה חיית טרף ומכשף אכזר ונודניק ערמומי ומסוכן, אחד שעשוי בכל רגע להוריד עלי כאפה, ופחדתי. אלמלא הפחד, הייתי מרשה לעצמי לנחמו. שום דבר אישי כבר לא חצץ בינינו. באחת לבש ממדים של גבר זר.מצד אחד, היה לי לא נעים. רציתי לומר לו: "בחייך, אל תעשה עניין. תוריד את הווליום." אבל לא היה שום ווליום. בעלי השלישי עמד ושתק. רציתי לומר לו: "עזוב, עדיף לך. אתה עוד תודה לי, החיים שלך יהיו הרבה יותר טובים," ומשהו נחמץ בי, כי ידעתי שזה נכון, ורציתי לומר לו: "אני לא כזאת מציאה כמו שנדמה לך," אם כי זה זמן, אולי אפילו שנה, הרגשתי שבעלי השלישי עייף ממני, סוחב בלי התלהבות, והשימוש במילה "מציאה" עשוי להישמע נלעג. רציתי לומר לו: "כזאת אנוכי, מה חשבת?" רציתי להזכיר בחיוך, לא בכעס, שהוא זה שאמר שהכול אני יכולה ללמוד, רק לא ללמוד להתאפק, שהוא זה שתמיד דיבר על שוורים מועדים. מצד שני, טוב ששתקתי. לא היה טעם. לא היה שום סיכוי שיבין שזה לא מכוון נגדו, שככה זה, שיש לי נטייה כזאת, שעם כל גבר חדש אני נולדת, וכל כמה שנים אני מוכרחה להיוולד מחדש, להמציא את עצמי, ועם כל אחד אני באמת קצת ממציאה. וטוב שסתמתי, זה ממש לא היה רגע טוב להתחיל להתפלסף.ממילא היה מאוחר מדי. מוחו עמל בקדחתנות על יצירת משפט הולם, עצוב, המדגיש את מלוא הטראגיות שבסיטואציה, ההחמצה במו טהרתה. המוח שלי, להכעיס, נאטם. סירב להבין על מה המהומה. למה שנינו עומדים משותקים וחורבן גמור רובץ בינינו? הזדיינתי מהצד. ביג דיל. מאוחר להכחיש (אילו היה טעם, הייתי מכחישה), אבל אחרי הכול, איש לא מת.המבט שנשקף מעיניו צעק "מטומטמת". נשאתי את עלבוני חרישית. בסיטואציות כאלה מוטב לא להגיב. פניו נתקשחו, לסתותיו נחשקו, ובקול שעלה מתהומות אפלים של גבריות אמר: "מעולם לא התייחסתי אל האישה שלי בתור אובייקט, אבל האישה שלי לא תזדיין עם אחרים!"נדרש לי זמן. ברגע הראשון התביישתי, המשפט נשמע כה מדויק תחבירית. רק אמיתות מתנסחות בשלמות כזאת. אחרי רגע, אחרי שכבר יצא מן הבית, נושא עמו את מזוודתו הכחולה הקטנה במורד המדרגות, התחשק לי לצעוק לו "ווֹאוּ־ווֹאוּ־ווֹאוּ, יא חרא", לנופף ידיים, לזקור אלף אצבעות משולשות, "מי זאת 'האישה שלך', יא מניאק, מה אתה יודע עם מי האישה שלך מזדיינת ועם מי לא?" רציתי להעליב אותו: "וואו, וואו, וואו, אחא, מי אתה שתקרא לי 'האישה שלי' בכלל?", "ו'האישה שלי', יא אהבל, 'האישה שלי' זה לא אובייקט?"הדהדתי לי את ה"וואו־וואו־וואו" שלי במוח. נגינת הגסות המנחמת, נהמותיו של שד שחור ופראי הדוהר במערות הנפתלות של המוח, "וואו־וואו־וואו, חבריקו, וואו־וואו־וואו, יא בן זונה." גבר יורד במדרגות הבניין, שמוט כתפיים, נושא מזוודה. אכלו לו, שתו לו, זיינו לו ת'אישה.*בעלי השלישי היה טיפוס מחושב, מאלה שאצלם כל דבר שווה כסף. אפילו פנאי או רעיון או חיוך. לא מאלה שמתחשבנים על כל שמלה; להפך, תקני לך. כאב לו הלב על כסף או שווה כסף שהשקעתי באחרים. שווה כסף פירושו זמן. בעלי השלישי היה האחרון שעוד האמין שהזמן שלי שווה כסף, ובכל אפשרות שרבב "time is money", "time is money", כאילו הבעיה אצלי מקורה באי־הבנה. "את לא מספיק עשירה כדי לחלק נדבות," היה מזכיר בדרכי עקיפין את מעמדו כמפרנס יחיד, מעמד שהקנה לו לדעתו זכויות יתר כלשהן, זכויות היתר של המפרנס. אני לתומי ראיתי הכול אחרת, חשבתי כי זכות נפלה בחלקו לפרנסני. מכיוון שלא היה תחום שבו ראינו את הדברים עין בעין, גם בעניין זה נמנעתי מלהעמיד דברים על דיוקם.מסיבה זו, למשל, הסתייג בעלי השלישי מחיבתי המופלגת לאירוח ביתי, שתמיד יוצא יותר יקר - גם מבחינת הזמן וגם מבחינת המאמץ. ובאמת, אם מביאים בחשבון את השעות שהקדשתי להכנת הטארטלֶטים המופתיים שלי - סירות בצק פריך קטנטנות ממולאות בקרם פטיסייר ומעוטרות בפרוסות דקות של פירות העונה - או את הכוחות שהשקעתי בטראפלס הממולאים בשמנת בטעם קפה ומצופים שוקולד מריר, אפשר להעריך בלי שמץ גוזמה שאילו השקעתי את אותו הזמן ואותו המאמץ בכתיבה, יכולתי להספיק לפחות סיפור קצר. אם מסכמים את הזמן שבזבזתי על אירוח בחצי שנה, מסתתרת שם לפחות נובלה. ונובלה ועוד נובלה ועוד נובלה כרוכות יחד - זה ספר. וספר ועוד ספר ועוד ספר זה קורפוס, וכשאמר "קורפוס" מלאו אישוניו תקווה. בעיניו, הֶספק של ספר בשנתיים היה סביר בהחלט.ברוח תפיסתו הכלכלית השפיע בעלי את רגשותיו רק על הקרובים לו ביותר, לאו דווקא אלה שחיבב ביותר, אלא אלה שהיו שלו, שהרגשות שהושקעו בהם עתידים להניב ביום מן הימים פירות נאים - אמו, שלא חיבבה אותי כבר מן המפגש הראשון, ושתי בנותיו מנישואיו הראשונים, שיחסן אלי נע בין אדישות למשטמה קפריזית, תלוי בסכומים שהפקיד אביהן בחשבונות שלהן. סתם בני אדם, כלומר אלה שלא נמנו עם המשפחה הקרובה, שימשו את בעלי השלישי בעיקר לצורך הדגמה מאחורי הגב. תמיד מאחורי הגב, ותמיד כדי לומר כמה טוב לנו שנינו, או לפחות עד כמה יכול היה הכול להיות הרבה יותר גרוע. על חורבות חייהם של אחרים בנה לנו קן מגונן, קן שגם אם הוא מחניק וצר, הוא בטוח לאין שיעור מהעולם המאיים שמחוצה לו, עולם השקרים והעמדות הפנים והראוותנות וחוסר האחריות. מכולם תיעב במיוחד את אלה שלא נערכו ליום סגריר וכשקדרו עליהם השמים ניצבו אין־אונים. "המופתעים," כינה אותם בשמחה לאיד.תחילה נראתה לי חלוקת העבודה הזו אידיאלית - זה דואג ליום סגריר וזו שרויה באביב נצחי. זה עמל ונהנה וזו מפתחת תיאוריות שונות ומשונות המקדשות את ההווה, מבטלות את העבר ומטילות ספק רציני בכל הנוגע לעתיד. המתבונן מן הצד עשוי היה לחשוד בי שאני משליכה את יהבי על נסים. את המרחב המטלטל שבין אמונה בנסים לגאולה בהתאבדות לא מצאתי טעם לצבוע בסגריר. הוא היה מדכדך דיו גם ככה. בצנעה נערכתי ל"אמרתי לך" שאני עתידה לשמוע בהגיע אותו יום סגריר. "לא ירחק היום," היה בעלי השלישי קוטע את הרהורי, "וכל החברים הבוהמיים שלך יטבעו באסון. לא סתם אסון, כי אם אסון שהביאו על עצמם." חייכתי. אפשר היה לפרש את החיוך כהכרת תודה ואפשר היה לפרשו כבחירה אמיצה במוות. "בסוף כולם מתים," הרחבתי את רוע הגזרה עד כדי ביטול המשמעות. "בסוף!" נזף בי בעלי השלישי, "ועד הסוף?!" והוסיף, "חומר למחשבה...""הפזרנות," התפוצץ עלי יום אחד פתאום, משומקום, "הפזרנות, זה מה שמשגע אותי." היה זה משפט שניתק באחת ממתווה ארוג היטב של מרמור פנימי, שיחה נמשכת והולכת בינו לבין עצמו, לנוכח הבזבוז־לדעת העצמי שלי. נראה כי דווקא המשפט הזה בקע את השתיקה אל הדיבור כיוון שבעלי נהנה מעצם השימוש במילה "פזרנות". מילים כמו "פזרנות" העלו אותו מעלה־מעלה אל הגבהים הלשוניים החביבים עליו, הספרותיים, שבהם משוטטות להן בחופשיות מילים כמו "טלטלה", "להלך" ו"היקסמות". בעלי השלישי, איש מִנהל וארגון רפואי, גרוש ואב לשתי בנות בוגרות, ראה בספרות בעיקר מחסן של מילים וגרוטאות. הייתי מהלכת, עולמי שרוי בטלטלה, וההיקסמויות הילדותיות שלי העמידו את הזוגיות שלנו בסכנה חמורה. את המילה "זוגיות" תיעבתי במיוחד, בשל אותו קשר בלתי ניתן להתרה בין "זוגיות" באשר היא לנישואים מחורבנים.כשבעלי אמר "היקסמויות" לא הפרעתי את זחיחותו המשייטת בזרם סלסולי לשון. שיהיה "היקסמויות". במובן זה אפשר לומר שכל שני וחמישי הוקסמתי ממישהו שפגשתי בבית הקפה או בזמן הטיול עם הכלבה או סתם בשדרה. נניח הבחור הדק והגבעולי בן העשרים וחמש, בגדיו מרושלים וזיפים בני שבוע מעטרים את פניו, שיופיו הסגפני נגע ללבי ויותר ממנו נגעה ללבי שנינותו - שנינות ביחס לחיים, לבורגנים, לאמביציות ובעיקר ביחס למוות. מרוב פחד לא הייתה לו סבלנות לחכות. בבחינת, ואם יש מוות - יופע מיד! אבל המוות התמהמה. שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע. אצבעי עקבה אחר חוליות עמוד השדרה שלו שהתפתלו לאורך גבו השדוף כמו מחרוזת פנינים. שבועות אחדים לאחר מכן טס לאמסטרדם.פעם אחרת הוקסמתי, בצדק, מתסריטאי שפגשתי באזור הסרטים הדוקומנטריים ב"אוזן השלישית". "Harlan County, USA", עד היום אני חייבת לו. אבל אז סתם ירדנו לשתות קפה, קשקשנו על המשבר במו"לות ובעיתונות, המשבר בענף הקולנוע, הזילות של הטלוויזיה, מצוקת המוזיאונים, מצבו של בית הספרים הלאומי... המשכנו לדירתו, ובינתיים התוודעתי לעברו החרדי, ישיבת פוניבז', לזהותו המינית המסוכסכת, לדחיות החוזרות ונשנות של תסריטיו על ידי מפיקים. דירתו, התברר, הייתה חדר צנוע בקומת קרקע ברחוב סמוך, מזוהם למדי, על שידת קש לצד מיטתו ניצבו זה לצד זה כל ספריו של קפקא בהוצאת שוקן במהדורה הישנה (הכרכים האדומים), וכל התרגומים החדשים עם הכריכות האפורות המצוירות. לא היה מה לדבר על זיון בזוהמה הזאת, אבל קטעים נבחרים מתסריטו שנדחה, על בחור חרדי שנתגלגל למדרגת בעליו של בית זונות בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, ובשעה שהכול נדפקים סביבו הוא מתמסר כל כולו ללימוד פרקים מספר הזוהר - קטעי מונולוגים דרמטיים מהתסריט הזה שמעתי למכביר. התרגשנו לגלות ששנינו מכירים את מחזהו של שלום אש "אל נקמות", לרגע נדמה היה לנו שרק שנינו עוד מכירים את המחזה הזה וקוראים לו דרך אינטימיות "גאט פון נקומעס", כאילו אנחנו יודעים יידיש. וכשסיפרתי לבעלי השלישי בערב אפס קצהו של אותו מפגש באזור הסרטים הדוקומנטריים ב"אוזן השלישית", תוך דילוג בל־יגונה על פרטים שהיו מעוררים את חשדו, הסתכל בי רגע ארוך ושאל, הייתכן ששנינו, אני והוא, מתקיימים באותו עולם בכלל? ובאומרו "שנינו" לא תהה על דבר קיומו שלו בעולם הזה - סמנכ"ל בית חולים המשכים מדי בוקר לעבודתו, שב מדי ערב, מגלגל סכומים ותוכניות חומש - אלא על קיומי שלי, הממומן כל כולו על ידו, קיום שבמונחים של תפוקה אפשר לסכם אותו במילה - אפס. "את לא מספיק עשירה כדי לחלק נדבות," תקע בי מבט חודר שהזכיר גם את כל היתר.בעיניים כלות ראה בעלי את השִפעה הרגשית שאצלתי על ידידי המתחלפים, את תועפות האמפתיה שהרעפתי עליהם רק משום שנמלטו מהבית, מותירים מאחוריהם שני ילדים בלי שום כוונה לשלם מזונות, אבל יודעים את בורחס בעל פה. עד שלבי נכמר עליהם, הספיקו כבר להתארגן על חצי משרה באוניברסיטה וקביעוּת באיזו מכללה, להריץ סדנת כתיבה יוקרתית בביתם, ובין לבין להשחיל איזה רומן לצמרת רשימת רבי המכר, רומן שיתורגם לשבעים שפה ולשון.*במוסד לחולי אלצהיימר מאושפזת אמי. ככל שהתרופפה אחיזתה במציאות, כן נעשתה יותר ויותר מוישה גרויס. פיזרה נדיבותה לכל דורש. במוסד לחולי אלצהיימר התייחסו לנדיבות אחרת. סימני נדיבות שנותרו באדם מעידים שלא איבד צלם. המאושפזים, אלה שלא ישבו שקטים ושקועים בעצמם, היו נדיבים מאוד."אל תדאג," הניחה אמי את כפות ידיה ברכות על כתפיו של אחד, שייע, שהסתובב כה וכה סביב החדר, במיוחד באזור הדלת, ובחן דרכי מילוט. שייע חדש, לפני שבועיים השאיר אותו בנו במקום המשונה הזה ושב אל משפחתו באנטוורפן. שייע פונה אל האחרים ושואל, "מה המקום הזה לכם?""מה המקום הזה לכם?" פנה שייע לאמי, כאילו היה הרשע מההגדה של פסח, וליתר ביטחון שב ושאל באנגלית: "excuse me please, what is this place?", ולפי שאמי במבוכתה לא הזדרזה להשיב, שאל גם ביידיש, "וואס איז דאס ארט?" וכל העת בלשו עיניו אחר סדקים בחומת האבטחה.במקצועו, הסביר לה, הוא מהנדס מכונות. "אינזשעניר. מוהנדס. engineer. וואס איז דאס ארט?" חזר ושאל, ויכולתי להבין שמחלתו באה לידי ביטוי גם בחזרה כפייתית. "אינזשעניר. מוהנדס. "engineer, אמר, כאילו העובדה שהוא מהנדס/מוהנדס/אינזשעניר מזכה אותו לכל הפחות בתשובה. הצוות המטפל כבר נואש. לא רק שהוא חוזר על אותן שאלות כבר שבועיים, הוא חוזר עליהן בארבע־חמש שפות. המטפלות אמרו שהוא דובר שבע־שמונה. "אין טעם לענות," הסביר הצוות, "אין לו זיכרון לטווח קצר." רבקה, שהתבוננה בשייע ממקומה על הכורסה, הנהנה. המילים היו מוכרות לה, אם כי לא ידעה את משמעותן, אבל זה נשמע הגיוני, זיכרון לטווח קצר... זיכרון לטווח קצר...וגם אילו היה זוכר ומבין, מה הקשר בין הידיעה מהו המקום הזה לבין הרצון שלו להיות בבית? אי אפשר ככה סתם לקחת אדם מהבית. "אני רוצה הביתה," אמר, וגם "I want to go home" וגם "איך וויל אהיים" וכן הלאה בשפות שאינני מבינה."אל תדאג, נס'תדר," רכנה אליו אמי אחרי שהושיבו אותו על כיסא, מתוך הנחה שלא יוכל לאזור כוח לקום. "מה המקום הזה לכם?" חזר, לכם ולא לו, אבל לא היה בזה משום רשעות אלא אי הבנה עצובה של המציאות ושל מצבו. "מקום," אמרה אימא שלי והבטיחה, "קודם תגמור ואז נצא מזה." "נצא ממה?" שאלתי, מביטה בעיני התכלת הרדודות שלה. אולי צודקת המטפלת, אולי היא מבינה הכול, פשוט אין לה מילים או רצון להסביר. "נצא ממה?" התעקשתי, כאילו אימא שלי חייבת לי הסברים. "קודם מזה אחר כך מזה," אמרה. צודקת. איך היית את מגדירה את "הזה" שממנו עליהם להיחלץ? שייע שלף מכיס מכנסיו ארנק עור מהוה, פער אותו כלפי הרצפה וניער. "אין כסף, no money, גארנישט מיט גארנישט, נאדא." "נס'תדר," חזרה אמי על הבטחתה, ואופטימיות דקה ונמרצת הסתתרה מאחורי הסמ"ך, כאילו נלקחה ממשפחת המילים סמוך, יהיה בסדר וסע.שייע נרגע, ורק ליתר ביטחון שאל אם היא בטוחה שהיא יודעת מאיזה רציף יוצאת הרכבת ללמברג. ידעתי שאימא שלי כבר לא מבינה את המילה רציף.*באוויר הלוהט של הקיץ עמד ריח חריף של חריכה. מישהו הבעיר ערימות קוצים אי שם ליד הבניין הישן של משאבת המים הבריטית. העשן היתמר מעלָה בסלסול אפרפר ונבלע בכחול הבוהק של השמים. שביל האספלט רתח תחת סוליות סנדלי. כתפיות הבד הדקות של תיק הבריכה חרצו חריצים בכתפי. עוף לא פרח, ציפור לא צייץ, זבוב לא זמזם, הלטאות והנחשים הסתתרו במאורותיהם. מדי פעם נשמעה המיית משאית רחוקה על הכביש הראשי המקיף את השכונה ושדותיה כטבעת. זה היה הסימן היחיד לזמן החולף. יכולתי לספור את המשאיות על אצבעות ידי. ישבתי על הענף העבה היוצא מגזעו של הפיקוס האחרון שנותר משדרה ארוכה שנטעו הבריטים לאורך שביל החצץ בואכה בניין משאבת המים הישן. ביום מן הימים אפוצץ אותו, אחר כך אברח.פטר, המציל הרומני בבריכה, שהיה גם המורה לשחייה, לא סבל אותי. בשדות הבור של השכונה היו מקומות מסתור לרוב: ערימות פסולת בנייה, כלים סניטריים ישנים שהושלכו לאחר שיפוץ ומכונית פולקסווגן ישנה שהקיאה את תכולתה - מזוודות משובצות מרופטות וגווילי ספרי טלפון שנרקבו בגשם. הנייר נעשה עיסה מסתורית וסתומה. בחורשת האיקליפטוס שבראש הגבעה הניחו הפושעים כמה קרשים על גבי בלוקים, ושם, לאור מדורה, ערכו את ישיבותיהם הליליות. בפרדסים הרחוקים רכב שומר הלילה המסתורי על סוסו הלבן וירה כדורי מלח בתחת של מסיגי גבול. כבר כמה שבועות שלא הגעתי לשיעורי שחייה.עיניו הכחולות של פטר המציל היו תכולות יותר ממי הבריכה, תכולות יותר משמי הקיץ הלוהטים בשלוש אחר הצהריים, תכולות מרוב משטמה. יקוד ספירים לוהט על רקע נחושת פניו. הוא הביט בכעס בגופי הקטן המפרפר במים, זעם על נואשות תנועותיו הפוגמת בכל היופי הזה מסביב. "ראש מתחת למים," צרח, ומדד את גדת הבריכה בצעדי תרנגול, הלוך וחזור, הלוך וחזור. בעיניו הגאות סקר את ממלכתו והשפיל מבטו לעברי רק במידה הנחוצה להבטיח שלא אטבע. גופי הקטן סירב להישמע. מתחת למים התפרעו גפי בשחיית כלב, נאבקו במשטר התנועות החדשות, הותשו בחבטות ריקות והשפרצות לכל עבר. "ראש חץ עם הידיים!" צרח, "רגליים דוחפות!" הצרחות התעמעמו באוזני שמלאו מים. קול פנימי ברור וחד הלם בי - לשרוד! לשרוד!בשעה שנלחמתי על כל שאיפת אוויר (ריאותי הקטנות הלכו והתמלאו מים), התהלכו בבריכה האנשים האחרים: מתואמי תנועות וארוכי גפיים, קופצים ראש בחֵירות דולפינית, מזדהרים בשמש המלטפת, מנצנצים בבגדי ים מינימליים עזי צבעים, בולעים אל גופם קרניים חנפניות, עורם השזוף מדיף ריח אקזוטי של שמן אגוזים. פטר המציל טפח על גופם היפה במבטו, והם פסעו להם או השתזפו להם או התערסלו להם במים מתוך התענגות על כך שהם - הם. מחלפות שערן הבלונדיני של הנערות צלפו בו כמו נחשים של זהב.ישבתי על ענף הפיקוס וספרתי עוד ועוד משאיות רחוקות. אחת ועוד אחת. נניח שעוברת משאית כל רבע שעה... צריכות לחלוף שש משאיות עד שאוכל לחזור הביתה. נניח שעוברת אחת כל שתי דקות... סנדלי הסגורים המגינים על כף הרגל הגירו חול. ראיתי אותו מתקרב, אחר כך ראיתי שהוא מתקרב אלי. ראיתי שהוא מוזנח ומלוכלך. (תום, מנקה הארובות הקטן, נפל לחדרה של בת העשירים האהובה והמפונקת וזיהם בכתמי פיח את השטיח ואת כרכוב האח. תום, ילד יתום ועני ומלוכלך מפרוור עוני של לונדון, היה מזוהם, אבל הוא לא היה גנב.) יכולתי לקום וללכת, אבל לא רציתי להעליב. קראו לו יוסי, כך לפחות אמר. הוריו לא העלו בדעתם כנראה שבנם ילד מים, ורק בגלל זה מראהו על היבשה מכוער ומוזנח כל כך. הם לא שיוו בנפשם שבנם זה, שעורו שמנוני ומחוטט ושיניו רקובות, נועד לחיות במקום אחר, שעל פני היבשה הוא סובל ייסורי שאול, ממש כמו בת הים של אנדרסן. הוריו עבדו כל היום. אימא שלו בניקיון, אבא שלו נהג משאית. לא היה להם זמן לשטויות כאלה. הם קראו לו יוסי על שם הסבא של אמו, סבא יוסף. לא עלה בדעתם לקרוא לו גל או ירדן או נהר.כשעמד בקרבתי חשתי בבירור בריח חמצמץ של זיעה. מי יודע כמה זמן לא התקלח. ההורים שלו - אין להם כוח, התקלח לא התקלח, הבן הבכור כבר נעצר כמה פעמים על ידי המשטרה. חולצת טריקו מהוהה, ציפורניים כסוסות, עיניים עמומות, כבויות באופן מלוכלך - איש לא משגיח עליו. ילד רחוב. אחר כך התיישב על הענף לצדי. לא זזתי. לא ידעתי אם הוא עצמו יודע שהוא ילד מים או לא. אולי עוד לא גילו לו. אולי עוד לא נודע לו שיש לו דוד ערירי בספרד שעשה מיליונים ורוצה לאמץ אותו, שבעצם הוא לורד פונטלרוי הקטן. עוד מעט קט יקפוץ אל הנהר, יצטרף למשחה האחרון של דגי הסלמון כנגד הזרם אל הבריכות הרדודות שבהן יסיים את חייו.בעלַי לא סבלו סטיות אוטוביוגרפיות, כלומר את הסוגריים שאני נוהגת לפתוח במהלך הסיפור, הסוגריים שביניהם מתחבאים הזיונים ושאר סיפורים המעידים עלי כאלף עדים שאני מטומטמת גמורה, שעד עכשיו לא הבנתי וגם אינני רוצה להבין מה קרה לי, מה עשו לי, איך רימו אותי וניצלו אותי וזיינו אותי בסיבובית. כן, כן, כל הזאבים הטורפים האלה, הגברים חדי החוש שזיהו מיד מקרה של ילדה מטומטמת, פתי, מאמינה לכל אחד, לכל מניאק זקן שמציע לה סוכריית טופי. מסכנה.עיניהם של בעלי נדו לי, לאישה שלהם, זו שכל חייה העניקה לגברים עונג והם זרקו אותה בתום השימוש. לא הקשיבו, לא היה אכפת להם, לא ראו את האדם שבה, את הכאב... גם לא בימים שכאב לה. בעלי השלישי אמר ברגע של פיוט ספרותי: "לא ראו לנפשך." מטעמַי השמורים עמי לא טרחתי להעמיד איש מהם על טעותו. קצת רחמים עוד לא הזיקו לאיש. ביום מן הימים אני עוד עשויה להזדקק להם. עיניו החומלות של בעלי השלישי נצבעו בנחישותו של מי שהוקדש אי־אז אי־שם אי־מתישהו לאביר, ומשימתו האחת והיחידה היא לגאול אותי, האישה, מציפורני הטרף של עצמי. "להציל אותך מהאויב הגדול ביותר שלך - את עצמך." שתקתי. ברגעים האלה הכי בטוח לי לשתוק.גאווה הייתה בי, לא התכוונתי להתחרט, להינחם, להתמסכן, לירוק לבאר ששתיתי ממנה. ממילא לא היה טעם. הערימה הייתה גבוהה מכדי שאוכל לטאטא אותה מתחת לשטיח. אלה חיי ואלה ניסיונותי ואלה זיכרונותי. ככל שגברו רחמיו של בעלי השלישי, ככל שהתעקש להבקיע את מה שכינה "מסך ההכחשה", כן נעשיתי נחושה לשבת יום אחד לכתוב את הכול. הכול. על פיתוליו והסתעפויותיו והבושות הכי גדולות שלו.הכיעור שלו התכווץ לכדי איכות דחוסה ומכוערת כפליים. לא זזתי ממקומי על הענף. לא רציתי להעליב. חיכיתי. אולי באמת ישיל את עורו וסוף סוף יבליח החוצה ילד מים תינוקי וזהוב, תינוק מלאכי וחף? הוא דווקא נתכרכם ונזדעף, כאילו הוא לא מספיק מכוער גם ככה, ואפשר היה להבחין שנאבק בעצמו, שלא ניחש מה עיני מבקשות ממנו. משהו משמעותי התרחש בו, ויכולתי להניח שזה משהו רע, אחרת הוא לא היה מתכער ככה. פחדתי. גופי הקטן התקשח, הרגשתי איך ננעצת חרב בצלעותי ואיך מרביצים לי ושוברים לי את הידיים והרגליים ומכניסים אותי לבקבוק זכוכית ירוק ואוטמים בפקק, ואם בכלל יימצא לי מציל הוא יבין מיד שברחתי משיעור שחייה, ואז יתברר לו שכבר בשמונה שיעורי שחייה לא הייתי, והוא עשוי לשאול לאן הולכים כל הצ'קים שאימא שלי רושמת לפקודת מועדון השחייה. (כולם־כולם בסליק הקטן שחפרתי לי משמאל לגזע, בתוך הצנצנת זכוכית של הריבה ששטפתי טוב־טוב. וטמנתי בסליק גם טבעת שגנבתי מאימא שלי, וקצת מטבעות שמצאתי בכל מיני מקומות בבית ושטרות אחדים שלקחתי מארנקו של אבי. יום אחד אוציא את הכול ואברח.) אולי הוא יודע. אולי תכף יחנוק אותי ויאלץ אותי לגלות באיומי אולר שוויצרי.ידו כסוסת הציפורניים התחככה על ירכו והותירה כתם לחלוחי שמנוני על מכנסי הג'ינס הדהים, המשופשפים, שנתגלגלו כבר אצל כל אחיו הגדולים. אחר כך הושיט לי אותה יד מיוזעת והזמין אותי לקפוץ מהגזע למטה. פחדתי שאולי אין לו אולר שוויצרי והוא מתכוון לחנוק אותי, אבל הוא דווקא ייצב אותי על הרצפה. (כולם היו בטוחים שתום מנקה הארובות הקטן הוא גנב, ומשום כך רדפו אחריו כל הדרך עד הנהר, הניפו בידיהם מכל הבא ליד, נתנו קולם בצעקות "תפסו את הגנב".) אחר כך נעמד מולי, כף ידו הדביקה טיילה לעבר הבליטה שנראתה בבירור מבעד למכנסי הג'ינס שלו, פניו המיוסרים נמלאו עונג. (לא נותרה לו ברירה, לתום, הוא היה חייב לקפוץ פנימה, אל הנהר, למרות שלא ידע לשחות.) ידו חפנה את הבליטה ונדמה היה שהעונג חריף מהכיל. באחת שחררה ידו את הכפתור והתירה את הרוכסן ובתנועה מיומנת שלפה את הזין שלו החוצה. הכול ביד אחת, ולא סתם, כי אם ביד שמאל. ובאותו רגע נדמה היה לי שהוא בכלל לא מפחיד, שהוא רך כל כך, תינוק, כמו הזין שלו, החלק, שידו השמאלית חפנה בעדינות, כאילו היה אוצר יקר ופגיע שצריך לעטוף אותו. ביד כזאת אפשר גם להרים גוזל פצוע. פניו רפו. כבר לא פחדתי. הייתי רגועה. הוא התקרב אלי עוד קצת, כמעט חיבק אותי, ולא ידעתי אם זה טוב או רע, אבל לא נראה לי שהוא מתכוון לחנוק אותי. הוא סתם חיכך את הזין העדין והיקר שלו על זרועי. חלק לגמרי, כמו נחש. הוא התחיל לרעוד ולהתנשף. זה לא הפחיד אותי. יכולתי לחשוב שהוא בוכה ויכולתי לחשוב שהוא נחנק ועומד למות. וגם אם הוא בוכה וגם אם הוא עומד למות, יכולתי להבין שמשהו מאוד לא טוב קורה פה, אבל לא פחדתי, הוא היה שברירי ועדין, ונדמה היה שאולי באמת הוא מתכוון לבקוע, ילד מים יפהפה. לא זזתי, שיֵדע שאין לו מה להיבהל, שאני מבינה, שיש לי סבלנות. הרעידות שלו גברו, וכבר הייתי בטוחה שזה בכי, בכי משונה קצת, שהשתתק פתאום, כאילו ניסה מאוד להתאפק. ידו הימנית הונחה על עורפי וכיוונה את עיני מטה, כדי ששנינו נסתכל יחד על אותו דבר עצמו, וחשבתי שהנה, עוד רגע... וידעתי שיש לזה קשר לזין שלו שמתחכך בזרועי, והיה נדמה לי שהזין הזה כבר השיל מעליו את הילד. עיניו נעצמו, הוא נאנח אנחות עדינות, ראיתי שהוא בוקע, מהזין שלו ניגר נוזל דביק. חיכיתי. אחר כך נרגע. העיניים המלוכלכות שלו ממקודם הסתכלו בי במבט צלול־צלול. חייכתי, כדי שידע שאני לא אגלה. גם הוא חייך, אחר כך התכופף וחילץ מכיס מכנסיו המופשלים נייר טואלט מקופל וניגב את זרועי טוב־טוב.*"בואי. בואי שנייה," קרא לי בעלי השלישי מעם מקום עומדו במטבח. הפניתי את פני לעברו אבל לא זזתי ממקומי. הוא רצה להראות לי את הירח התלוי על בלימה, עגול כמו צלחת באמצע שמים זרועי כוכבים - הלילה היה בהיר במיוחד - והוא רצה לומר לי שהכול מחול לי, כל הקריזות והעצבים והשטויות הקטנוניות, ואפילו זה שאני בשום אופן לא רוצה ילדים, כי הוא לא שכח שכשהירח במילואו אני מקבלת מחזור.הכלבה כבר הייתה אסורה ברצועה וכל גופה רוגש ורוטט, ושתי שקיות זבל אפורות מתפקעות שעונות על הדלת, מחכות רק לי, ושקית בקבוקים למִחזור כרוכה על פרק ידי, וה"בואי" הזה ניטע לרגע במחשבתי כמו "בואי" ששייך לאיזה עתיד מעורפל, ליום בו יאמר לי "בואי" ואני אלך הלאה ממנו, ומן הדיזולב האיטי אפשר יהיה להסיק שזה "סוף". רגע. חישוב מסלול מחדש: פניתי לעבר הדלת, וכשיצאתי וסגרתי את הדלת מאחורי ראיתי מבעד לחלון חדר המדרגות את הירח במילואו, וידעתי שהוא רצה שנתבונן בו רגע אחד שנינו, בירח שנשקף עגול כמו צלחת באמצע שמים זרועי כוכבים, וידעתי שרק בגללי, בגלל שאני חראית, שנינו כבר לא נביט בירח, לא הערב ולא מחר וגם לא באיזשהו עתיד.וידעתי שבגלל שאני חראית אני מתרגזת מהעניין שבעלי מגלה במחזור החודשי שלי, ובגלל שאני חראית אני מזלזלת בנקודת מבטו הגברית, זו המתייחסת אל הנשי בהערצה נלהבת, עד כדי כך שכל החברות הכי טובות שלו הן נשים, כי הוא לא מבין בכלל איך אפשר לשאת גברים, ואצלו בעבודה הוא נרגש בכל פעם מחדש לראות נשים בתפקידי ניהול, שמצליחות גם להיות אימהות לשניים־שלושה־ארבעה ילדים קטנים וגם להניף קריירות מפוארות. כי נשים הן פשוט נפלאות, הן המין הנבחר של הטבע. בחזונותיו לבש הנשי כסות טוגה והסתובב כמו פֶּרסֶפוֹנֶה העולה מן השאול אל פני האדמה. לראשו של הנשי נקשר כתר של עלי דפנה, והוא התפצל לחוה ולילית, לשדה חיטה זהוב וליער אפל, כל כולו מלאות, סוד וקסם, זמן אלילים, נודף חשקים מיניים וריח.והריח, הוא תמיד הריח את הריח: ריח של ביוץ, ריח של מחזור, וגם ריח הבושם החדש של קֶנזוֹ שקניתי לעצמי. והוא חשב שכל עוד יש גוף, ולגוף יש ריח, יש סיכוי לילדים. ובחוש הריח שלו הוא ידע בדיוק איפה אני עומדת, ובחוש הריח שלו הוא זיהה כל חריגה מהסדר הרגיל, ובחוש הריח שלו הוא ידע לזהות אם זה ביוץ בשחלה השמאלית או הימנית, ובחוש הריח שלו הוא ידע שכשהוא מראה לי את הירח המלא ייתכן בהחלט שהמחזור שלי הקדים או איחר ביום־יומיים או יותר, ובהגיונו החייתי הוא ידע שמדי חודש בחודשו הגוף שלי נפטר מביציות. ואני חשבתי לעצמי, תראי איזה חראית את, יש גוף ויש ריח ויש רחם ויש שחלות, והכול שקרי. מפלסטיק. רמאות אחת גדולה. אישה סרק."חכם השביל מן ההולך בו," נהג בעלי השלישי לומר בהריחו שאני עומדת בעיצומו של ביוץ, ויכולתי לזהות את ההדגשה הקלה על גרוניוּת החי"ת. היה אחד שהיה אומר את זה אצלם במילואים, אותו אחד שבמקום "מה נשמע" היה שואל: "אה שלונק?"*"תכירו, בן זוגי" - כשהייתי אומרת בן זוגי היה אפשר לחשוב שבעלי השלישי ואני התחתַנו בקפריסין או בעיריית ניו יורק או אצל שולמית אלוני או סתם ערכנו הסכם ממון אצל עורך דין. היה אפשר לחשוב שלא התחתנו כלל, ומדי בוקר אנחנו בוחרים מחדש, מבררים אם טוב לנו זה עם זו, באמת־באמת, ואם יעלה ספק, אפשר לחשוב שנציית באחת לקול מצפוננו ונפרק בן רגע הכול, נחצה את מעט נכסינו המשותפים לשניים ונלך לחפש את אושרנו באשר הוא מסתתר. בלי שום שיקולי תועלת ורווח, בלי הרהור נוסף על סדר היום וההרגלים והביטחון שהשארנו מאחור, רק אמת ויושר נרדוף ותו לא. ולא קרבת המוות, ולא הזִקנה ולא המחלות ולא הבדידות - אדם מוכרח לחיות את חייו כאילו הם בעלי משמעות.וכשהייתי אומרת "בן זוגי" היה אפשר לחשוב שמדובר בהתקשרות של שני אנשים מבוגרים שפועלים למען אינטרס משותף, והם מפוכחים ומאושרים בפיכחונם. וכשחשבתי על האושר, זה היה האושר באשר הוא שם, תמיד שם ולא פה, וכשבעלי חשב על האושר נדמה היה לו שהוא שוחה בו עד צוואר. ולא היה טעם להרוס את אשליותינו ולהזכיר שאחרי הכול הוא היה בעלי השלישי, והיו תקדימים, ובכלל, מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין חדש תחת השמש, ואם חשבנו לרגע, הרי היינו תמימים. מאוד מאוד תמימים.וכיוון שממילא נישאנו כדת וכדין, עם רב שאמנם איננו דורש אישור מהמקווה וממעט בדברים בזמן החופה, טעה מי שחשב שכשאמרתי, "תכירו, בן זוגי," לא שררו בינינו יחסי קניין. גם אם מעולם לא דובר בזה, וגם אם המילה קניין מעולם לא הוזכרה במפורש.*"איך זה," שאל אותי בעלי, ואיני זוכרת כבר מתי ובאיזה הקשר ולפני איזו מערכת בחירות, ושוב שאל, "איך זה," כאילו כדי להעצים את תמיהתו הגואה מחולייתה, ומאותה סיבה ממש חזר על ה"איך זה" בפעם השלישית, ושתקתי, כי ידעתי היטב ששום דבר טוב לא יצמח מזה, "אז איך זה," שאל ברביעית וידעתי שזו הפעם האחרונה, "שאת גם לא רואה חדשות, גם לא קוראת עיתונים וגם מצביעה חד"ש?"אופני המחשבה של בעלי ושלי היו אחרים, אולי אפילו מנוגדים. הוא נמנה עם הטיפוסים שהצהירו כל העת על נכונות להתפכח, לשנות את עמדתם בהתאם לעובדות. אדם שקול ורציונלי, גמיש במחשבתו, בוחן ובודק, אוסף תימוכין וסימוכין לא רק מ"הארץ", כי אם גם מ"ידיעות אחרונות" בסופי שבוע, ולפעמים אפילו מהאתר של ה"ניו יורק טיימס" ברשת. כן, גם את אמנת החמאס טרח לקרוא, כדי לדעת על מה הם מדברים שם בעזה, כי חשוב לכולנו להבין את עומק השנאה, והוא בשום אופן לא היה בן זונה, ובכל זאת, בכאב לב, תמך בהפצצה של עזה ובסגר הימי, והקפיד להוסיף שלדאבוננו, באמת לדאבוננו, אם הפלסטינים לא יזדרזו, גם את המעט שאנחנו עוד מוכנים להציע להם, גם את המעט הזה הם לא יקבלו. והוא בהחלט דיבר על המצב בצער, והוא חש שהוא פועל בלית ברירה, כאילו מכריחים אותו, ממש כשם שהכריחו בזמנו את גולדה לשנוא אותם.החשיבה הפוליטית שלי אחרת. בעיני העובדות חסרות חשיבות. השאלה היא, וזו השאלה שכל אדם חייב לשאול את עצמו, באיזה צד אתה נמצא.איכשהו אף פעם לא יצא ששנינו עמדנו באותו צד. אולי משום שעמדתי שם, אולי משום שנרתע מפני מה שכינה "דוגמטיות", אותה "דוגמטיות" שבעיני היא הגישה היחידה להתמודדות עם המציאות, שמרוב מורכבות אין לה משמעות בכלל אם אתה לא מחליט להיות קצת דוגמטי. במיוחד אז, כשקראתי לו "פאשיסט" ולא הכינוי עצמו קומם אותו אלא הנימה של התיעוב שבה נאמר, כאילו מעולם לא חלקנו אותה מיטה. אותו ניצוץ לוהב בעינַי שכנע אותו שאולי טוב שאין לנו ילדים, שאולי אני לא בנויה לזה. בנסיבות היסטוריות אחרות, לטענתו, הייתי מסוגלת לרצוח אותו נפש. האמת היא שגם בנסיבות חיינו כפי שהיו עלו בדעתי לעתים קרובות תמונות קצרות של מוות חד, התנגשות חזיתית במכונית, התרסקות מטוס, התקף לב פתאומי וקטלני, שבץ, מעידה מצוק - מיתות שלא היו כרוכות בסבל. מיתות בזק. הרגעתי אותו: לא בגללו לא הצבעתי "קדימה". הרגעתי אותו: לא הייתי מצביעה "קדימה" גם אילו הייתי נשואה לאחר.בערבים, כשהתפרקדנו על הספה אחרי ארוחת ערב עם כוסית של עראק שהרשיתי לעצמי בחברתו (בחברת אחרים הרשיתי לעצמי יותר), היו מתגלגלות על לשונו הנטיות השונות של הפועל ב־ג־ד - שלוש האותיות העוקבות שהיו מפלחות לי את הקרביים. התאפקתי בגבורה שעה שסיפר לי שאצלו בעבודה זה בוגד עם ההיא, וההיא בוגדת עם ההוא. שתקתי כשסיכם את התרשמותו מבית החולים, "בית זונות אחד גדול," שאפתי עמוקות בעוד בגידות נכרכו בבגידות, הפועל הוטה לגופים, ולבבגודד ולחחדוררר טרטרו כמו טרקטור, קדחו כמו מקדחה במוח, ניסרו כמו פחד, חודרררים עד לב הבגידה, פולחחחים אותי לשניים. לא זזתי, פחדתי שהכול יתפוצץ. ובאותם רגעים בערבים שבהם היה נדמה לי שהנה הנה אני חשה בעורפי את קיפאונו המתכתי של להב המערפת, כשנדמה היה לי שעכשיו זה הסוף, דווקא אז, באותם רגעים ממש, התעקש בעלי לא לחבר אחד ועוד אחד.