תשעה ימים - פרק ראשון

פרק 1

קיפ

ישנם ימים כאלה, שקרן השמש הראשונה רק מציצה מבעד לווילונות, וטראח! כבר אתה קופץ מהמיטה כאילו השטן בכבודו ובעצמו רודף אחריך, כאילו שכבת במיטה כל הלילה ורק חיכית שהיום יתחיל כדי שתוכל להזיז את הרגליים. הן עצבניות ומגרדות, מחכות כבר לתזוזה, כאילו אתה יושב באולם קולנוע, מחכה שהסרט יתחיל. מה יקרה היום? אתה חושב לעצמך. ככה זה בדרך כלל. לכן הייתי אמור לדעת, לפי ההרגשה שלא מתחשק לי לקום, שהכול יתקלקל. השמיכות היו כבדות ולחצו עלי, כאילו ניסו לומר: קיפ! אל תזוז מכאן אם אתה יודע מה טוב בשבילך.אני מסתכל על אמא, שישנה במיטה הסמוכה: היא ישנה כמו מתה, עם הפנים אל הקיר, כמו תלולית מתחת לשמיכה, ועליה ערימה של מעילים וסוודרים, ואפילו הבגדים הישנים של אבא, שהיא הוציאה מהמגירות. פרנסיס דחוק לצדי, ישן עם פה פתוח בוורוד ולבן, והשיניים שלו נראות כמו מצבות תקועות בתוך חתיכת מרשמלו. הוא נשמע כמו פרה שבלעה משרוקית. הכרית שלו ספוגה ברוק. לאמא ולי אין מזל - אנחנו חייבים לחלוק חדר עם פרנסיס. לקוני יש יותר מזל מאיתנו. היא קיבלה את המיטה המתקפלת בחדר הכביסה, על סמך הטענה שנערות צעירות זקוקות ליותר פרטיות מנערים או אמהות. הנחירות האלה, זה לא נורמלי! יום אחד איזו בחורה מסכנה תצטרך להתחתן איתו ולא תזכה ללילה אחד של שינה הגונה עד סוף ימיה. השקיות שיצמחו לה מתחת לעיניים יהיו כל כך גדולות, שאפשר יהיה לארוז בהן כל מה שצריך לסוף שבוע בחוף דרוֹמַנָה. תראו אותו. התקווה הלבנה הגדולה. לפרנסיס אין בעיה, הוא צריך לקום רק בעוד שעתיים, ואני אמור לצאת בשקט כדי לא להפריע להוד גאוניותו, למרות שאם תשאלו אותי, לא תזיק לו איזו הפרעה.המצב לא עומד להשתפר, וקפוא פה כמו בתוך נהר היַארָה,* אז אני מדמיין שאני מוֹסוֹן** ומתלבש מהר כמו שאני מדמיין שמוסון היה מתלבש באנטארקטיקה, ואז אני עובר על קצות האצבעות ליד החדר של גברת קית', כי היא ישנה כמעט עד עשר, ופותח את הדלת האחורית, שם המגפיים שלי ממתינים לי. האוויר בחוץ מכה אותי בפָּנים ומעיר אותי טוב־טוב. עוד מעט יעלה אור ורדרד, אור מהבהב, והכוכבים ילכו בעצמם לישון קצת, אבל כבר עכשיו, בחושך הקר, אפשר להרגיש שהעיר מתעוררת. אם אסתכל הצדה, מעבר לשער, בשדרת רוֹואֵנָה, אראה גברים במגפיים מלוכלכים ומעילים בלויים רכוסים היטב, פונים בסיבוב בכיוון רחוב לנוקס, חוצים את רחוב סְווֹן בדרכם אל מפעל IXL, או מעט הלאה משם אל 'בריינט ומיי'. אני כמעט מצליח לשמוע את קול צעדיהם, את נקישות המגפיים על אבני המרצפת, ולראות את כובעי הצמר המשוכים להם על האוזניים. הבחורים האלה הם הפועלים. יש עוד קבוצה, של גברים בחולצות לבנות, עניבות, מותניות וכובעים, עם עיתון הבוקר תחוב להם מתחת לזרוע, שגם הם ממהרים ברחוב לנוקס אל רחוב סְווֹן, כדי לתפוס את החשמלית שנוסעת העירה. הבית שלנו כאן, בשדרת רוואנה, הוא הנקודה שבה הם מתפצלים לקבוצת הפועלים וקבוצת עובדי המשרדים.[* הנהר שעובר בעיר מלבורן, אוסטרליה. (כל ההערות בספר הן של המתרגמת)][** דאגלס מוסון - גיאולוג אוסטרלי שיצא למסע באנטארקטיקה ב־1909.]ואני? אני אחד הפועלים. כשהרוח נושבת בכיוון הנכון, אפשר להריח מהחצר האחורית הקטנה שלנו כל מפעל בריצ'מונד. בין סוף עונת הכדורגל לחג הפסחא, ניחוח הריבה שנישא בחום מכה בך ראשון; אחריו הריח של רוטב העגבניות, ובסוף ריח הלתת והכשות. באמצע החורף יש רק את הריחות שעולים מנהר היארה ומהמפעל לעיבוד עורות - כאילו העמידו את עגלת סירי הלילה במקום קבוע בסמטה - אז אני לא מתעכב שם כדי להריח את זה.בחצר שלנו העשב משתחל בין הלבנים ומבעד לחרכים שבשביל. קצות הגבעולים לבנים והם מתפצחים תחת הרגליים שלי. אני קינג קונג ואני מועך את בקתות הילידים. קווץ' קווץ'. מצטער, ילידים. ואז אני יוצא מהשער אל הסמטה, פונה בפינת הרחוב ופותח את השער בבית האסטינג.אחרי שאני נכנס פנימה, אני פותח את החלק העליון של דלת האורווה, ושם ניצב לו צ'רלי, הדרקון יורק האש. הוא מניד בראש ואחר כך מנער אותו כאילו יש לו מים באוזניים. בשפת הסוסים זה אומר שהוא שמח שבאתי. אני משפשף את כפות הידיים שלי ונושף עליהן אוויר חם כי, כמו שאמא אומרת, קיפ, זה לא מצחיק לשים ידיים קרות על הגוף החם של מישהו, ובכך היא מתכוונת בעיקר לא על הטוסיק של פרנסיס מתחת לכתונת הלילה שלו, ישר על הבוקר. יש בינינו חילוקי דעות לגבי מה מצחיק ומה לא, לאמא ולי. ובכל מקרה, פרנסיס התחיל.אחרי שהידיים שלי מתחממות אני מלטף את הכוכב העקום שבין העיניים של צ'רלי ואז אני מגרד לו מאחורי האוזניים, והוא דוחף את הראש שלו לידיים שלי ורוקע בפרסות המצויצות שלו. תמשיך, תמשיך, הוא אומר. עוד ליטופים, עוד גירודים. צ'רלי הוא הסוס הכי חכם ביקום, אז הוא מתחיל לרחרח את השרוול שלי. הוא תמיד בוחר בכיס הנכון. צ'רלי אף פעם לא טועה. היום: תפוח מצומק מהסמטה, פחות ביס אחד. מסי איגוד, אני אומר לו. ניכוי אגרה לטובת האדם העובד, כלומר, אני. אני מניח את התפוח על כף היד וצ'רלי מדגדג אותי. אחר כך התפוח נעלם בתוך הלוע שלו, ואחרי שתי נגיסות הוא איננו."טוב, בחורי," אני אומר לו, "אנחנו לא יכולים לעמוד כאן כל היום. יש עבודה."הוא מניד את הראש וצוהל כדי לסמן שהוא שמע אותי. לפני שמר האסטינג יוצא, אני מביא את הדלי וממלא את האבוס בעזרת המשאבה שבצד השני של האורווה, שוקל את שיבולת השועל וסוגר טוב־טוב את מכל החציר, כי אם ייכנס לתוכו עכבר פעם אחת, הם לא ירדו מהעניין הזה לנצח. בזמן שצ'רלי אוכל, אני מטאטא את האורווה ומפנה את הגללים אל הערימה. לצ'רלי יש פעילות מעיים טובה, כפי שסבתא שלי אומרת. סבתא שלי מדברת הרבה על כבוד ונימוס, בעיקר על הנימוס שחסר מצדי, אבל מבחינתה, יש רק שני סוגים של אנשים שהיא מעריכה - המלכה אליזבת, המלך והנסיכות, שאת תמונותיהם היא גוזרת מ'השבועון לאישה' ומדביקה על הקיר במטבח, ואנשים עם פעילות מעיים טובה. אני מתאר לעצמי שבארמון קובעים את שעת החלפת המשמר לפי שגרת המעיים של המלך.אני מבריש את צ'רלי עד שהוא מבריק. בתנועות ארוכות וישרות. הוא אוהב את זה. מר האסטינג תמיד אומר: הרושם הראשוני הוא שקובע, בחורי! אני מעדיף לצאת מהבית בפיג'מה, רק לא לאפשר ללקוחות לראות את צ'רלי כשהוא לא במיטבו. אני יוצא לחצר, ומר האסטינג יוצא בדיוק בזמן מהדלת האחורית של הבית שלו בחליפה, אפודה סרוגה וכפפות עם קצות אצבעות קטומות. הוא נראה עייף. הפנים שלו נפולות. הוא אומר בוקר טוב ושואל מה שלום צ'רלי."שלומו מצוין, בוס.""בחור טוב, קיפ." הוא מושיט את ידו ופורע את השיער שלי, שזה דבר שאני מרשה למעט מאוד אנשים לעשות כי אני כבר בן ארבע־עשרה, לא ילד קטן, אבל מאחר שהוא הבוס, למר האסטינג יש כמה זכויות יתר."הסוס הזה נראה בכושר שיא. יותר טוב מסוסים בקטלוגים." ואז מר האסטינג מושיט את כף ידו הפרושה, ובמקום תפוח מונח עליה מטבע של שילינג."זה בשבילך, קיפ."וואו! שילינג שלם זה מספיק כדי לקנות כרטיס לרחבת ההחלקה, אם אני רק אנמיך את עצמי קצת. להחליק על הקרח. תארו לעצמכם. אולי בכל זאת היום הזה יהיה מוצלח. הסוד הוא להחביא את השילינג במקום שפרנסיס לא יוכל למצוא אותו. אני צריך מקום מחבוא כמו של קוני, איזו לבנה רופפת מתחת לבית. היא לא יודעת שגיליתי את מקום המחבוא שלה, אבל אין הרבה דברים שאפשר להסתיר ממני. אני מושיט יד, מכניס את המטבע לכיס, ובדיוק באותו הרגע נשמע רעש והחלון בקומה העליונה מתרומם, וגברת האסטינג גוחנת החוצה, עדיין בכתונת הלילה שלה ורדיד סביב הכתפיים."בוקר טוב, יקירתי," קורא מר האסטינג."בוקר טוב, גברת האסטינג," אני אומר. "טוב לראות אותך. מה שלומך בבוקר הבהיר והיפה הזה?"היא נותנת בי את המבט הרגיל שלה, כלומר, המבט שהיא מתאמנת בו עלי למקרה שבוקר אחד היא תפתח את החלון ותמצא ערימת דגים מתים בחצר שלה."סילבסטר. נתת לילד הזה פני?""לא, אהובתי, לא נתתי.""הרדיד הזה מתאים לך מאוד, גברת האסטינג," אני קורא לעברה."כי אנחנו משלמים שכר הוגן ביותר ישירות לאמא שלו, אתה יודע את זה.""אני יודע את זה, מתוקתי.""הגוון הכחול הזה ממש יפה. מתאים לעיניים שלך.""הייתי רוצה לדעת מי עוד בעיר הזאת היה מוכן לסבול טיפוסים כמוהו בחצר שלו בוקר וערב, ועוד לשלם על התענוג. מאות נערים מחפשים עבודה ברדיוס של ארבעה קילומטר סביבנו, נערים טובים, לא בטלנים. נערים שלא מבזבזים את ההזדמנויות שלהם בחיים.""אני הולך היום לבקר אצל משפחת שירר. הם עוברים דירה. הבת שלהם מתחתנת, אז הם כבר לא צריכים את המיטה שלה. יש גם סט כיסאות. וגם זוג אופניים מַאלְוֵורן־סטַאר כמעט חדשים וקומקום נחושת. אני אעבור בחנויות.""תקנה סוכריות פירות וסוכריות טופי. ואל תאחר הערב. יש לי חתיכה יפה של בשר משומר ואלזי מכינה פשטידת כרובית בגבינה. אני בטוחה שעבר די הרבה זמן מאז שג'ק אכל פשטידת כרובית כמו של אלזי.""הוא היה אדיש לעולם כשעברתי ליד החדר שלו הבוקר, כמו שהיה בתור ילד," אומר מר האסטינג."הוא פשוט עייף מהנסיעה, זה הכול," היא עונה.בשבוע האחרון ניקיתי וקרצפתי כל לבנה בחצר, סיידתי את כל אדני החלונות ועקרתי את העשבים השוטים בגינה, בזמן שגברת האסטינג ואלזי ניקו כל סנטימטר בתוך הבית, לכבוד שובו של ג'ק הביתה אתמול. בעיני זה היה בזבוז הזמן הגדול ביותר מאז שהכמרים בבית הספר הכריחו אותנו לנקות את קסתות הדיו. אילו אני הייתי מתרחק מאמא ומקוני למשך שנה וחצי, לא הייתי שם לב אם הגינה היתה מלאה מקצה לקצה בעשבים שוטים. אבל זה לא רק בני משפחת האסטינג - נדמה שבכל מקום, לאן שלא תסתכלו, אנשים עוברים ממקום למקום, מכינים חפצים, מסדרים  עניינים.גברת האסטינג כמעט סוגרת את החלון, אבל פתאום היא מבחינה בי שוב: יד אחת אוחזת במברשת של צ'רלי, מאבדת תחושה מרוב קור, והיד השנייה תקועה עמוק בכיס ולוחצת את השילינג. "ואתה יכול לדאוג שהוא ינקה את הבוץ מהמעדרים מבלי להרוס אותם?""בוץ?" אני שואל. "זה החומר החום הזה, נכון?"היא נותנת בי מבט שהיה יכול להמס פלדה. זה ממש נס שעד כה לא צנחו ברחוב שלנו סוכני אף־בי־איי מאמריקה כדי לקחת איתם את הגברת האסטינג. היא היתה יכולה להיות נשק סודי מצוין לממשלה. אם היא תפנה את הראש שלה עוד שני סנטימטר הצדה, המבט שלה יפספס אותי ויצית את האורוות. צ'רלי משמיע נחרה. אפילו הוא מרגיש את זה."אני אדאג שיעשה את זה כשנחזור הביתה מהסיבוב של אחר הצהריים," אומר מר האסטינג."רק שים עליו עין," היא אומרת. "אני מכירה טיפוסים כמוהו."כשהיא סוגרת את החלון, מר האסטינג מחייך אלי שוב וטופח באצבעו על צד אפו. "השילינג הזה. הסוד הקטן שלנו. מילה של ג'נטלמנים." הוא מושיט את ידו, כמו שאבא היה עושה.אני מושיט את היד ולוחץ את היד שלו. אני אפילו אומר, "מילה של ג'נטלמנים," בדיוק כמו שהוא אמר. אין הצדקה לטמטום כזה.***לשאת בתואר הבטלן הראשי ובזבזן ההזדמנויות הגדול ביותר בכל ריצ'מונד זו אחריות גדולה. אולי זה בגלל שבע הדקות החסרות. יכול להיות שאילו פרנסיס היה נולד שבע דקות אחרי, הכול היה שונה. הייתי עדיין בבית הספר, בתור התחלה. אבל העובדה היא שאני יצאתי אחריו ולכן זה מה שאני, נער אורווה האחראי על פינוי הגללים וניקוי המעדרים בחווה של משפחת האסטינג. אני אוהב את התפקיד בדרך כלל. ותאמינו לי שיש המון דברים בבית הספר שאני לא מתגעגע אליהם בכלל. תאמינו לי.***ככל שהעבודה רבה יותר, כך הזמן עובר מהר יותר, ובתוך חצי רגע מגיע הזמן לארוחת הבוקר. זה היתרון הגדול ביותר בעבודה אצל השכנים - אני הולך עשרה מטרים בסמטה, פונה בפינת הרחוב ומגיע אל השער האחורי, וכמו הפאנטום,* אני כבר בבית. לא ידעתי כמה היה לי קר עד שנכנסתי פנימה. קוני כבר עומדת ליד התנור ופרנסיס כבר לובש את חולצת בית הספר והעניבה ושותה ספל תה, ויש ריח של קותלי חזיר מיטגנים במחבת.[* 'הפאנטום', וכן 'הצל' שיופיע בהמשך, הם גיבורי ספרי קומיקס ותסכיתי רדיו משנות השלושים של המאה העשרים.]"הידיים שלך נקיות?" קוני שואלת.אין טעם אפילו לענות, בגלל השם שיצא לי, אז אני פשוט מושיט את שתי הידיים לפנים ומראה לה את הציפורניים."תבדקי טוב, קוני," אומר פרנסיס ומתכונן לדחוף עוד חתיכת טוסט בחמאה ללוע שלו. "אנחנו לא רוצים חרא של סוסים מרוח על כל המטבח. אולי כדאי שהוא יאכל בחוץ. זה מתאים למעמד שלו."עכשיו אני מתחרט ששטפתי את הידיים רק שתי שניות מתחת לברז לפני שיצאתי מהחצר של האסטינג. אני רואה כתם קטן מתחת לציפורן האגודל שלי, שאולי ואולי לא נדבק אלי מצ'רלי. קוני לא עיוורת.היא מחזיקה את כפות הידיים שלי בשלה, הופכת ובודקת אותן מהצד השני ואז מביטה בפרנסיס. "מושלם," היא אומרת ונותנת לי נשיקה על הראש. אחר כך היא מוציאה עוד שתי רצועות קותלי חזיר מהמקפיא."כדאי לבדוק גם את הידיים שלו, קוני," אני אומר. "כי הראש שלו נראה בדיוק כמו התחת, וזה מבלבל נורא כשהוא יושב על סיר הלילה."אולי זה לא היה הדבר הכי מחוכם לומר, בהתחשב בעובדה שהראש שלי והראש שלו זהים כמעט לגמרי, אבל ברגע שהמילים יוצאות לי מהפה אני שומע רעש מאחורי ואני יודע שזאת אמא. וזו אכן היא, בשמלה שחורה וסינר לבן, מוכנה לצאת לעבודה."מה אמרת עכשיו לפרנסיס?" היא שואלת."זה בסדר, אמא," אומר פרנסיס. "אני רגיל לזה. אני שואף להיות אדם טוב יותר ממנו."אמא מביטה בי בעיניים זועמות. "אנחנו נמצאים באמצע הדרך למעלה, אדוני הצעיר, ואתה מתנהג כאילו אנחנו עדיין בתעלת הביוב. חכה שאני אחזור הביתה. אל תחשוב שאתה גדול מדי למכות בכף עץ." היא רואה שקוני מתכוננת להניח את שתי רצועות קותלי החזיר במחבת. "אלה בשביל פרנסיס וגברת קית'.""קיפ עובד מארבע בבוקר," אומרת קוני."פרנסיס זקוק לבשר בבוקר, בשביל המוח שלו. קיפ צריך להגיד תודה שהוא מקבל לחם ושומן, בהתחשב בהתנהגות שלו."קוני מחזירה את הרצועות למקפיא ומוציאה את מכל שומן החזיר."יש כביסה אצל גברת קית'," אמא אומרת. "ואל תשכחי את מפות השולחן. והמגהץ מלוכלך. נקי אותו לפני שאת מתחילה. וגהצי משני הצדדים, כדי שהרקמה תבלוט.""אני תמיד עושה את זה, לא?" עונה קוני."ותשלחי את קיפ לחטוב עוד קצת עצים. קפוא פה," אומר פרנסיס. "אם הוא יצליח לשלב את זה עם שאר העבודות שלו, כמובן.""בדיוק," אני אומר."לא נעים לי להטיל עליך יותר מדי משימות," הוא אומר. "תעשה רק מה שאתה יכול."אני גומר לאכול את הלחם עם השומן ומפנה את הצלחת."אנחנו לא רוצים שתתמוטט מרוב עבודה קשה," מעיר פרנסיס."אתה לא אמור לצאת כבר?" שואלת קוני."יש לי עוד עשר דקות," אומר פרנסיס. "בכפפות של משי, קוני. כפפות של משי. שלא יטעה אותך מראה הפועל של קיפ. מבפנים הוא פרח עדין.""אתה ילד טוב שחושב על אחיו," אומרת אמא. "חבל שזה עובד רק בכיוון אחד. חבל שלא כל הילדים יודעים להעריך חינוך טוב. גלדיס סיפרה לי שהיא ראתה בנים מסנט קֵוִוין שהורידו את העניבות שלהם ברחוב ברידג' ביום שישי.""גועל נפש," אומר פרנסיס. "אני אספר לאח קיוזק.""אני בטוח שתספר לו," אני אומר."אתה אל תדבר בנימה כזאת, כריסטופר לוק וֶסטַוֶוי," אומרת אמא. "פרנסיס נושא באחריות ומצדיק את המלגה שלו. אחר כך הוא יקבל עוד מלגה לאוניברסיטה וילמד שם משפטים, כמו שהוחלט. בינתיים נאלצנו להכניס את גברת קית' כדיירת, ואני מבלה כל היום על הברכיים בניקוי הבתים של אנשים אחרים, בעוד שאנחנו היינו אמורים להעסיק עוזרת בעצמנו. אחותך ויתרה על בית הספר לאמנות. אבא שלך מתהפך בקברו."אל תדאגי, אמא," אומר פרנסיס. "אני הכי חכם כאן, לא?""אתה ילד טוב," אומרת אמא."בכל מקרה, מחר בוחרים את הנבחרת. השנה אני בטוח בפנים," אומר פרנסיס."ברדמן בטח רועד מפחד," מעירה קוני. היא מזיזה את קותלי החזיר של פרנסיס במחבת בעזרת כף עץ. אני שומע את רחש הטיגון והריח משגע. "נשמע שקריקט זה עיסוק חסר ערך למי שמיועד לאוניברסיטה.""זו טעות נפוצה. אני כבר למדתי שהטובים ביותר משחקים קריקט. להיות שחקן בקבוצה זה יתרון לבחור צעיר שיוצא אל העולם." פרנסיס לוקח את הסכין והמזלג, מעיף הצדה את העניבה שלו ומוכן להסתער על קותלי החזיר ברגע שינחתו בצלחת."זה בתקווה שהעולם יישאר כמו שהוא," אומרת אמא. "אדון היטלר הזה, רק אלוהים יודע מה הוא מסוגל לעולל. בפעם האחרונה יצאו למלחמה בנים לא הרבה יותר מבוגרים ממך. זייפו את החתימות של האמהות שלהם וכולי. אני מעדיפה להחביא אותך בעליית הגג. אני רוצה שתהיה בטוח בבית הספר, ולא שתתרוצץ בחוץ ותחכה לצו גיוס.""איזה שטויות, אמא," אומר פרנסיס. "הקומוניסטים המסריחים האלה, עליהם צריך לשים עין. הרוּסְקים המחורבנים, אין להם אלוהים. הגרמנים למדו את הלקח שלהם בפעם הקודמת. הפעם לא יצא מזה כלום, זה מה שכולם אומרים.""ככה אתה חושב שמדברים באוניברסיטה?" אומרת אמא. "דבר יפה, פרנסיס. כמה פעמים אני צריכה להגיד לך?"קוני מוחה את ידיה על סינרה. "מי זה כולם?""כולם כולם," פרנסיס עונה לה. "האח מרלו, האח ראהיל."קוני מטה את ראשה לאחור וצוחקת צחוק קצר. "הו, אני מבינה. כולם. כל המומחים שיצאו זה עתה ממחוז קורק. ממש אנשי העולם הגדול.""זה רק מראה שאת לא מבינה כלום. זה כתוב ב'ארגוס'. מר צ'מברליין, הוא יעמיד את הטיפוסים האלה מאירופה במקום מהר מאוד. אפילו מר מנזיס אומר את זה."אני לא יודע מה מר צ'מברליין מסוגל לעשות, כי כבר עברו הימים שחיכיתי לאבא כדי שאוכל לקרוא בגיליון ה'ארגוס' שלו, ואין לי מה לומר על הרוסקים או על הקומוניסטים המחורבנים, או על כל דבר אחר. הם לא קשורים לחיים שלי, אלא לחיים של פרנסיס. כל מה שאני יודע זה שכל הנערים העובדים בריצ'מונד מחכים ומצפים. חלק פוחדים שתפרוץ מלחמה, חלק פוחדים שלא."אמא," אני אומר. "התכוונתי לספר לך. מר האסטינג עומד להכניס אותי לעבודה בחנות בימים הקרובים. אני בטוח. הוא ישיג לי עניבה וסינר וילמד אותי הכול על עתיקות." וזה לא ממש שקר, כי אני יודע שזו התוכנית שלו. הוא הרי נתן לי שילינג הבוקר, לא?"זו לא חנות עתיקות," אומר פרנסיס. "זו חנות גרוטאות. אפילו אמא אומרת את זה.""לא נכון," אני אומר. "זו חנות לרהיטים, כלי חרסינה ושירותי הובלות. זה כתוב על דלת הכניסה.""הו, זה בטח ימצא חן בעיניה," אומרת אמא. "הוד מעלתה הגברת איידה האסטינג. היא בטח תיהנה להחזיק אותך בחנות ולחלק לך הוראות כל היום. להתנשא מעלינו בגלל שהיה לנו קצת מזל רע בזמן האחרון. מה עשיתי? חטאתי בעיני אלוהים. אין שום הסבר אחר לסבל שאני עוברת."שימו לב, רוכבים, מאמנים ושופטים, המירוץ החל. כשהסבל של אמא מתחיל, אין מי שיעצור בעדו. כולנו יודעים שצריך להיות בשקט ולא ליצור איתה קשר עין. אפילו נשימה קולנית עלולה לעלות לנו ביוקר. אני יושב בשקט, מרכין את ראשי ולועס. קוני מניחה את צלחת קותלי החזיר לפני פרנסיס, מפנה אלינו את גבה ושופתת את הקומקום על הכיריים. אחר כך היא מתחילה לרחוץ את הכלים. מזווית עיני אני רואה את פרנסיס שולה מהצלחת שלו רצועת קותלי חזיר שמנה, לועס אותה ומגלגל את עיניו, בזמן שאמא מוחה את פניה בסינר שלה ומדברת ומדברת.***אחת העבודות הפחות מאומצות שנוהגים להטיל עלינו, הפועלים הפשוטים, היא לעשות קניות. אחר הצהריים אני הולך לקצב ברחוב ברידג' בשליחות קוני. היא נותנת לי רשימה, ואפילו מבלי להביט בה אני יודע שכתוב שם צוואר כבש ועוד קותלי חזיר לפרנסיס וגברת קית'. אולי גם כמה נקניקיות. אמא לא מסכימה שקוני תיתן לי כסף, אז הכול נרשם על החשבון.אני אוהב את האטליז. להיות קצב זה מקצוע טוב. מה יש לקצב לחפש בבית ספר? הוא צריך לדעת לזהות חתיכת בשר טובה, הוא צריך להיות חזק והוא צריך לדעת לסכם את החשבון בעיפרון על שולי הנייר. אפילו אני מסוגל לעשות את זה. מקבלים סינר ארוך כחול ומפוספס, ונדן לסכין. לפעמים העבודה קשה - צריך להרים את חלקי הבשר, להשחיז את הסכינים, לקרצף את האריחים ואת מטחנת הבשר ולנקות את החלונות, לטאטא את הנסורת שנספגה בדם ולפזר נסורת נקייה. אני אוהב את צבעי האטליז - הכחול־לבן של האריחים, האדום של הדם. אולי אוכל להתחיל כנער שליח. אשיג לי זוג אופניים ואסחב עליהם בשר בקר וחזיר וביצים עטופות בנייר בתוך שקיק בד."שוב אתה מרחף עם הפֵיות?" הקצב מרים גבה."כנראה." אני לוקח את הבשר העטוף בנייר לבן ופותח את הדלת. הפעמון מצלצל כאילו הוא לועג לי.כבר מאוחר. עדיף להגיע הביתה לפני שפעמון בית הספר הטכני מצלצל, לכן אני הולך ברחוב ברידג' ומפלס לי דרך בין הבחורים המרוששים שעומדים על המדרכה ליד הפאב כדי להריח את ריח הבירה, והסיגריות שלהם מזכירות לי את אבא וכמה מהם מטים את ראשם בברכת מה נשמע בבית, קיפ, וכולם מדברים על המלחמה הקרבה, שהיא בעצם קנוניה נגד האדם העובד, ואני אומר שלום ומטה את הראש כמו שפועלים עושים, ואני מתכוון לפנות לרחוב צ'רץ' ולהמשיך הביתה, ואני שומע אותה לפני שאני רואה אותה, והקול שלה הוא כמו פעמון הדלת באטליז, רק מתוק יותר. מכל האנשים בעולם דווקא אותה אני צריך לפגוש כשאני סוחב שקית מלאה איברים פנימיים של חזיר. למה היא מסתובבת בחוץ בשעת אחר צהריים כזו? אני מזנק מאחורי קיר בכניסה לבית הרפּד ומותח את הצוואר אל מעבר לפינה, וקולט בהרף עין נעליים שחורות מבריקות וגרבונים שחורים ועבים, ויודע שזו היא. היא מדברת עם מישהו בקצה הסמטה, ואיך בדיוק אני אמור להגיע הביתה עכשיו? אם אחזור אחורה ואקיף את הבניינים אני אגיע באיחור, אבל אם אמשיך ללכת היא תראה אותי, ואז מה אעשה?אז אני מחכה ומחכה, וכעבור זמן מה אני כבר לא שומע את הצחוק שלה. אני מציץ מעבר לקיר והיא כבר לא נמצאת שם, תודה לאל, אז אני חוזר לסמטה ופתאום מישהו מדבר והלב שלי יורד למכנסיים, ואני מפיל את הבשר על אבני המרצפת."שלום," היא אומרת."אלוהים!" אני פורש יד על החזה. "כמעט חטפתי התקף לב." אני מרים את הבשר ויש קצת לכלוך על נייר העטיפה, אבל אף אחד לא ירגיש. עוד קצת ריכוך לבשר, על חשבון הבית."אתה אח של פרנסיס, נכון? אני אנאבל קראוץ'."אני אומר לה שנעים לי להכיר ומצליח לא לצחוק. אני אנאבל קראוץ', היא אומרת, כאילו שאני לא מבחין בה בכנסייה בכל יום ראשון מאז שהיא ואבא שלה עברו לגור כאן. כאילו שאיזשהו בחור שגר ברדיוס של קילומטרים, שמוצא את עצמו ממלמל מחרוזות תפילה על מחשבות קצת מלוכלכות, לא יודע מי זו אנאבל קראוץ'."אני מכירה את פרנסיס משיעורי ריקוד."ריקודים זה משהו שלא ניסיתי מעולם. קוני השתתפה בכמה שיעורים כשעוד למדה בבית הספר. אבא היה מגביר את עוצמת הטרנזיסטור והם היו יוצאים ביחד לחצר, כי בבית לא היה מספיק מקום לריקודים, והיא היתה מלמדת אותו. אל ערוגת הירקות, משם אל עגלת סירי הלילה, משם אל העץ ובחזרה. זוג תוכים גנדרניים, היתה אמא אומרת. המחשבה על פרנסיס רוקד לא מושכת בכלל.אני תוחב את חבילת הבשר מתחת לזרוע. "אני בטוח שפרנסיס הוא ממש תאווה לעיניים על רחבת הריקודים.""הוא אומר שזו מיומנות חברתית הכרחית לגבר המודרני הצעיר. אתה נראה ממש כמוהו, רק שונה. אתה כבר לא לומד בסנט קווין, נכון?""אני ובית הספר גמרנו. היה לי מספיק מזה, באמת.""חבל. שמעתי שזכית בפרס על חיבור. וגם באמנות, לא?""הזמנים האלה מאחורי. שום כומר ושום אחראי משמעת לא יגידו לי מה לעשות. אני מחליט בשביל עצמי עכשיו. במידה מסוימת.""פרנסיס הוא רקדן מצוין. הוא טוב בכל ענפי הספורט. וגם כל כך מתחשב. הוא היה נבחר לקבוצת הקריקט בשנה שעברה, אבל רצו שהוא יעזור באימון. כדי לתת לאחרים הזדמנות. אבל אתה בטח כבר יודע את כל זה."אני מדמיין את פרנסיס בשיעורי ריקוד. נעליים חדשות, פסנתר בפינת האולם, זרועו סביב מותניה של אנאבל קראוץ'. תה ועוגיות. "כן, בטח. אין שום דבר שאת יכולה לחדש לי לגבי פרנסיס.""ואיך שהוא זוכר בעל פה את כל תסכיתי הרדיו," היא אומרת. "אם מבקשים ממנו ממש יפה, הוא עושה את 'הצל' כך שממש אי אפשר להבחין בין החיקוי והמקור. זה בטח נחמד שיש אח.""כן." אני מעביר את החבילה לזרוע השנייה. "אני בקושי מצליח לישון מרוב אושר."העניין הזה של לשוחח עם נערות יפות: מי היה חושב שזה כל כך קל? הנה אני, עם כל הנקניקיות והכול, מפטפט לי עם אנאבל קראוץ' כאילו היא קוני. אני פושט זרוע אחת ונשען על הקיר, כולי נינוח כאילו אני בסרט. הכול הולך כמו שצריך.ופתאום - אסון. אנאבל קראוץ' מחייכת. בבת אחת קורה משהו לזרוע שלי ולעיניים ולבטן שלי ולגרגרת. החיוך שלה מחובר בקו ישיר לעיניים וללב שלה. פתאום אני לא כל כך מצליח לבלוע. איך בלעתי קודם מבלי לחשוב על זה? הזרוע שלי, זו שנשענת על הקיר, משותקת ממבוכה. לא מבינה איך היא נתקעה ככה בזווית כזו. אני לא נראה כמו כוכב קולנוע כשאני נשען ככה. אני נראה כמו איש בעל זרוע אחת שמנסה למנוע התמוטטות של קיר מבלי שאף אחד ירגיש. למה אני מנסה לתמוך בקיר? השפתיים שלה, השיניים שלה. אנאבל קראוץ' בטח מנפקת מאה חיוכים ביום, בחינם, אבל החיוך המסוים הזה נועד לי בלבד. באחורי האוזן שלה, איפה שהשיער מהודק אחורה בזנב סוס, לאורך הפס הלבן הארוך שמפריד בין הלחי והקרקפת, אני מבחין בתלתלים צהובים קטנים שהצליחו להימלט. זה כמו תמונה: לובן העור שלה, הצהוב, הלבנים האדומות בקיר מאחוריה. קרני השמש שמפזזות על הקירות וניתזות אל הכביש. אני ממצמץ לרגע, כדי לשמר את התמונה בראש."אתה בדרך לשדרת רוואנה?" היא שואלת.אני מהנהן. הזרוע שעל הקיר - היא לא רוצה לזוז."עכשיו?"הבטן שלי מתהפכת. אם אומר שכן, זה אומר שהיא תרצה ללכת איתי? איך אצליח לא לבלוע לאורך חמישה רחובות? אני אטבע ברוק של עצמי. ומה יהיה אם הרגליים שלי ישכחו איך להתנהג, כמו שקרה לזרוע? אני מנענע בראש."אה," היא אומרת. "לא חשוב."ואז היא מנופפת לשלום ונעלמת לפני שאני מספיק לומר משהו מחוכם שאנאבל קראוץ' תוכל לזכור במשך חמש הדקות הקרובות.אני מתכופף, מניח את הידיים על הברכיים, ולוקח לי חמש דקות נוספות לחזור לנשום כרגיל.היא לא תשכח את זה כל כך מהר. כולה זוהרת. איך אבא שלה מרשה לה בכלל להסתובב ככה ברחובות? אם לי היתה בת כזאת, עם שיער כמו של אנאבל וחיוך כמו של אנאבל, לא הייתי מרשה לה בשום אופן להסתובב בסמטאות ולדבר עם אנשים כמוני. ובחיים לא הייתי מרשה לה לרקוד עם פרנסיס.לא עובר הרבה זמן והגרון שלי נזכר איך לבלוע בעצמו, ואני מתחיל לחשוב מה את עושה מחוץ לבית הספר בשעה כל כך מוקדמת, אנאבל? ואני ממש אוהב לרקוד; איזה ריקוד את הכי אוהבת, אנאבל? ואני מבין שאת בת יחידה, אנאבל, נכון? ואני יכול ללוות אותך הביתה? והשיער שלך הוא כמו צמר גפן מתוק. חרא.אני מלך הסמטאות, בדרך כלל. אני מכיר את כל הסבך, כל סמטה וסמטה בריצ'מונד. אני יודע לאילו בתים יש שלט 'להשכרה' בחזית, כך שהם אמורים להיות ריקים, אבל הצד האחורי של הבית מואר, מה שאומר שמשחקים שם up*-2. אני מכיר את הפינה בקצה השני של רחוב שופן, שם אפשר להזיז את הפח הגלי ולהגיע אל האפרסקים של משפחת הייגן. וקרוב לנהר יש עיקול והאדמה שם לחה ומכוסה עשבים שוטים עד לגובה הירך, ובקיץ שורצות שם חיפושיות וצריך להיזהר מקופסאות שימורים חלודות ומעי ארנבים, ואני יודע איזה חתול שולט בחצר שמאחורי חנות הדגים, לשם משליכים את ראשי הדגים, אבל תאמינו או לא, כשאני נכנס לסמטה שבקצה השני של רחוב לנוקס, אני חושב על אנאבל קראוץ' ובּוּם.[* משחק הימורים לא חוקי במטבעות.]אני נופל ישר לידיים של ארבעת הליצנים, שיושבים שם בפינת הרחוב כאילו זה חדר הכניסה בבית של מישהו."נו, הנה וסטווי הצעיר בכבודו ובעצמו," אומר מאק."כן," אומר קריי.טוב, אז היום הזה גילה סוף־סוף את כוונותיו. הסיר אחת מכפפות העור המגונדרות שלו, הכניס לי סטירה עם הכפפה וזרק אותה על הרצפה. עכשיו אני צריך להרים את הכפפה המחורבנת. עמוד על המשמר, דרטניאן."שלום, ידידי הקטן זולל הדגים," אומר ג'ים פַּייק. "אתה עושה שליחויות בשביל אמא שלך כמו חתלתול טוב? אני אגיד לך מה נעשה. רק כדי להראות לך שכולנו כאן חברים וכולנו בצד של ה'מייטי טייגרס', אני אתן לך חצי פני ואתה תצחצח לי ת'נעליים.""שלום, פייק. אני רואה שהנעליים שלך קצת בלויות, אבל בכל מקרה, לא, תודה. אני לא יודע איפה חצי הפני הזה שלך בילה לאחרונה."אנחנו נמצאים בקטע הרחב של הסמטה, משני עבריה נמתחות גדרות של פח גלי, לאורכה מרצפות אבן גיר כחולה, ובמרכזה תעלה מלאה מי בוץ ועוד דברים שלא נעים לחשוב עליהם. על הגדר נשען נער שאני לא מכיר. הוא מעשן, החולצה שלו מחוץ למכנסיים והגרביים שלו משתלשלים למטה. אין לו סוודר. טיפוס כזה לא יראה שהוא קופא מקור. הוא זורק את הסיגריה שלו לשלולית והיא משמיעה רחש ומעלה עשן. הוא אומר: "מי הטיפוס הזה כשהוא בבית שלו?""זה, מנסון ידידי, הוא קיפ השפן הבכיין וסטווי, אחיו הקטן של פרנסיס הקדוש," אומר פייק. "הוא מפנה החרא הכי מפורסם בכל ריצ'מונד. עבר ישר ממלגה נוחה בסנט מִיק, עם חליפה ועניבה ומראה של קדוש מעונה, למעמדו הנוכחי מאחורי תחת של סוס. פלא שלא שמעת עליו עוד בסידני.""הוא בכה כשהוא עזב את בית הספר. כמו פסל הבתולה הדומעת," מעיר מאק.אני יודע טוב מאוד איפה הם שמעו את זה. "למרות שאני ממש נהנה לעמוד כאן ולשתות תה עם גברות חביבות כמוכן, אני צריך להרוויח את החצי פני שלי." אני מנסה לעבור על פניהם, אבל קריי תופס אותי ביד אחת ומאק ביד השנייה. חבילת הבשר נופלת לאדמה. שוב. עד שאגיע הביתה זה כבר יהיה בשר טחון."למען האמת," אומר פייק, "יש משרה במקום העבודה של אבא שלי, ברכבת. כדאי לך לבדוק את האפשרויות שלך שם, קיפר."מאק מנענע בראשו. "יש בעיה בתוכנית שלך, מר פייק.""אה, נכון," אומר פייק. "במודעה כתוב שקרציות בקר מתבקשות לא להגיש מועמדות."קריי פורץ בצחוק."זה אחד הילדים האלה?" שואל מנסון. "אדון מִיק מק'מייקל מבאלי־מיקס־ויל,* הא?"[* 'מיק' הוא שם גנאי לאדם ממוצא אירי.]"תתעדכן, סידני," אני אומר לו."שאספר לך את הסיפור של קיפ השפן הבכיין? אומר פייק. "זה סיפור ארוך ועצוב שמזכיר לי ספר ישן. מי היה הסופר? הזקן הזה, קיפר? הוא היה, נראה לי... מה שמכנים כלב פרוטסטנטי מסריח. אנגלי. אני לא זוכר את השם.""אתה מתכוון לדיקנס," אני אומר לו. "דביל.""אה, כן, כמו בספר 'עקבות גבוהות',* הסיפור שלנו מתחיל במשפחה שנקלעה למצב כלכלי קצת קשה, בשל מותו הפתאומי של אבא של קיפר. הוא נפל מהחשמלית ברחוב סוון אחרי שלא הרגיש כל כך טוב בגלל כוס ויסקי אחת או אולי שלוש, וחטף מכה בראש. טראח, המוח שלו התפזר על הפסים. סוף עצוב." פייק חושף את שיניו. "לילה טוב, ג'וזפין."[* הכוונה היא ללעוג לספר 'תקוות גדולות'.]אני מרגיש את האצבעות הדביקות של מאק וקריי נלחצות לתוך הזרועות שלי. הלב שלי דופק כאילו הוא עלול לפרוץ החוצה מהחזה. אני לא מתפתל. אני עומד בלי לזוז."אנשים שלא חושבים על העתיד, שיש להם עבודה והכנסה קבועה, ולא דואגים למשפחה שלהם לתמיכה במקרה של מוות פתאומי בתאונה או איבוד איברים, מקבלים את מה שמגיע להם," אומר מאק, שאבא שלו עובד בביטוח."נכון," אומר קריי."אני רואה ששיעורי ההבעה בעל פה משתלמים, קריי," אני אומר. "אני בטוח שבקרוב תצליח לבנות משפט שלם.""מצחיק," אומר קריי."קצת כבוד, קיפר." מאק בועט באחורי השוק שלי בחרטום הנעל הקשה שלו. מחר תצמח לי שם חבורה יפהפייה, אבל עכשיו זה כואב כאילו אין מחר. אני מסובב הצדה את הראש ומפהק פיהוק ענק לתוך השרוול."סליחה, סליחה," אני אומר. "אל תשימו לב אלי. בנוסף לפרצוף שרק אמא מסוגלת לאהוב, יש לך כישרון רציני כמספר סיפורים.""ברשותך, פרצוף־דג," פייק אומר, אבל פתאום אני כבר לא נמצא בסמטה עם הגורילות האלה, אלא במטבח בבית שלנו בימים שאחרי התאונה, כשידענו שלא נראה שוב את אבא לעולם. כשהוא יצא באותו בוקר הייתי עסוק כל כך בקריאה, שבקושי הרמתי את העיניים מהדף כשהוא הלך. יש לשער שהכובע שלו היה משוך לו על האוזניים כמו תמיד, תרמיל העבודה שלו ביד, ציפורניו שחורות מדיו, וכשהוא הניח את היד שלו על הראש שלי בקושי נתתי לו מבט קצר לפני שהוא יצא לעבודה, ואחר כך, באותו ערב, אמא בוכה, היא בהלם, אומר הרופא, וקוני, בעיניים אדומות, מתרוצצת במסדרון עם ספלי תה ומגבות חמות ותרופות מבית המרקחת. אני זוכר שבשולי הכובע של אבא היו תקועות כמה שערות שחורות קטנטנות. הספר לא הבריש אותו מספיק טוב. חשבתי שכדאי לקנות לו כובע חדש להלוויה, כי הוא בוודאי לא היה רוצה לנוח מנוחת עולמים עם כובע ששערות קטנות תקועות לו בשוליים, אבל לא העזתי להציע את זה לאמא, שהפרצוף שלה היה כל כך חיוור לפני טקס האשכבה, ועכשיו הוא כבר קבור באדמה ומאוחר מדי בשביל זה.פייק מחייך עכשיו חיוך גועלי והבחור החדש, מייסון, יורק יריקה ענקית ממש ליד המגף שלי, בדייקנות מרשימה בשביל גוש רוק ענקי, לבן ומקציף שכזה. הוא מחייך. אני מתכוון לומר שזוויות הפה שלו מתרוממות. האצבעות של קריי חמות על הזרוע שלי, ויש לי רק הזדמנות אחת ואני מתכוון לנצל אותה. אין טעם לדאוג בעניין ההשלכות העתידיות, אם לא אשאר בחיים כדי ליהנות מהן. אני מתכופף קצת קדימה. מקצה הסנטר של קריי מציצות כמה שערות."קריי," אני אומר, "אתה מחזיק אותי נורא חזק ונורא קרוב אליך. אתה לא מקבל מספיק חיבוקים ממאק בזמן האחרון?"הוא מרפה מהזרוע שלי ומזנק לאחור וכך גם מאק. אני בועט בחבילת הבשר בכל הכוח והיא עפה במורד הסמטה. עטיפת הנייר נפתחת ואני אוסף במהירות את החבילה וכנראה מאבד כמה נקניקיות, אבל אני מרוויח בערך עשרים מטר. "תפסו אותו!" אני שומע מאחור.אבל אני ג'סי אוונס, אני ג'ק טיטוס,* אני דסימה נורמן** חוץ מזה שאני לא בחורה. אני טס במורד הסמטה, הרגליים שלי דופקות על מרצפות האבן כאילו גדודים של נאצים רודפים אחרי, הם מעבר לכביש והם מתנשפים בכבדות, ואני עוקף את הבית של משפחת האסטינג ומגיע לסמטה שלנו, אבל אני לוקח את הפנייה מהר מדי ונופל עם התחת למעלה והראש למטה. הברכיים והמרפקים שלי משתפשפים על מרצפות אבן הגיר הכחולות וזה שורף כמו הגיהינום אבל אין לי זמן לזה עכשיו ואני קם, נכנס מבעד לשער האחורי ומבריח אותו מאחורי.[* שחקן כדורגל אוסטרלי.][** אתלטית אוסטרלית ידועה.]כעבור חמש דקות אני עדיין יושב שם על המדרגה, מחזיק את הראש בין הברכיים ונאבק לנשום כמו דג ביבשה, ואז קוני יוצאת מהדלת האחורית. אני רואה את מה שהיא רואה: בשר מלוכלך נשפך מעטיפת הנייר על האדמה, ואני עם ברך ומרפק משופשפים ודם מטפטף על השביל. צד אחד של המכנסיים וחצי מהחולצה רטובים מבוץ וטינופת.היא מתיישבת לידי ומחבקת אותי, והיא חמימה והיא קוני, ואני רוצה לשבת כאן לנצח ושיחבקו אותי כמו כשהייתי קטן, אבל אני יודע שאני אתחיל ליילל אז אני אומר שזה שום דבר."שום דבר, הא? ואיך השום דבר הזה קרה?""נפלתי." אני מסתכל על תפרי הצד של המגף שלי."אני בטוחה." היא לא שואלת שאלות נוספות, ואני שמח שהיא זו שמצאה אותי בחוץ ולא אמא או פרנסיס. היא מושיטה לי יד ועוזרת לי לקום. "בוא ננקה אותך.""מצטער על הבשר."היא מעקמת את האף אבל אומרת: "אני אנקה אותו טוב־טוב ומה שהם לא יודעים לא יזיק להם. אבל אני לא יכולה להגיד את אותו הדבר עליך."היא עוזרת לי לצלוע עד חדר הכביסה ומביאה מגבת רטובה וסבון ואת הנוזל האדום השטני הזה, ואני נושך את השפתיים שלי בזמן שהיא מחטטת לי בפצעים עם פינצטה ושולפת חתיכות חצץ מהברך ומהמרפק שלי, והיא עדינה והיא מדברת על דברים חסרי חשיבות, איזו שמלה שהיא ראתה בחלון ראווה, והמשפחה האיטלקית הזו מרחוב טאנר, ואני יודע שהיא מנסה להסיח את דעתי, כאילו שאני ילד. אני לא ילד ואני לא יכול לסבול את זה אחרי כמה דקות."המעדרים של מר האסטינג," אני אומר.קוני עומדת עם הידיים על המותניים ומסתכלת על הברך שלי. לפני כן היא קטפה אגסים בחצר האחורית לשעת התה, והיא לובשת שמלה ישנה של אמא ועל הסינר שלה יש כתמים ירוקים, והשיער שלה יצא מהצמה והוא מכסה לה את הפנים בקווצות שחורות.היא נראית אחרת עכשיו, לא כמו שהיתה כשלמדה בבית הספר לאמנות. עייפה. כשאני ופרנסיס היינו קטנים והיא היתה משכיבה אותנו לישון, הידיים של קוני היו רכות ועכשיו הן מחוספסות. בפרקי האצבעות שלה העור גס ואדמדם. הוא נראה פצוע ומגרד. כל הציפורניים שלה שבורות."האבחנה הרפואית שלי היא שאתה תחיה. אני אגמור לטפל בך אחרי שעת התה. הכתמים האלה בטוח ירדו. גברת האסטינג תשתולל אם היא תראה אותך ככה. תשאיר את המכנסיים והחולצה בסל הכביסה ואני אשרה אותם הלילה."אני עושה מה שהיא אומרת ומתפשט ומחליף בגדים ובודק לפני שאני יוצא לחצר. אין אף אחד בסמטה. הם חזרו לבית של קריי כדי לאכול את עוגת הסולטנה של אמא שלו, המלאכים הקטנים.אצל האסטינג אני מנקה את המעדרים, וזו עבודה קשה ואני מזיע. אני מכניס את היד לכיס כדי להוציא את הממחטה שלי, אבל לא מוצא כלום וזה מוזר. הרי הוצאתי ממחטה נקייה מהשידה הבוקר, ואמא תמיד אומרת שהיא מעדיפה שלא נאכל ארוחת בוקר מאשר שנסתובב בלי ממחטה.ברור. אלה מכנסיים אחרים. ואז אני נזכר. השילינג. הוא נמצא במכנסיים המלוכלכים בכיור הכביסה. לא שאני לא סומך על קוני, כמובן. אבל לגבי פרנסיס - אי אפשר לדעת. הוא כבר נשבע באלוהים, אבל היו כל מיני דברים שנעלמו לי מהכיסים בעבר: גולת עין החתול, שזכיתי בה כשעוד למדתי בבית הספר, שתי סוכריות טופי בעטיפה, וגולגולת מולבנת של חתול שמצאתי חצי קבורה ליד הנהר. אם אצליח להשיג עוד שילינג, אוכל להזמין את אנאבל קראוץ' להחליק איתי על הקרח, אבל אם לא אלך מיד להביא את השילינג הזה, אני אפרד ממנו לשלום לנצח.כשיקברו אותי אני יודע מה יחרטו על המצבה, אם אני אקבל מצבה בכלל, אם לא יקברו אותי כמו חתול רחוב. רצונו להזמין נערה להחליק איתו על הקרח הוא שהוביל למפלתו והרס את מה שנקרא "חייו".***עם היד על הלב, זה מה שקורה אחר כך. אני חוזר הביתה מוקדם. קוני תקרא לי כל רגע לשעת התה, ואני חייב להגיע במהירות לחדר הכביסה, למקרה שפרנסיס יבוא לרחרח מסביב. השמש שוקעת מוקדם בימים אלה וכמעט חושך, אבל אני מתמצא בחדר הכביסה גם בלי לראות: הגג משופע ונמוך מעל ראשי, הכביסה של הדיירת מימין והכביסה של בני משפחת וסטווי מצד שמאל, ואני גוחן מעל כיור הכביסה למצוא את המכנסיים שלי. הבטון האפור גס ומגרד תחת ידי, ויש בו גם אזורים חלקים במקומות שבהם קוני שפשפה עליו כבסים. קנינו את הכיור קצת לפני שאבא מת. אמא היתה כל כך גאה. בפינה אורבים סיר ההרתחה מנחושת ומקל הבחישה ולידם דלי פח ישן והמברשת הגדולה. בכיור הכביסה יש ערימה של בגדים מלוכלכים ואני מוצא את המכנסיים הקצרים שלי ומחלץ בזריזות את השילינג מהכיס, ואז אני רואה משהו משיי בצבע ירוק עמום, דומה לצבע הסיר הישן, ואני תוהה מה זה. כשאני מחלץ את חתיכת הבד מערימת הבגדים, אני רואה שזה זוג תחתוני נשים שהשוליים שלהם מעוטרים בתחרה לבנה ובאלוהים, הם ממש ממש גדולים. הישבן שמתאים לתחתונים כאלה חייב להיות ישבן וחצי. המלכה - לא, הקיסרית של הישבנים. התחתונים נראים מצחיקים כשהם תלויים ריקים באוויר בלי שום גברת בתוכם, ואני חושב על פרנסיס בשיעורי הריקוד ואני מנדנד את התחתונים מצד אל צד כמו ישבן ענק ומרקד. ואז אני חושב על הצנחנים האמריקאים שבאים לקחת את גברת האסטינג, ואני זורק את התחתונים באוויר ומסתכל עליהם נופלים, כמו להיות מתחת למצנח שנפתח, ואז הם נופלים לי על הפרצוף.זה הרגע שבו האור נדלק בחדר ואני שומע צרחה. צרחה רמה וארוכה. אני מוריד את התחתונים מהראש. נורת החשמל במטבח מתנדנדת על השרשרת והאור נראה כמו הילה סביב ראשה, ושם בפתח הדלת גברת קית' מצמידה את הידיים שלה ללחיים כאילו יש לה כאב שיניים והיא צורחת וצורחת.***פרנסיס ואני שוכבים על הבטן במסדרון, מחוץ לטווח ראייה. היתה שעת תה והיו היסטריות והתעלפות אחת וכוסית שרי לצרכים רפואיים וכל מיני התקשקשויות. קוני הדליקה אש באח, אבל פרנסיס ואני בכל זאת לקחנו את השמיכות מהמיטה והתעטפנו בהן כמו מומיות. אנחנו מניחים את הסנטר על הידיים ומסתכלים אחד על השני.כשהיינו קטנים אבא חשב שהמשחק הזה משעשע. היינו עומדים אחד מול השני, מזיזים את הידיים ומוציאים את הלשון, מסתובבים מצד אל צד. אבא היה אומר: הא! ותעשו את זה עוד פעם, והיה מגרד בראש ואומר תהרגו אותי אם אני יודע מי מביניהם הוא ההשתקפות! אבל עכשיו אני יודע. פרנסיס הוא הילד האמיתי ואני גרסת הקומיקס. זה שאסור להרשות לו לצאת החוצה לבדו."אתה גמור," אומר פרנסיס. "זה הסוף שלך."הלשון שלי צבה והברך והירך עדיין כואבות לי מההימרחות אחר הצהריים, והאוזן שלי כואבת בגלל שאמא גררה אותי ממנה עד לחדר השינה. מתחשק לי לקפוץ מהחלון, לעבור את הגדר ולהסתלק. הייתי עוזב ולא חוזר, חי כמו האקלברי פין לבדי בטבע, בלי מבוגרים."ששש," אומר פרנסיס, למרות שאני שקט כמו עכבר. אנחנו שומעים אותן היטב. לא היה לנו שום סיכוי לשמוע שום דבר אילו היינו נשארים בחדר שלנו עם הדלת סגורה, כמו שאמרו לנו."אפילו לילה אחד נוסף, אפילו רגע אחד נוסף אני לא אשאר בבית הזה! זו סטייה, זה מה שזה. גועל נפש. אני צריכה להתקשר למשטרה." אני לא צריך לראות את הפרצוף של גברת קית'. אני יודע שהיא מוצצת את השיניים העליונות שלה עם הלשון עד שהן תלויות לה באמצע הפה ואז משחררת אותן בנקישה."אוי, אלוהים," אמא אומרת בקול אבל."וכמה זמן זה כבר נמשך? הפרצוף שלו. קשה לי אפילו להגיד את זה," אומרת גברת קית'. "אני לא מסוגלת לבטא את זה.""בהחלט אמרת את זה אחר הצהריים," מעירה קוני."ישו המושיע," אומרת אמא."המעיים שלי התהפכו," אומרת גברת קית'. "הם בפירוש השמיעו גרגור.""כל המהומה הזאת על כלום," אומרת קוני. "הוא בסך הכול ילד. הוא סתם שיחק.""תתעוררי, ילדה," אומרת גברת קית'. "יש סכנות בכל מקום, מחוץ לארץ וגם כאן בתוך הבית הזה. חכי עד שהוא יגדל. הוא יהיה סכנה לנשים הגונות. יחנוק אותן בשנתן. מגעיל, זה מה שהוא.""יופי," לוחש פרנסיס. "אם בסוף תהיה חונק, יכתבו עלינו ב'ארגוס'.""תמשיך לדבר," אני לוחש לו, "הסיכויים שאני אחנוק מישהו עולים עם כל מילה שאתה אומר.""אחיו של החונק מספר הכול," לוחש פרנסיס. "שנותי עם הפושע המטורף.""הוא לא מגעיל. אמא, תגידי לה," אומרת קוני מהמטבח."סיפור הישרדות כנגד כל הסיכויים. 'אומץ ותבונה הצילו את חיי,' מספר אחיו של החונק. מכתבים מנערות יפות זורמים אל העלם הנאה שחלק חדר עם החונק כל חייו," לוחש פרנסיס. "צילום של העלם הנאה בעמוד שש.""צילום של העלם המת לאחר שאחיו החונק תפס אותו, בעמוד שבע."לרגע, אלא אם כן האור המועט מבלבל אותי, נדמה לי שפרנסיס קצת מצטער. הוא רוכן לעברי וטופח לי על הכתף. "כל העסק הזה ממש מטורף. למה שמישהו יתעניין בתחתונים של זקנה?" הוא לוחש. "לא עשית את זה באמת, נכון?""ברור שלא.""אז תגיד להם מה קרה. פשוט תספר להם."אני מפנה את הראש הצדה ומצמיד את המצח לרצפה. אני חושב על מר האסטינג וההסכם בינינו. "אני לא יכול. מילה של ג'נטלמנים."פרנסיס מגלגל את העיניים שלו. "אתה עלבון למפגרים באשר הם."אני שואל את עצמי מה העונש הכי נוראי שאמא תיתן לי אם היא תתפוס אותי מחוץ לחדר שלי, ואם שווה לי להכניס סטירה לפרנסיס, אבל באותו הרגע אני שומע את אמא אומרת: "אני לא יודעת מה לחשוב."זה לא יכול להיות. היא אמא שלי. היא יודעת מה לחשוב."את רואה? אפילו אמא שלך יודעת. הוא מסוכן," אומרת גברת קית'."שמעתי מספיק ממך, פרה זקנה שכמותך," אומרת קוני."בחיי," לוחש פרנסיס. "ישטפו לה את הפה בסבון על הדברים האלה.""איך קראת לי עכשיו, ילדונת?" אומרת גברת קית'.נשמע רעש - אולי כיסא שחורק על הרצפה."טוב מאוד שאת עוזבת," קוני אומרת. "כי את לא רצויה בבית הזה.""בבקשה, בבקשה," אומרת אמא."לכי כבר," אומרת קוני. "ברוך שפטרנו."אני ופרנסיס זוחלים במהירות במדרגות וממהרים לסגור את דלת חדר השינה - טוב, ליתר דיוק, אנחנו מתקדמים בקצב הכי מהיר שאני יכול להתקדם כשהברך שלי ישרה כדי שהיא לא תתחיל שוב לדמם, והירך שלי כואבת כאילו דרס אותי טרקטור ויש לי גם סימן כחול ענק בשוק באדיבות מאק, ואנחנו מושכים את השמיכות אחרינו וסוגרים את הדלת בשקט מוחלט. אנחנו נצמדים אליה מבפנים - אני עם האוזן דבוקה לדלת, ופרנסיס מציץ מבעד לחור המנעול.כמובן, אחרי דקה אני שומע את גברת קית' הולכת במסדרון וטורקת את דלת החדר שלה, שסמוך לחדר שלנו. הכול שקט, ואחרי זה אני שומע קול מוזר. אני פותח את הדלת ופרנסיס לוחש לי שאתכופף, שעלולים לראות אותי, אבל לא אכפת לי. הקול שאני שומע הוא הבכי של אמא."לא היתה לך שום זכות לדבר אליה ככה," אמא אומרת, בין שאיפות אוויר גדולות. "לא נשיג דייר אחר כל כך מהר. מאיפה יבוא הכסף? תגידי לי את, חכמולוגית."קוני לא אומרת כלום, וזה הרעש הכי גרוע. במשך זמן מה הכול שקט, חוץ מהדברים שרוקעים ונטרקים בחדר של גברת קית'. פרנסיס אומר לי לחזור לחדר אבל אני הולך במסדרון ורואה אותן במטבח, אמא יושבת ומכסה את הפנים שלה בשמלה, וקוני כורעת לידה על הברכיים, מחזיקה לה את היד, מדברת בקול שקט ומרגיעה את אמא כאילו היא תינוקת. הן לא מבחינות בי בכלל."אין שום סיכוי," אומרת אמא. "לא נוכל לחיות על המשכורת שלי. פרנסיס יצטרך לעזוב את בית הספר."אני מרגיש משהו ליד הכתף שלי, ופרנסיס לוחש לי באוזן: "אם אני אצטרך לעזוב את בית הספר," הוא אומר, "אני אשבור לך את כל העצמות.""לא," קוני אומרת. "אני אמצא עבודה. אם אין לנו דיירת, אין צורך שאני אשאר בבית. אני יכולה לעשות את עבודות הבית אחרי שאחזור."אמא מרימה את הראש שלה מהשמלה ומוחה את הדמעות. "ומי בדיוק ייתן עבודה לבחורה כמוך? התחננתי לאבא שלך שימצא לך עבודה ממשלתית טובה. זה יהיה מועיל יותר מלימודי אמנות וציור, אמרתי לו. משהו שאפשר להסתמך עליו. הוא לא הסכים לשמוע בכלל. מי ייתן עבודה לציירת?""אני אלך למערכת של 'ארגוס' ואדבר עם כמה מהחברים של אבא," אומרת קוני. "הם אמרו בהלוויה. נתנו לנו סלסילה מקסימה ואמרו שאם אני צריכה משהו, שאבוא אליהם והם יעשו כל מה שאפשר."אני רואה איך אמא וקוני מסתכלות אחת על השנייה. אני רואה את קווי המתאר של הפנים שלהן, החלקים הדומים, כמו הצורה של השפתיים והמצח, והדברים השונים, כמו הקמטים סביב העיניים של אמא."זה רק מראה שאת לא יודעת כלום," אמא מושכת באף. "אנשים תמיד אומרים דברים כאלה בהלוויות. ככה הם מרגישים שהם עדיין חיים ויכולים לעשות דברים, לא כמו המסכן הזה שבתוך הארון. דיבורים לא עולים כסף. דיבורים לא שווים שתי פרוטות."