הפונדק במפרץ רוז - פרק ראשון

פרק 1

אתמול בלילה חלמתי על פול.הוא לעולם אינו רחוק ממחשבותי - לא עובר יום שאינני חושבת עליו - אבל עד עכשיו הוא לא הופיע בחלומותי. אפשר לומר שאין זה אלא צחוק הגורל שהוא נעדר מחיי, כי בכל לילה, לפני שאני עוצמת את עיני, אני מדמיינת לי איך הייתי מרגישה לו היו זרועותיו חובקות עכשיו את גופי. כשאני נרדמת, אני מדמה לעצמי שראשי מונח על כתפו. לרוע המזל, לא תהיה לי עוד הזדמנות להיות שוב עם בעלי, לפחות לא בגלגול הזה.עד אמש, אם קרה שחלמתי על פול, היו החלומות האלה פורחים מזיכרוני כשהתעוררתי. אבל החלום המסוים הזה לא נשכח; הוא נחקק בזיכרוני והשרה עלי שמחה מהולה בעצב.כשנודע לי שפול נהרג האבל היה כל כך עמוק ומטלטל, עד שחשבתי שלא אוכל עוד להמשיך לחיות. ואף על פי כן החיים נמשכים, וגם אני גררתי את עצמי מיום ליום, עד שרווח לי מעט והתחלתי לנשום שוב נשימות עמוקות.עכשיו אני בביתי החדש, הפונדק שרכשתי לפני פחות מחודש בחצי-האי קיטְסְאַפּ, בעיירת חוף קטנה ששמה סִידֵר קוֹב. החלטתי לקרוא לו "הפונדק במפרץ רוז": "רוז" על שם פול רוז, שהיה בעלי במשך פחות משנה, האיש שאוהב תמיד ושעליו אתאבל עד יומי האחרון. "מפרץ" על שם נמל המבטחים שבו נאחזתי כאשר הִכו בי סופות האובדן והמוות.זה נשמע ממש דרמטי, אבל אין דרך אחרת לתאר זאת. אף על פי שאני חיה ומתַפקדת, לפעמים אני מרגישה חצי מתה. פול היה נרתע אילו שמע אותי מתבטאת כך, אבל זו האמת. חיי הסתיימו ביום שבו נהרג פול, בחודש אפריל האחרון, על צלע הר נידח בארץ הנמצאת בצדו השני של כדור הארץ, כאשר נלחם למען בטחון ארצנו.החיים כפי שהכרתי אותם נגמרו בחטף. העתיד שחלמתי עליו נגזל ממני.תמיד מייעצים לאבֵלים להמתין שנה אחת לפני שהם מקבלים החלטות חשובות. חברי אמרו לי שאתחרט אם אתפטר מעבודתי, אעזוב את ביתי בסיאטל ואעבור להתגורר בעיר זרה.הם לא הבינו שלא מצאתי נחמה בדברים המוכרים לי, לא מצאתי שמחה בשגרה. הואיל וייחסתי חשיבות לדעתם, חיכיתי שישה חודשים. באותה תקופה שום דבר לא עזר ושום דבר לא השתנה. הרגשתי צורך הולך וגובר להתרחק, להתחיל בחיים חדשים, והייתי משוכנעת שאז ורק אז אמצא שלווה, והכאב הנורא הזה שבתוכי יילך ויתפוגג.פתחתי את החיפוש אחר חיים חדשים באתרי אינטרנט. סקרתי כמה אזורים בכל רחבי ארצות הברית. כמה מפתיע: מצאתי את מבוקשי ממש בחצר האחורית של ביתי.העיירה סידר קוב שוכנת מול סיאטל, על הגדה שמנגד של מיצר פּיוּגֶַט, ומתגוררים בה אנשי צבא רבים המשרתים בחיל הים האמריקאי. היא נמצאת בדיוק מול מספנת בּרֶמֶרטוֹן. ברגע שגיליתי שהפונדק המקסים הזה שבה מוצע למכירה, לבי החל לפעום בהתרגשות. פונדק משלי? עד עתה לא חשבתי על ניהול עסק, אבל מיד הבנתי שאזדקק לתעסוקה, למשהו שימלא את החלל שבלבי. חיבתי לאירוח היתה לי אישור ונתנה משנה תוקף להחלטתי.הבית, המוקף אכסדרה סביב-סביב ונשקף אל נוף נפלא, היה ממש מרהיב עין. בנסיבות אחרות הייתי יכולה לדמיין את עצמי יושבת עם פול במרפסת בתום ארוחת הערב, שנינו שותים קפה ומדברים על היום שעבר ועל חלומותינו. שיערתי שהתצלום שבאתר האינטרנט צולם על ידי מקצוען, שהיטיב להסתיר את הפגמים שבוודאי קיימים בבית. לא ייתכן, חשבתי, שיהיה במציאות משהו כל כך מושלם.אבל לא כך היה. ברגע שעלינו, המתווכת ואני, במכונית על שביל הגישה לבית, נשביתי בקסמו של הפונדק. כן, בהחלט; בפונדק הזה, המואר היטב, שכל חלונותיו הגדולים נשקפים אל המפרץ, כבר היתה לי הרגשה של בית. זה המקום המושלם להתחיל בו חיים חדשים.אמנם אִפשרתי למתווכת שלי, ג'וֹדי מקניל, להראות לי את כל חדרי הפונדק והלכתי אחריה בצייתנות, אבל בלבי לא היה כל ספק. הפונדק הזה נועד להיות רכושי; כאילו המתין לי כל החודשים האלה בשוק הנדל"ן. היו בו שמונה חדרי שינה בשתי הקומות העליונות, ובקומה התחתונה - מטבח גדול וחדיש ולצדו חדר אוכל מרווח. הבית נבנה בראשית המאה העשרים ונשקף אל נוף מרהיב של הים והמעגן. העיירה סידר קוב היתה פרושה מתחתינו, ולאורכה התפתל רחוב הארבור בין בתיה וחנויותיה הקטנות. חשתי בקסמה של העיירה גם לפני שהזדמן לי להסתובב בשכונותיה.הדבר שמשך את לבי יותר מכול בפונדק היה השלווה שנחה עלי ברגע שנכנסתי פנימה. הכאב שהעיק עלי ללא הפוגה נמוג. האבל ששקעתי בו חודשים כה רבים התפוגג. תחתיו באה שלווה, מין שקט נפשי שקשה לי לתארו.לצערי התחושה הזאת לא נמשכה זמן רב ועיני נמלאו דמעות, למרבה מבוכתי, כשהסתיים הסיור. פול היה נשבה גם הוא בקסמי הפונדק הזה. אבל נגזר עלי לנהל אותו לבדי. למזלי, המתווכת העמידה פנים שאינה מבחינה בסערת הרגשות שהשתדלתי להסתיר."נו, מה דעתך?" שאלה ג'ודי, כצפוי, כשיצאנו מהפונדק בדלת הקדמית.לא אמרתי אף מילה במשך הסיור כולו, ולא הצגתי לה אף שאלה. "אני קונה."ג'ודי גחנה לעברי, כאילו לא שמעה אותי היטב. "סליחה? מה אמרת?""אני רוצה להגיש הצעה על הנכס." לא היססתי. עד לאותו רגע נעלם כל ספק שהיה עלול להתעורר בי. המחיר שביקשו הבעלים היה בהחלט הוגן, ואני הייתי מוכנה לקראת הצעד הבא.ג'ודי כמעט שמטה מידה את התיקייה שהכילה את מסמכי הנכס. "אולי כדאי שתחשבי על זה קצת," הציעה. "זו החלטה חשובה מאוד, ג'ו מארי. אל תביני אותי לא נכון - אני בהחלט מעוניינת לבצע את העסקה, פשוט, מעולם לא קרה לי שמישהו הגיע להחלטה כה חשובה כל כך... מהר.""אני אחשוב על זה עד מחר אם את רוצה, אבל באמת אין צורך. היה לי ברור מיד שזהו זה."ברגע שבני משפחתי שמעו על החלטתי להתפטר מעבודתי בבנק קולומביה ולרכוש את הפונדק, ניסו כולם לשכנע אותי לשנות את דעתי. בעיקר אחי טוד, המהנדס. התקדמתי בעבודתי בבנק והגעתי לדרגת סגנית המנהלת בסניף דֶני וויי, והוא חשש שאני משליכה קריירה מבטיחה מאחורי גווי. טוד ידע שבסופו של דבר ימנו אותי למנהלת הסניף. עבדתי כמעט חמש-עשרה שנים בבנק; הייתי עובדת טובה והיה צפוי לי עתיד נאה.הדבר שאנשים סביבי לא הבינו הוא שחיי, כפי שהכרתי אותם, רציתי בהם ותכננתי אותם, הסתיימו. הדרך היחידה שנשארה פתוחה בפני לקיום מסַפק היתה למצוא לי חיים חדשים.למחרת היום חתמתי על ההצעה לרכישת הנכס, ולא היה לי רגע של ספק או חרטה. בני הזוג פרֶלינגֶר, בעלי הפונדק, קיבלו את הצעתי בשמחה ובתודה, וכעבור שבועות ספורים - זמן קצר לפני עונת החגים - התכנסנו כולנו במשרדיה של הרשות לאימות בעלוּת על נכסי נדל"ן וחתמנו על כל המסמכים הטרחניים הנחוצים לביצוע העִסקה. נתתי להם צ'ק בנקאי והם נתנו לי את המפתחות לפונדק. בני הזוג פרלינגר לא קיבלו הזמנות להתארח בפונדק לשבועיים האחרונים של חודש דצמבר, שכן תכננו לבלות את השבועות האלה בחברת ילדיהם.יצאתי ממשרדי הרשות לאימות בעלות ונסעתי היישר אל בית המשפט, שם הגשתי בקשה לשנות את שם הפונדק והענקתי לו את שמו החדש, "הפונדק במפרץ רוז".חזרתי לסיאטל ולמחרת היום הגשתי את הודעת ההתפטרות שלי לבנק קולומביה. ביליתי את חופשת חג המולד באריזת חפצי בדירתי בסיאטל והכנות לקראת המעבר למיצר פיוג'ט. אמנם התכוונתי לעבור למקום שנמצא במרחק קילומטרים ספורים ממקום מגורי הקודם, אבל באותה מידה יכולתי לעבור לצד השני של ארצות הברית. סידר קוב הצטיירה לי כעולם שונה לחלוטין - עיירה נינוחה בחצי-האי קיטסאפ, רחוקה מאוד משאון העיר הגדולה.ידעתי שהורי מאוכזבים מכך שלא ביליתי איתם את החופשה בהוואי, דבר שאצלנו הוא מסורת משפחתית. אבל היתה לי עבודה רבה לקראת המעבר, כולל מיון חפציו של פול, אריזת חפצי ומכירת רהיטי. הייתי מוכרחה להעסיק את עצמי כל הזמן - העבודה הסיחה את דעתי מן המחשבה שזה יהיה חג המולד הראשון שלי ללא פול.עברתי רשמית לביתי החדש ביום שני, יום לאחר ראש השנה. למרבה המזל, בני הזוג פרלינגר מכרו לי את הפונדק כעסק פעיל. על כן הייתי צריכה להביא אִתי רק שני כיסאות, מנורה שהיתה שייכת בעבר לסבתי, ואת חפצי האישיים. לא עברו אלא כמה שעות עד שפרקתי הכול, ובחרתי לעצמי את חדר השינה בקומת הביניים, החדר שבו גרו בני הזוג פרלינגר, כחדר השינה שלי. בחדר היו אח וגומחה בקיר, ובה כורסה ליד החלון הצופה אל המפרץ. החדר היה גדול דיו להעמדת מיטה עם שידה, וכן ספה קטנה בקרבת האח. אהבתי במיוחד את הטפט: הדפס של פרחי הורטֶנזיה לבנים וסגולים-ורדרדים, כעין הלילך.כשירד הערב על הפונדק, כבר הייתי מותשת. בשעה שמונה ניתך גשם על החלונות והרוח נשבה מבעד לעצים ירוקי העד הגבוהים, שצמחו בצד אחד של החצר. ירדתי לחדר השינה בקומת הביניים. מזג האוויר הסוער שיווה לפונדק אווירה ביתית וחמה אף יותר בשבתי מול האח המבוערת. לא הרגשתי אף לרגע את תחושת הזרות שחוֹוים אנשים הנכנסים למקום חדש. הרגשתי שהבית הזה מקבל את פני באהבה מרגע שדרכה רגלי על מפתנו.הסדינים במיטתי היו חדשים ונקיים. אני לא זוכרת את הרגע שבו נרדמתי, אבל אני זוכרת היטב את החלום על פול, שהיה כל כך חי ואמיתי.במסגרת הסדנה להתמודדות עם אבל למדתי שחלומות מהווים חלק חשוב מתהליך הריפוי. התרפיסטית תיארה שני סוגים שונים של חלומות. החלומות מן הסוג הראשון והנפוץ ביותר, מן הסתם, הם החלומות על יקירינו - זיכרונות ברורים מהעבר.חלומות מן הסוג השני נקראים חלומות פקידה. אלה הם חלומות שבהם פוקדים אותנו יקירינו, החוזרים וחוצים את הסף שבין החיים והמוות ובאים לבקר אצל האנשים שהותירו אחריהם במותם. נאמר לנו שהחלומות האלה נועדו בעיקר להרגיע: המתים מרגיעים את החיים ומאשרים שהם הגיעו למצב של אושר ושלווה.עברו שמונה חודשים מאז קיבלתי את ההודעה שפול נהרג בהתרסקות מסוק בהרי הינדו כוש, רכס ההרים המשתרע בין מרכז אפגניסטן לצפון פקיסטן. המסוק הצבאי הופל בידי כוחות אל קעידה או בני בריתם מן הטליבאן. פול וחמישה מעמיתיו, הסיירים המוטסים, נהרגו מיד. הואיל ואתר ההתרסקות היה כה נידח ומרוחק, אי אפשר היה לחלץ את גופותיהם. החדשות בדבר מותו של פול היו קשות דיין, אבל הכאב הוחמר עד לבלתי נשוא ברגע שהתברר לי שאינני יכולה לקבור את גופתו.במשך ימים אחדים לאחר שהגיעה אלי הידיעה עדיין טיפחתי בלבי תקווה שאולי פול בכל זאת שרד. הייתי בטוחה שבעלי ימצא איזושהי דרך לחזור אלי. אבל לא כך היה. עד מהרה הגיעו לידי תצלומי אוויר, שהראו שאין כל סיכוי שמישהו ניצל מן ההתרסקות. ובסופו של דבר, החשוב מכול הוא שהגבר שאהבתי ונישאתי לו איננו עוד. והוא לא ישוב לעולם; בשבועות ובחודשים שלאחר מכן למדתי להכיר בעובדה זו.עבר זמן רב עד שהתאהבתי. מרבית חברותי נישאו בשנות העשרים שלהן, וכשהגיעו לאמצע שנות השלושים לחייהן כבר היו רובן לאימהות. שימשתי סנדקית שש פעמים.אני, לעומתן, נשארתי רווקה עד לאמצע שנות השלושים לחיי. ניהלתי חיים מלאים ומאושרים סביב הקריירה שלי ומשפחת הורי. לא הרגשתי מעולם צורך למהר להתחתן או לעשות כדברי אמי, שהתעקשה שאמצא לי בחור טוב ואפסיק להיות כל כך בררנית. יצאתי עם גברים רבים, אבל לא פגשתי גם גבר אחד שהרגשתי שאוכל לאהוב אותו עד סוף חיי, עד שפגשתי את פול רוז.היות ועברו שלושים ושבע שנים עד שמצאתי בן זוג מתאים, לא ציפיתי שהאהבה תִּקָרֶה בדרכי שנית. למען האמת, לא הייתי בטוחה שאני רוצה להתאהב שוב. פול רוז היה כל מה שרציתי למצוא בבעל... ואף יותר מכך.נפגשנו במשחק פוטבול של הסִיהוֹקְס. קיבלתי כרטיסים מהבנק ובאתי למשחק בחברת אחד הלקוחות החשובים של הבנק ורעייתו. כאשר התיישבנו בכיסאותינו, הבחנתי בשני גברים בעלי תספורת צבאית שישבו לידי. במהלך המשחק פול הציג בפני את עצמו ואת חברו מן הצבא, והתחלנו לדבר. פול סיפר לי שהוא מוצב בפורט לואיס. הוא אהב פוטבול, כמוני. הורי היו תמיד אוהדים מושבעים של הסיהוקס, ובשנות ילדותי בספּוֹקֵיין הייתי צופה במשחקים שלהם בטלוויזיה בימי ראשון לאחר הביקור בכנסייה, בחברת הורי ואחי הצעיר, טוד.פול הזמין אותי לבירה כשהסתיים המשחק אחר הצהריים, ומאז התראינו כמעט מדי יום. גילינו שיש לנו תחומים משותפים רבים פרט לחיבתנו לפוטבול: נטיותינו הפוליטיות היו דומות, קראנו כמעט אותם ספרים ואהבנו אוכל איטלקי. היתה לנו אפילו התמכרות משותפת לסוּדוֹקוּ. יכולנו לדבר שעות, ובאמת כך עשינו. חודשיים לאחר שנפגשנו הוא נשלח לגרמניה, אבל המרחק לא פגע במערכת היחסים המלבלבת שלנו. לא עבר יום מבלי שהיינו בקשר בדרך כלשהי - שלחנו הודעות בדואר אלקטרוני, מסרונים בטלפונים ניידים, בסקייפ, בטוויטר, והשתמשנו בכל אמצעי כדי לשמור על קשר. כן, אפילו כתבנו מכתבים בדיו על נייר. מאז ומתמיד שמעתי על אנשים הטוענים שהיתה להם "אהבה ממבט ראשון" ולעגתי לדיבורים כאלה. אני לא יכולה לומר שזה בדיוק הדבר שקרה ביני לבין פול, אבל זה היה דומה למדי. שבוע לאחר שנפגשנו ידעתי שהוא הגבר שאנשא לו. פול אמר שהוא הרגיש כך כלפי, אם כי טען שלו הספיקה פגישה אחת.בדבר אחד אני יכולה בהחלט להודות: האהבה שינתה אותי. הייתי מאושרת יותר מאי פעם בעבר. וכולם הרגישו בכך.בחג המולד בשנה שעברה פול חזר לסיאטל לחופשה והציע לי נישואין. הוא אפילו דיבר עם הורי לפני שביקש את ידי. היינו מאוהבים עד כדי טירוף. חיכיתי זמן רב, וכשנתתי לו את לבי, זה היה לנצח.מיד לאחר חתונתנו בינואר נשלח פול לאפגניסטן. המסוק נפל ב-27 באפריל - וכל עולמי קרס.מעולם לא חוויתי אבל כזה, ואני חוששת שלא ידעתי איך להתמודד עמו. הורי ואחי דאגו לי. אמי היא זו שהציעה שאלך לסדנה להתמודדות עם אבל. הייתי זקוקה נואשות למשהו שיעזור לי להפיג את הכאב הנורא, ולכן הסכמתי להצעתה. בסופו של דבר שמחתי שבאתי לפגישות בסדנה. באמצעותן למדתי להבין את חלומותי, בעיקר את החלום שחלמתי באותו לילה ראשון בפונדק.בניגוד למה שנאמר לי על חלומות פקידה, פול לא הרגיע אותי כלל ולא אישר לי שהוא מצא שלווה. הוא עמד בפני לבוש מדים. סביבו נפרשׂה הילה של אור עז כל כך, עד שהיה לי קשה להביט בו. אף על פי כן לא יכולתי לגרוע ממנו עין.רציתי לרוץ אליו, אבל חששתי שאם אזוז הוא ייעלם. הרגשתי שלא אוכל לשאת את הכאב אם יאבד לי שוב, גם אם מדובר רק במקסם שווא.בתחילה הוא לא אמר דבר. גם אני לא דיברתי, כי לא ידעתי מה עלי לומר ומה מותר לי לומר. אני זוכרת שעיני נמלאו דמעות וכיסיתי את פי בידי מחשש שאצעק.ואז הוא ניגש אלי וחיבק אותי חזק בזרועותיו, ליטף את שׂערי והרגיע אותי. נצמדתי אליו כדי שלא יעזוב אותי. שוב ושוב לחש לי מילות אהבה.כשהמחנק בגרוני התפוגג הרמתי אליו את עיני, ומבטינו נפגשו. הרגשתי כאילו הוא חי ואנחנו צריכים להשלים את החסר לאחר פרידה ארוכה. היו כל כך הרבה דברים שרציתי לספר לו ולשאול אותו. העובדה שהיתה לו פוליסת ביטוח חיים על סכום גדול כל כך הִכתה אותי בהלם. בתחילה נרתעתי מליטול סכום כסף כה גדול. האם לא ראוי שהכסף יגיע לידי משפחתו? אבל אמו לא היתה כבר בחיים ואביו נישא שוב ועקר לאוסטרליה. הוא והוריו מעולם לא היו קרובים במיוחד זה לזה. עורך הדין אמר לי שפול השאיר הוראות ברורות.בחלומי רציתי לספר לפול שהשתמשתי בכסף כדי לקנות את הפונדק הזה ושקראתי לפונדק על שמו. אחד הדברים שרציתי לעשות בהקדם האפשרי היה לשתול במקום ערוגות ורדים עם ספסל וסוכת נצרים. אבל בחלום לא אמרתי דבר מכל אלה, כי היה נדמה לי שהוא כבר יודע הכול.הוא הסיט קווצת שיער ממצחי ונשק לי בעדינות אין קץ."בחרת היטב," הוא לחש ועיניו היו מלאות אהבה. "בחלוף הזמן תזכי שוב באושר."אושר? רציתי להתווכח אתו. אושר לא נראה סביר או בכלל אפשרי. אי אפשר להירפא מכאב כזה. זכרתי איך בני משפחתי וידידי התקשו למצוא את המילים הנכונות כדי לעודד אותי. אבל אין מילים... פשוט אין.ואף על פי כן לא התווכחתי אתו. רציתי שהחלום יימשך וחששתי שאם אשאל אותו שאלות הוא ייעלם, ורציתי שיישאר אִתי. שלווה נחה עלי - ולבי, שהיה כבד כל כך, היה קל יותר עכשיו."אני לא יודעת אם אוכל לחיות בלעדיך," אמרתי לו, וזו היתה האמת."את תוכלי וזה גם מה שיהיה. את תחיי חיים ארוכים ומלאים," אמר פול בנחישות. הוא נשמע כמו הקצין שהיה בחייו, הנוהג לתת פקודות שאין עליהן עוררין."את תהיי שוב מאושרת," חזר ואמר. "והרבה מן האושר הזה יגיע מן הבעלות על הפונדק במפרץ רוז."קימטתי את מצחי. ידעתי שאני חולמת, אבל החלום היה מוחשי כל כך, שרציתי להאמין שהוא אמיתי."אבל..." היו לי כל כך הרבה שאלות."הפונדק הוא מתנה ממני," הוסיף פול. "אל תפקפקי בזה, אהובתי. אלוהים יראה לך את הדרך." ובאותו רגע הוא נעלם.בכיתי, התחננתי שיחזור, והצעקה הרמה שנפלטה מפי העירה אותי משנתי. דמעותי היו אמיתיות, והרגשתי אותן על לחיי ועל הכרית.במשך זמן רב לאחר מכן ישבתי בחשֵכה בניסיון להמשיך להרגיש בנוכחותו של בעלי. לבסוף ההרגשה הזאת התפוגגה ואני נרדמתי כמעט בעל כורחי.למחרת בבוקר יצאתי ממיטתי והלכתי יחפה על רצפת העץ של המסדרון עד למשרד הקטן שליד המטבח. הדלקתי את מנורת השולחן ודפדפתי בדפי יומן ההזמנות שבני הזוג פרלינגר נתנו לי. ביומן הופיעו שמותיהם של שני האורחים שהיו אמורים להגיע באותו שבוע.ג'ושוע וִויבֶר הזמין חדר שבוע אחד לפני שהבעלות על הפונדק עברה לידי. הבעלים הקודמים סיפרו לי שהחדר הוזמן במעמד החתימה על ההסכם.השם השני ברשימה היה אֶבּי קינקייד.שני אורחים.פול אמר שהפונדק הוא מתנתו. אני אעשה כמיטב יכולתי כדי לארח את שני האנשים הללו כראוי; אולי, אם אתן מעצמי, אמצא את האושר שפול הבטיח לי. ואולי, בחלוף הזמן, אמצא דרך לחזור לחיים.