פלייבק - פרק ראשון

פרק ראשון: 1

הקול בטלפון נשמע חד ותקיף אבל לא שמעתי מה בדיוק אמר - גם כי הייתי ער רק בקושי וגם כי החזקתי את השפופרת הפוך. הפכתי אותה ביד מגושמת ונאנקתי."שמעת אותי? אמרתי שאני עורך דין קְלַייד אומְני.""עורך דין קְלַייד אומְני. חשבתי שהיו לנו כמה כאלה.""אתה מַרְלוֹ, לא?""כן. אני מתאר לעצמי." הבטתי בשעון היד שלי. השעה היתה שש וחצי בבוקר, לא שעתי היפה ביותר."אל תתחצף, איש צעיר.""אני מתנצל, מר אומני. אבל אני לא איש צעיר. אני זקן, עייף ונטול קפאין. מה אני יכול לעשות בשבילך, אדוני?""אני רוצה שתגיע לסוּפּר-צ'יף* של שמונה, תזהה בחורה בין הנוסעים, תעקוב אחריה עד שהיא תיכנס לאיזה מלון ואז תיצור אתי קשר. זה ברור?"[* רכבת נוסעים מפוארת בקו סנטה פֶה-לוס אנג'לס [כל ההערות מאת המתרגם].]"לא.""למה לא?" הוא נבח."אני לא יודע מספיק בשביל להיות בטוח שאני יכול לקבל את התיק הזה.""אני קלייד אומ...""אל תתחיל," קטעתי אותו. "אני עוד אחטוף התקף. רק תן לי את העובדות הבסיסיות. אולי יש חוקר אחר שיתאים לך יותר. אף פעם לא הייתי באֶף-בּי-אַיי.""אה. המזכירה שלי, מיס וֶרְמיליֵה, תגיע למשרד שלך בתוך חצי שעה. יהיה לה כל המידע הנחוץ. היא יעילה מאוד. אני מקווה שגם אתה.""אני יותר יעיל אחרי ארוחת בוקר. תבקש ממנה להגיע לכאן, טוב?""איפה זה כאן?"נתתי לו את הכתובת של הדירה שלי בשדרות יוּקָה ואמרתי לו איך היא תוכל למצוא אותה."בסדר," הוא אמר באי-רצון, "אבל אני רוצה להבהיר דבר אחד. אסור שהבחורה תדע שעוקבים אחריה. זה חשוב מאוד. אני פועל בשם משרד עורכי דין משפיע מאוד מוושינגטון. מיס וֶרְמיליֵה תעביר לך מקדמה על חשבון הוצאות ושכר טרחה של מאתיים וחמישים דולר. אני מצפה ליעילות מקסימלית. בוא לא נבזבז זמן בדיבורים.""אני אעשה כל מה שאני יכול, מר אומני."הוא ניתק. יצאתי מהמיטה בדִי עמל, התקלחתי, התגלחתי, וכשצלצל הפעמון כבר גיפפתי את כוס הקפה השלישית שלי."אני מיס וֶרְמיליֵה, המזכירה של מר אומני," היא אמרה בקול המוני למדי."תיכנסי בבקשה."היא היתה בובה לכל דבר. לבשה מעיל גשם לבן עם חגורה, לא חבשה כובע, והיו לה שׂער פלטינה מטופל היטב, מגפונים שהתאימו למעיל, מטריית פלסטיק מתקפלת, זוג עיניים כחולות-אפורות שהביטו בי כאילו אמרתי מילה גסה. עזרתי לה עם המעיל. היה לה ריח טוב. היה לה זוג רגליים - עד כמה שיכולתי לקבוע - שלא גרם סבל למתבונן. על הרגליים היו גרביונים חלקים ושקופים. הקדשתי להם תשומת לב יתרה, בייחוד כששׂיכלה רגליים והחזיקה סיגריה בציפייה לאש."כריסטיאן דיוֹר," היא קראה את מחשבותי הגלויות למדי. "רק כאלה אני מוכנה ללבוש. אש, בבקשה.""היום את לובשת הרבה יותר," אמרתי וקירבתי מצית אל הסיגריה שלה."אין לי ממש סבלנות לפלירטוטים כל כך מוקדם בבוקר.""איזו שעה תתאים לך יותר, מיס וֶרְמיליֵה?"היא חייכה חיוך חומצי למדי, סקרה את תכולת תיק היד שלה והטילה אלי מעטפה חומה. "אני חושבת שתמצא פה כל מה שאתה צריך.""טוב - בטוח לא הכול.""תפסיק כבר, טיפש. שמעתי עליך הכול. למה אתה חושב שמר אומני בחר אותך? הוא לא. אני בחרתי. ותפסיק להסתכל על הרגליים שלי."פתחתי את המעטפה. בתוכה היו עוד מעטפה חתומה ושתי המחאות על שמי. על האחת, בסך מאתיים וחמישים דולר, נכתב "שכר טרחה, מקדמה על חשבון תשלום תמורת שירותים מקצועיים". השנייה היתה בסך מאתיים דולר, ועליה נכתב "מקדמה לפיליפ מרלו על חשבון הוצאות"."תצטרך לדווח לי על ההוצאות שלך, בפרטי פרטים," אמרה מיס וֶרְמיליֵה. "ועל השתייה שלך תשלם בעצמך."את המעטפה האחרת לא פתחתי - בינתיים. "למה אומני חושב שאני אקח תיק שאני לא יודע עליו כלום?""אתה תיקח אותו. לא מבקשים ממך לעשות שום דבר לא בסדר. אני מבטיחה לך.""מה עוד את מבטיחה לי?""הו, בזה נוכל לדון על משקאות באיזה ערב גשום, כשאני לא אהיה עסוקה מדי.""קנית אותי."פתחתי את המעטפה האחרת. בתוכה היתה תמונה של בחורה. התנוחה העידה על נינוחות טבעית או על ניסיון רב בעמידה מול מצלמה. היו לה שיער כהה שאולי היה אדום, מצח רחב ובהיר, עיניים רציניות, עצמות לחיים גבוהות, נחיריים עצבניים ופה שלא הסגיר כלום. פניה היו עשויות היטב, כמעט מתוחות, ולא שמחות."תהפוך אותה," אמרה מיס וֶרְמיליֵה.על גב התמונה הופיעו כמה פרטים בדפוס ברור."שם: אלינור קינג. גובה מטר שישים ושניים. גיל בערך 29. שיער חום אדמוני וכהה, שופע, גלי טבעי. עמידה זקופה, קול נמוך ומיוחד, לבושה היטב אבל לא מגונדרת. איפור שמרני. אין צלקות גלויות לעין. התנהגות אופיינית: נוהגת להניע עיניים בלי להזיז את הראש כשנכנסת לחדר. במצבי לחץ, מגרדת את כף יד ימין. שמאלית אבל יודעת להסתיר את זה. חזקה בטניס, מפליאה לשחות ולצלול, יודעת לשתות. אין הרשעות אבל נלקחו טביעות אצבע.""בילתה קצת בפנים," אמרתי והרמתי מבט אל מיס וֶרְמיליֵה."אין לי שום מידע מעבר למה שיש שם. פשוט תפעל לפי ההוראות שקיבלת.""בלי שם, מיס וֶרְמיליֵה. חתיכה כזאת בת עשרים ותשע כבר היתה צריכה כמעט בוודאות להיות נשואה. ואין שום ציון של טבעת נישואים או תכשיטים אחרים. אני תוהה למה."היא הציצה בשעון. "לך לתהות בתחנת יוּניוֹן. אין לך עוד הרבה זמן." היא קמה. עזרתי לה עם מעיל הגשם הלבן ופתחתי את הדלת."באת במכונית שלך?""כן." היא כבר היתה בחצי הדרך החוצה. אז הסתובבה. "יש בך דבר אחד שמוצא חן בעיני. אתה לא שולח ידיים. והנימוסים שלך בסדר - איכשהו.""זאת טכניקה גרועה מאוד, לשלוח ידיים.""ויש בך דבר אחד שלא מוצא חן בעיני. נחש מה.""מצטער, אין לי מושג - חוץ מזה שאנשים מסוימים שונאים אותי כי אני חי.""לא לזה התכוונתי."ירדתי אחריה במדרגות ופתחתי לה את דלת המכונית. זאת היתה מכונה זולה, קדילק פְליטווּד. היא נדה בראשה קצרות והתגלגלה במורד הגבעה.עליתי בחזרה לדירה והכנסתי כמה דברים לתיק נסיעות קטן, על כל צרה שלא תבוא.