אומרים שבשעת צרה צריך ללכד את השורות, וכך באמת עשו הלבנים. אבל אנחנו לא היינו לבנים מן השורה. אמי לא מצאה חן בעיני הגברות של ג'מייקה, "למה היא יפה כמו היופי בעצמו, זה למה," אמרה כריסטופין.היא הייתה אשתו השנייה של אבי, הרבה יותר מדי צעירה בשבילו, לדעתן, וגרוע מזה - בת מרטיניק.* כששאלתי אותה למה מעטים כל־כך באים לבקר אותנו, היא אמרה לי שהדרך מספַּניש טַאוּן לאחוזת קוּליבְּרי, שבה גרנו, משובשת מאוד ושהיום כבר לא מתקנים דרכים, זה שייך לעבר. (אבי, אורחים, סוסים, תחושת ביטחון במיטה - כל אלה היו שייכים לעבר.)[* באי ג'מייקה שלטו הבריטים, והלבנים תושבי האי היו פרוטסטנטים. באי מרטיניק שלטו הצרפתים (הם שולטים בו עד היום), והלבנים תושבי האי היו קתולים. (כל ההערות הן של המתרגמת או העורכת)]פעם אחרת שמעתי אותה מדברת עם מר לאטרֶל, שהיה שכננו וידידה היחיד. "יש להם צרות משלהם, זה ברור. הם עדיין מחכים לפיצויים שהאנגלים הבטיחו כשחוקקו את חוק השחרור.* יהיו כאלה שיצטרכו לחכות הרבה זמן."[* ביטול העבדות בג'מייקה ב־1834.]איך יכלה לדעת שדווקא לו יימאס לחכות לפני כולם? ערב שליו אחד ירה מר לאטרל בכלבו, שחה אל הים ונעלם לבלי שוב. שום סוכן לא הגיע מאנגליה לטפל בנחלתו - "מנוחת נלסון", כך קראו לה - וזרים מספַּניש טַאוּן רכבו לשם כדי ללכת רכיל ולדון בטרגדיה."לגור ב'מנוחת נלסון'? בשום פנים ואופן לא. מקום בלי מזל."ביתו של מר לאטרל נשאר ריק והתריסים נקשו ברוח. עד מהרה התחילו השחורים לספר שהמקום רדוף שדים וסירבו להתקרב אליו. ואף אחד לא התקרב אלינו.התרגלתי לחיי בדידות, אבל אמי עדיין רקמה תוכניות וקיוותה - אולי לא הייתה לה ברירה אלא לקוות בכל פעם שעברה ליד מראָה.היא המשיכה לרכוב כל בוקר, למרות השחורים שעמדו בקבוצות ולעגו לה, במיוחד אחרי שבגדי הרכיבה שלה התרפטו (הם שמים לב לבגדים, הם יודעים מה זה כסף).ואז יום אחד, מוקדם מאוד, ראיתי את סוסהּ שרוע מתחת לעץ הפְרַנג'יפּאני. ניגשתי אליו אבל הוא לא היה חולה אלא מת, ועיניו היו שחורות מזבובים. ברחתי משם ולא דיברתי על כך כי חשבתי שאולי, אם לא אגלה לאף אחד, זה לא יהיה נכון. אבל גודפרי מצא אותו בהמשך היום. הוא הורעל. "עכשיו אנחנו תקועים כאן," אמרה אמי, "מה יהיה עלינו עכשיו?"גודפרי אמר: "אני לא מסוגל לשמור על הסוס הזה כל היום וכל הלילה. אני כבר יותר מדי זקן. כשמגיע הזמן מוכרחים לשחרר. אין מה להחזיק בכוח. אלוהים לא מבדיל בין שחורים ולבנים, שחור ולבן זה אותו דבר בשבילו. נוחי בשלום כי ישרי הדרך לא ייעזבו." אבל היא לא הייתה מסוגלת. היא הייתה צעירה. איך יכלה שלא לנסות להשיג את כל הדברים שנעלמו כך פתאום, בלי שום אזהרה. "אתה עיוור כשאתה רוצה להיות עיוור," אמרה בפראות, "ואתה חירש כשאתה רוצה להיות חירש. הצבוע הזקן הזה," אמרה שוב ושוב. "הוא ידע מה הם מתכוונים לעשות." "השטן שולט בעולם הזה," אמר גודפרי, "אבל העולם הזה לא נמשך יותר מדי זמן בשביל בני־תמותה."היא שכנעה רופא מספַּניש טַאוּן לבוא לראות את אחי הקטן פייר, שהתנודד בהליכתו ודיבר בצורה לא ברורה. אינני יודעת מה אמר לה הרופא או מה היא אמרה לו, אבל הוא לא חזר אלינו, ומאז היא השתנתה. בבת־אחת, לא בהדרגה. היא רזתה והשתתקה, עד שבסופו של דבר לא הייתה מוכנה לצאת כלל מהבית.הגן שלנו היה גדול ויפה כמו הגן במקרא - עץ החיים צמח שם. אבל הוא גדל פרא. צמחייה פרועה כיסתה את השבילים וריח של פרחים מתים התערבב עם ריח החיים הרעננים. מתחת לעצי השרך, שהיו גבוהים כמו עצי השרך ביער, האור היה ירוק. סחלבים לבלבו שם הרחק מהישג־יד, או היו אסורים במגע משום־מה. אחד מהם דמה לנחש, אחר הזכיר תמנון עם זרועות ציד חומות ודקות וארוכות, חשופות מעלים, שהשתלשלו משורש מפותל. סחלב התמנון פרח פעמיים בשנה - זרועות הציד לא נראו אז כלל. נראתה רק שפעה פעמונית של לבן וסגול־בהיר וסגול־כהה, נפלאה למראה. הריח היה מתוק ועז עד מאוד. לא התקרבתי לשם.אחוזת קוליברי כולה צימחה פרא כמו הגן, הייתה לסבך. העבדות באה אל קצה - ולמה שמישהו יצטרך לעבוד? אותי זה לא העציב כלל. לא זכרתי את המקום בימי פריחתו.אמי שוטטה בדרך־כלל הלוך ושוב לאורך הגְלַסיס, הגזוזטרה המרוצפת והמקורה שנמשכה לכל אורך הבית, ואחר־כך טיפסה לעבר קבוצה של עצי חזרן. כאשר עמדה ליד עצי החזרן ראתה בבירור את הים, אבל כל מי שעבר שם יכול להסתכל בה. והם אכן הסתכלו, ולפעמים צחקו. עיניה נותרו עצומות וידיה קפוצות עוד זמן רב אחרי שהצליל התרחק וגווע. קמט של זעף הופיע בין שני גביניה השחורים, קמט עמוק - כאילו נחרת בסכין. שנאתי את הקמט הזה ופעם נגעתי במצחה וניסיתי להחליק אותו. אבל היא הדפה אותי, לא בגסות אלא בשלווה, בקור, ללא מילים, כאילו החליטה אחת ולתמיד שאין לה כל צורך בי. היא רצתה לשבת עם פייר או לטייל כאוות נפשה בלי שיציקו לה, היא רצתה שקט ומנוחה. אני הייתי מבוגרת מספיק לדאוג לעצמי. "די, עזבי אותי," אמרה, "עזבי אותי במנוחה," ומאז שידעתי שהיא מדברת לנפשה בקול רם, קצת פחדתי ממנה.את רוב זמני ביליתי אפוא במטבח, שהיה בתוך מבנה נפרד וקצת מרוחק מהבית. כריסטופין ישנה בחדר הקטן הצמוד אליו.עם רדת החשכה הייתה שרה לי, אם נחה עליה הרוח. לא תמיד הבנתי את השירים ששרה בפַּטוּאָה* - גם היא הייתה בת מרטיניק - אבל היא לימדה אותי את השיר שאומר ש"הקטנים מתבגרים, הילדים עוזבים, האם ישובו אי־פעם?" ואת השיר על פרחי הארז החיים יום אחד בלבד.[* קריאולית.]המנגינות היו עליזות אבל המילים עצובות, והרבה פעמים קולה נרעד ונשבר בצלילים הגבוהים. "אַדייֶה." אבל לא אדייה כמו שאמרנו אנחנו, מילה אחת שפירושה להתראות, אלא א־דייה,* וזה באמת היה הרבה יותר הגיוני. האוהב נותר בדד, הנערה ננטשה, הילדים לא שבו הביתה. אדייה.[* Adieu ולא à dieu (צרפתית) - אנו בידי אלוהים.]שיריה לא דמו לשירים ג'מייקניים, והיא לא דמתה לנשים האחרות.היא הייתה הרבה יותר שחורה - שחורה-כחולה עם פנים רזות ותווי פנים ישרים. היא לבשה שמלה שחורה וענדה עגילי זהב כבדים, ולראשה מטפחת צהובה - קשורה בקפידה ושני הקצוות החדים מלפנים. שום אישה כושית אחרת לא לבשה שחור ולא קשרה את המטפחת בסגנון מרטיניק. היה לה קול שקט וצחוק שקט (כשצחקה), ואף כי ידעה לדבר אנגלית טובה כשרצתה בכך, וצרפתית וגם פטואה, היא הקפידה לדבר כמותן. אבל הן לא רצו שום קשר איתה, והיא לא התראתה כלל עם בנה שעבד בספַּניש טַאון. הייתה לה רק חברה אחת - אישה ששמה מאיוֹט, ומאיוט לא הייתה בת ג'מייקה.הנערות מהמפרץ, שעזרו לפעמים בכביסה ובניקיון, פחדו ממנה פחד מוות. ודווקא משום כך, גיליתי עד מהרה, הן באו - שהרי היא לא שילמה להן. ובכל זאת הן הביאו לה במתנה פירות וירקות, ואחרי רדת החשכה שמעתי פעמים רבות לחשושים במטבח.שאלתי אפוא על כריסטופין. היא זקנה מאוד? תמיד הייתה אצלנו?"קיבלתי אותה במתנה מאביך לנישואים - אחת המתנות שקיבלתי ממנו. הוא חשב שאשמח עם בחורה ממרטיניק. אני לא יודעת בת כמה היא הייתה כשהביאו אותה לג'מייקה, די צעירה. אני לא יודעת בת כמה היא עכשיו. מה זה משנה? למה את מציקה לי ומטרידה אותי בכל מיני דברים שקרו לפני כל־כך הרבה זמן? כריסטופין נשארה אתי כי היא רצתה להישאר. תהיי בטוחה שהיו לה סיבות טובות מאוד משלה. אני חושבת שהיינו מתים אם היא הייתה מפנה לנו עורף, ואז גורלנו היה יותר טוב. למות ולהישכח ולשכב במנוחה. לא לדעת שנטשו אותנו, שמספרים עלינו שקרים, שאנחנו חסרי־אונים. כל אלה שמתו - מי אומר עליהם היום מילה טובה?""גם גודפרי נשאר," אמרתי. "וסאס.""הם נשארו," אמרה בזעף, "כי היו צריכים מקום לישון ומשהו לאכול. סאס, עוד אחד! כשאמא שלו הרימה רגליים והסתלקה והשאירה אותו כאן - עד כדי כך היה אכפת לה ממנו - הוא היה רק עור ועצמות. ועכשיו, אחרי שהוא גדל ונעשה בחור גדול וחזק, הוא מסתלק. אנחנו כבר לא נראה אותו שוב. גודפרי סתם מנוול. החדשים האלה שבאו לא כל־כך נחמדים לזקנים, והוא יודע את זה. לכן הוא נשאר. לא עושה כלום אבל אוכל כמו שני סוסים. עושה את עצמו חירש. הוא לא חירש - הוא לא רוצה לשמוע. שטן שכמוהו!""אז למה את לא אומרת לו למצוא לעצמו מקום אחר?" שאלתי, והיא צחקה."הוא לא ילך. הוא בטח ינסה לסלק אותנו בכוח. כבר למדתי שלא כדאי להעיר שועלים ישנים," אמרה."כריסטופין תלך אם תגידי לה?" חשבתי. אבל לא אמרתי בקול. פחדתי לומר זאת.באותו יום היה חם מאוד אחר־הצהריים. ראיתי את אגלי הזיעה על שפתה העליונה ואת העיגולים הכהים מתחת לעיניה. התחלתי להשיב עליה רוח, אבל היא הפנתה את ראשה. אם אעזוב אותה במנוחה, אמרה, אולי תצליח לנוח קצת.פעם הייתי חוזרת בשקט ומסתכלת בה כשישנה על הספה הכחולה - לפנים הייתי מוצאת כל מיני אמתלות להיות לידה כשסירקה את שערה, מעטה שחור ורך שיכסה אותי, יסתיר אותי, יגונן עלי.עכשיו כבר לא. לא עוד.