שיקוי חיי הנצח - פרק ראשון

1. המקורות

המספר

ראשית כמה מילים על הדוד־רבא שלי, קרן האור העליזה של ילדותנו המוקדמת. יש לי דברים רבים כל כך לומר עליו עד כי איני מסוגל לזכור את כולם, אפילו לא את הרוב. הנושא רחב עד כדי כך שהוא חורג מגבולות זיכרוני ובינתי. לכן עכשיו, כשאנסה לספר עליו, התוצאה תהיה רחוקה מאוד משלֵמות.כשאחי התאום סשה ואני היינו קטנים הוא היה עבורנו מושא לסגידה. לפעמים, כשישבנו ליד שולחן המטבח, הייתי מביט בו וחושב שהעולם כולו אינו גדול דיו להכיל את הערצתי אליו. הוא לימד אותנו כל מה שאנחנו, בהיותנו ילדים, לא ידענו על משפחתנו וגם לא יכולנו לדעת, וחשף בפנינו אין-ספור תעלומות שהוא עצמו גילה באמצעות כוחות נסתרים, שלא מן העולם הזה. הוא היה מספר סיפורים אגדי. עם האנקדוטות עתירות הדמיון שלו אשר מהן, כך מעידים כל הסימנים - פיתה אותנו בלי הרף אל המרתק והמצחיק. בכל שעה שהופיע, תמיד בלי להודיע מראש, הפך מיד היום-יומי לחגיגה, וסשה ואני, שבדרך כלל התקוטטנו בלי הפסקה, הצהרנו מיד על מעין הפסקת אש.כולם קראו לו פרננדו, בהיגוי שכמו רמז על היותו דוכס ספרדי. כולם חוץ מסבתא, אמא של אבא, שפשוט קראה לו פֶרֶנְצִי. שמו האמיתי היה פְרָנְץ שָרְף.סבתא רחשה לפרננדו שנאה יוקדת. לא הצלחתי לדובב אותה שתספר לי מדוע שנאה אותו, לא בטרם יחלפו שנים רבות. הסיבה לעימות נבלעה באפֵלה מסתורית. ייתכן שסבתא עצמה שכחה מהי. למרות זאת לא הייתה מוכנה לסלוח בשום אופן, והיא מעולם לא הסתירה את רגשותיה. אמנם מעולם לא האשימה אותו במעשה מגונה או מרושע באמת, אך לעומת זאת בכל הזדמנות הייתה מציינת בנימה מנצחת שהוא איננו קרוב משפחה של ממש, שרק במקרה היה נשוי לאחת מאין-ספור הדודניות שלה - ועוד לזו שהייתה פחות מלבבת מכולן.יחסינו הקרובים עם הדוד־רבא שלי נבעו מהבדידות שבה חי. אשתו ובנותיו בנות העשרה, התאומות אָנצי ומָנצי, עלו בעשן בארובות גבוהות."זה עצוב מאוד," אמר יום אחד והתאמץ ללכוד את מבטינו, "אבל ככה זה."זה היה ב־24 באוקטובר, אני זוכר זאת בבירור. קרני שמש חיוורות של סתיו חדרו מבעד לווילונות. אבל לפתע פתאום השתנה צבעם של השמים מבהיר לשחור. הדוד-רבא שלי כחכח פעם אחת ופרץ בבכי. האוויר בדירה היה רווי ריח של מרק חרוך, אחת ממנותיה המיוחדות של סבתא. דמעותיו של פרננדו זלגו ללא הרף. כתפיו רעדו ועיניו האדימו. באותו יום חל יום הולדתן של בנותיו. הוא פתח את פיו כמו ביקש לומר דבר מה, אבל חטף מעין התקף שיעול, והמילים נשברו לרסיסים והתפזרו באוויר.מאז לא אמר על כך דבר. אבל אחי התאום סשה ואני הבנו.פעם אחרת סיפר, באיטיות, כמעט בלחש, שכל חייו אהב אישה אחת, אחת ויחידה, יותר מכל דבר אחר בעולם. עד מהרה הבנו  שלא ייתכן שהייתה זו אשתו, כי כעבור שניות ספורות הוסיף: "ודווקא בה לא יכולתי לזכות. אבל לי הספיקה האהבה שאהבתי אותה."דלת המטבח הייתה פתוחה, והדוד-רבא שלי הגניב מבטים לעבר סבתא, שעמדה ליד התנור ופטפטה עם עצמה. מסיבה כלשהי התחלתי לצחקק. חושיי אמרו לי שבביטויים נסתרים אלה ביקש לרמוז לנו מה מתחולל בלבו."מַיין ליבֶּס קִינְד, אל תצחק, אבל לאהוב אותה היה הדבר הטוב היחידי שעשיתי בחיי. בוודאי מוזר בעיניך שגבר זקן כמוני מסוגל לחוש תשוקות עזות. אבל כשכל השאר מתמעט, בוגד ונעלם, נהרס ולבסוף נכנע למהלכו האכזרי של הזמן, אש האהבה מוסיפה לבעור בגוף עד המוות."אף על פי שבינינו ובין הדוד-רבא שלי לא היו כל קשרי דם, הוא ידע הכול אפילו על אבותינו הקדומים ביותר. וזאת משום שייחס חשיבות אדירה למה שאירע בעבר. בעיניו היה זה הצד החשוב ביותר של הקיום האנושי. כשסיפר לנו על קרובי המשפחה שלנו מימי הביניים היה לעתים מביט בנו בגאווה, מלטף את ראשינו ונאנח בקול, על פניו נסוך חיוך המשקיף למרחקים. פעמים אחרות היה מתרגז קצת על אחי התאום סשה ועלי, שלא ידענו דבר על ההיסטוריה המשפחתית שלנו. אני זוכר פעם אחת במיוחד, שבה נתקף כעס נורא. את העובדה שלא הכרנו את כל פרטי גורלה המר של קרובתנו הרחוקה שושנה שפינוזה הוא ראה כרשעות וערמומיות של ממש מצדנו. במותה הייתה רק נערה צעירה ופורחת, ואף על פי כן הייתה אחת המחדשות הגדולות בתחום הפיסיקה.לפעמים מתעורר בי חשד שבלבו של הדוד-רבא שלי, שאיבד את בנותיו התאומות במלחמה, הוא מטַפֵּח משאלה לא מודעת שסשה ואני ננקום בהיסטוריה. אני חושב שבראש ובראשונה חשש כי סביבתנו המשפחתית תעצב אותנו כאנשים חלשים, חרדתיים, הססניים ודאגניים, והוא רצה לנצל את השפעתו על נשמותינו כדי לדחוף אותנו בחשאי לכיוון אחר לגמרי - בכך שיַקנה לנו חיוניות, יוזמה ורצון לכבוש.פרננדו היה תמיד מוכן לשים קץ לבורות שלנו ולהציל מתהום הנשייה קרוב משפחה מסוים משחר ההיסטוריה באמצעות ציטוטים נרחבים ממסמכים לא נודעים או בחשיפת סודות שהוסתרו בפינותיו האפלות ביותר של העבר, דברים שהתגלו לו באמצעות רוח טובה ומיטיבה, שלחשה באוזניו סודות מממד אחר. מילותיו של הדוד-רבא שלי נפלו תמיד על קרקע פורָה. סשה ואני מעולם לא הגבנו בספקנות על הסאגות המשפחתיות שלו. כמְסַפּר אי אפשר היה לעמוד בפניו. ישבנו בפיות פעורים, מלאים גאווה והתפעלות מן העולם האגדי שניסה להקים לחיים לעינינו.התלהבתי כל כך מסיפוריו של הדוד-רבא שלי, עד כי למדתי אותם בעל פה. לפעמים, כשטעה בפרט או בתאריך כלשהו, הייתי אפילו מתקן אותו.רק סבתא, שמדי פעם הייתה ממלמלת לעצמה שכבר מזמן "חשפה" את פרננדו, מצאה סיבה להטיל ספק באמינות מקורותיו ההיסטוריים. לפעמים, ובאופן שבעיני סשה ובעיניי היה חסר טקט לחלוטין, הייתה סוחטת ממנו פרטי מידע שונים, ונדמה היה שהצליחה להביך אותו. בדרך כלל רק ישב ושתק, מבטו מושפל ועל שפתיו חיוך קל של אשמה.אבל ברגע שסבתא יצאה מהחדר נעשו פניו מאושרות ונינוחות, ללא זכר לדאגות. תמיד היה מבקש מאתנו להתקרב, ובנימה אינטימית היה אומר: "המציאות עולה על כל דמיון. מי שיודע מה קרה בעבר לא צריך להמציא סיפורים. חוץ מזה קל יותר להשיג שקרן בורח מאשר כלב צולע."הסְפּיריטיסטיםמוקסמים ביותר היינו כשהדוד-רבא שלי, שלעתים נזקק לקצת דיבוב ותמיד היה מסתורי עד אין קץ, חשף כיצד, בהיותו חבר באגודה של ספיריטיסטים, קיים מגע רצוף עם המתים באמצעות מֶדיוּם מנוסה במיוחד. האגודה נקראה אָד אָסְטְרָה, "אל הכוכבים", והפגישות נערכו בשעות הערב של ימי רביעי כל שבועיים בביתו של אָדָלבֶּרט נָג'וּסֶנטי, פסיכואנליטיקאי פרוידיאני אשר בשל הרקע הבורגני שלו והשקפותיו הפוליטיות הוחזק במשך ארבע שנים במחנה סטליניסטי לחינוך מחדש בצפון־מזרח הונגריה, ולאחר מכן נאסר עליו לעסוק במקצועו, והתפרנס עתה כשומר לילה במחסן גרוטאות בפרוור פועלים מוזנח. כאן נפגשו המוחות הכי פחות משוחדים בבודפשט, המוחות החושבים ומלאי הדמיון. המשתתפים ישבו סביב שולחן עגול בחדר שווילונותיו סגורים, ללא מראות. לאור כמה נרות מהבהבים נפתחו בדרך כלל המפגשים בקריאת טקסטים סודיים בלטינית, אשר, כך מספרים, אמורים להגביר את פתיחותם של המשתתפים לחוויות רוחניות. בתום ההכנות האלה הייתה המדיום, אישה חיווריינית ואנורקטית בגיל העמידה המאוחר, שוקעת בטרנס ומנהלת את הקשר עם עולם  הרוחות.הפעם הראשונה שהדוד-רבא שלי שמע על אָד אָסְטְרָה הייתה אצל דוקטור קישאזי, רופא משפחה שהיה מקסים כשם שהיה חסר מצפון, אדם שהצליח להגדיל את משכורתו הממשלתית העלובה באמצעות הנפקת כל מרשם שהפציינטים שלו ביקשו - ללא כל הבחנה ותמורת סכום נכבד. לא עניין אותו כלל שחלק מהתרופות הללו עשויות להיות ממש מסוכנות, כי הוא החזיק בנחישות בדעה האומרת שהאנושות אינה מסוגלת להעשיר את העולם באמצעות העלמת מחלות, אלא רק באמצעות הניסיון לפתור את בעיית התפוצצות האוכלוסין. מבחינה זאת אולי לא היה דוקטור קישאזי מופת של רחמים על חולים במחלות אנושות. לעומת זאת, בתי־שיר מסוימים ביצירתו של דנטה היו מעלים דמעות בעיניו, ופניו נשטפו באושר למראה כוס יין בעל טעם עשיר מחבל טוקאי. הוא לא הסתיר את העובדה שיינות לבנים מעניינים אותו יותר מבריאות הפציינטים, וגם בעיניים עצומות עלה בידו לזהות כל ריזלינג מאזור שִיוֹפוֹק מיד עם הלגימה הראשונה.מסיבה כלשהי רחש הדוד-רבא שלי כבוד גדול לדוקטור קישאזי והיה אסיר תודה לו על כל עצה שקיבל ממנו. הוא גילה לרופא שבזמן האחרון נסבות מחשבותיו לעתים קרובות יותר ויותר על מותן של בנותיו המסכנות, דבר שנבע בחלקו מכך שתמיד התקשה להשלים עם חוסר הצדק השרירותי, המקצר את חייהם של אנשים עד שהם נתלשים מהעולם עוד בטרם יספיקו לפרוח. הוא אף סיפר שכדורי ההרגעה החזקים שהוא נוטל זה כמה שנים אינם מצליחים עוד לרסן את השֵדים שבתוכו, וכי מדי לילה תוקפים אותו סיוטים - לרוב היה רואה את בנותיו נשרפות חיים בתנור קרמטוריום גדול. בשום פנים ואופן אי אפשר להקל את מצב נפשו העגום באמצעות כדורים חזקים יותר, קבע הרופא - והציע לו לערוך ביקור אצל אגודת הספיריטיסטים, שבראשה עמד גיסו. הוא סבר שקשר ישיר עם הילדות המתות יתלוש מחזהו השקוע של פרננדו את לבו הכבד מצער, והוא ירחף חופשי כמו העלווה בסתיו בשדרותיה של בודפשט. הוא הבטיח לכתוב מכתב המלצה. תחילה דחה הדוד-רבא שלי את הרעיון, משום שלא האמין בעולם הרוחות וסבר שאין כל סיבה להצטרף לאגודת הספיריטיסטים. אבל הסיוטים סירבו להיעלם והוא רצה מאוד לדעת מה קרה לבנותיו. עד שיום רביעי אחד בערב שם הדוד-רבא שלי את פעמיו לעבר דירתו של אדלברט נג'וסנטי, אם כי באי רצון מסוים. לבוש בחליפה מבד סקוטי משובץ קיבל הפסיכואנליטיקאי את פניו בכניסה ומיד הזמין אותו להיכנס לחדר הסמוך, שם ישבו חמישה אנשים סביב שולחן עגול. הושיבו אותו לצד המדיום, שהייתה, כך ניכר, שרויה בטרנס ופטפטה פטפוטים חסרי פשר. ברור היה שהסיאנס כבר נמשך זמן מה. באפלולית ששררה בחדר הבחין פרננדו אך בקושי רב בפניהם של המשתתפים האחרים, אבל עד מהרה הבין שהאדון המבוגר והמכובד היושב מולו מבקש לתקשר עם בנו היחיד אשר, כך חשש, קיפד את חייו מתישהו בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים במחנה עבודה בצפון סיביר. פרננדו ידע היטב מה פירוש הדבר להישלח לקוֹלימָה, ידע מהו סבל, מהו מוות. הוא נתקף עווית בבטנו כששמע את שמו של יוסיף סטלין. לאחר מכן ירדה דממה על החדר. כעבור דקה, קצת יותר, שאל המארח בקול שקט עם מי מבקש הדוד-רבא שלי לתקשר. פרננדו לחש שהוא רוצה לתקשר עם בנותיו, אבל לא אמר את שמותיהן. המדיום שקעה בטרנס עמוק עוד יותר והקישה בקצב באצבעותיה הגרמיות. כך נהגה לבקש מרוחות אדיבות לסייע במציאת בנותיו של האורח בעולם הבא. היא חזרה על בקשתה כמה פעמים, אבל למרות כל ניסיונותיה לא עלה בידה ליצור קשר עם בנותיו של פרננדו. חצי שעה חלפה והתוצאה לא יכלה להיות מאכזבת יותר. היא אישרה את חשדו של הדוד-רבא שלי: טבעו של הספיריטיזם הוא לתמרן בערמומיות פתאים אומללים שכמוהו להאמין שהם יכולים לנהל שיחה עם יקיריהם שהלכו לעולמם. הוא רצה לוותר ולעזוב את הסיאנס כאשר נשמע פתאום מאחוריו קול קלוש ומרוחק: "אָנצי ומָנצי עסוקות." פרננדו לא הניד עפעף, משום שהיה משוכנע שמדובר בתחבולה פשוטה. היושבים האחרים בחדר נדהמו, ואף המדיום המנוסה פערה עיניים.לאחר מכן הוסיף הקול: "הנערות עסוקות. הן קוראות את הרפתקאותיו של קפיטן נמו. אבל הן מוסרות לאביהן דרישת שלום. אני שושנה שפינוזה. אם אביהן של הנערות רוצה לדעת עוד על הקיום בעולם הבא, אענה ברצון על שאלותיו במפגש הבא."סנטרו של הדוד-רבא שלי נשמט והוא נותר במקומו בפה פעור. זה היה מוזר. יותר ממוזר. לא ייתכן שמדובר בתרגיל. הוא הבין שחשדנותו כלפי הספיריטיסטים הייתה מוגזמת, משום שאיש בחדר לא ידע את שמות בנותיו, או את העובדה שמתנת יום ההולדת האחרונה שנתן להן הייתה הספר 20,000 מיל מתחת למים מאת ז'ול ורן. זה היה אפוא מסר ברור ומדויק. זה היה קשר אמיתי עם העולם הבא.אחרי הביקור באגודת אָד אָסְטְרָה פנה פרננדו לשוב לביתו. השעון צלצל חצות בדיוק כשנכנס לדירתו הקטנה. הוא התיישב על המיטה הסתורה ולא עלה בידו להפסיק לחשוב על שושנה שפינוזה ועל הדיווח שמסרה לו מעולם הרוחות. כעבור זמן מה, כשהתכופף לחלוץ את נעליו, הבחין בעיתון שהיה מונח תחת המיטה. הוא הרים אותו וקור התפשט בגופו. זה לא ייתכן. המאמר בעמוד מולו עסק בהפלגת הבכורה של הצוללת הגרעינית האמריקנית "נאוטילוס" אל מתחת לקוטב הצפוני ונכתב בידי עיתונאית בשם חנה שוֹש־סיפּוֹאָה. לא נדרשו לדוד-רבא שלי יותר מכמה שניות להבין שחנה שוש־סיפואה היא אָנָגרָמָה של שושנה שפינוזה. הוא חש כיצד העיתון מחליק לאטו מידו ומאחוריו שמע מישהו נושם בכבדות. לרגע קל נתקף חרדה מסוימת, כל גופו החל לרעוד והוא לא העז להסב את ראשו, לאו דווקא משום שפחד שיקרה לו משהו, שהמסתתר מאחורי גבו יפגע בו, אלא כי חשש שהוא עומד להשתגע. אבל בן רגע הבין שהוא לא נתקף טירוף - אלא זכה לתחושה מקדימה על בואו של עולם חדש, מעבר לעולם הזה, עולם שעד עתה עשה ההיגיון שלו כל שביכולתו כדי להתכחש לו, עולם שבו יהיה לאדם אחר, לא במובן זה שברייה חדשה תגיח ממנו, כמו פרפר מן הגולם, אלא שעל מנת להבין את חוקיו של העולם החדש הזה יהיה עליו לשנות את דרכי הסתכלותו על החיים.כך מצאה המיסטיקה את דרכה אל חייו של פרננדו. עד כדי כך נרגש היה מחוויותיו באותו ערב שהוא, הספקן מלידה שכל כולו משוקע באיליאדה של הגשמיות הדיאלקטית, החל להאמין בנשמה האלמותית וביכולתו הבלתי מוסברת של האדם לתקשר אחרי מותו. לא רק אצלנו בבית, אלא גם בגנים ציבוריים שבהם שיחקו אנשים שחמט, באוטובוסים וברכבת התחתית, במשרדו של דוקטור קישאזי - בכל מקום מצא הדוד-רבא שלי קורבנות אדיבים שהוכרחו להקשיב להסבריו הנלהבים והרהוטים על החיים בעולם הבא.שושנה שפינוזה סיפרה דברים רבים נוספים על משפחתנו, על אבותינו, ולא רק על בנותיו של הדוד-רבא שלי. היא אף חשפה פרטים רבים ומדהימים על מוצאו של היקום ועל אלים שחיו בראשית כל הזמנים. היא דיברה על הימים שבהם היה העולם עדיין שומם וריק, תיארה בפרוטרוט את כל ששת העולמות שנחרבו לפני שנברא עולמנו, העולם השביעי, האחרון והמושלם. היא גם הסבירה את הסִפרה שבע, הקדושה והסודית מכולן, את המיסטיקה שלה ואת כוחה הנובעים מן הסדר השורר בתוך רצף האירועים של הבריאה. ביקום שלנו, סיפרה, הכול ערוך לפי הסִפרה שבע: הימים, הצבעים, סְפֵרות השמים, המלאכים, האהבה.המידע שהדוד-רבא שלי הנחיל לנו על הבשורה לפי שושנה לא היה עקבי. לא פעם התגלו בו סתירות. אחרי שסבתא דחקה אותו אל הקיר הוא הסביר לנו כי הדבר נובע מכך שהוא מנוע מלחשוף בפנינו כל מה שהוא יודע - הוא נשבע מעין שבועת סודיות כשהתקבל כחבר באגודת הספיריטיסטים. אבל כל הסיפורים שעסקו בקרובתנו הרחוקה שושנה שפינוזה, גם אם לעתים התקשינו להבינם, הילכו עלינו קסם.חידת השיבָה הנצחיתהחוויה המיסטית הראשונה בחיי קשורה בשושנה שפינוזה. בערבו של יום רביעי אחד - הייתי אז בן שש ונותרו שבעה ימים עד לחג המולד, או אולי הייתי בן שבע, ונותרו עוד שישה ימים עד שנקבל את מתנות החג - אני כבר לא זוכר. על כל פנים, בערבו של יום רביעי אחד בחדר המפגש של אגודת הספיריטיסטים גילתה שושנה שפינוזה לדוד-רבא שלי את חידת השיבה הנצחית. הוא התקשה לרסן את התלהבותו, וכבר למחרת אחר הצהריים חשף בפנינו את החידה. הוא הפיק הנאה עצומה מן האפשרות לספר לנו עליה. כולם, חוץ מסבתא שהפגינה עניין מתוך פיזור נפש, הוקסמו מאוד, גם אני, אף על פי שלא הבנתי הרבה דברים. חוץ מזה לא כל כך ידעתי גרמנית, וככל הזכור לי סיפר פרננדו על חידת השיבה הנצחית בגרמנית, משום שנהג לדבר בגרמנית מדי פעם, כשהיה קצת נרגש. אבל אני לא שאלתי שום שאלה, רק חייכתי ונראיתי נלהב כמו כל האחרים.לאחר מכן שמענו על החידה הזאת אין-ספור פעמים. הדוד-רבא שלי אהב לספר עליה, ותמיד באותה התלהבות כאילו זו לו הפעם הראשונה שהוא מדבר עליה.מהי חידת השיבה הנצחית?"ניטשה טעה," הסביר פרננדו, "כי הוא חשב שיום אחד הכול יחזור על עצמו כפי שחווינו אותו פעם, וימשיך לחזור על עצמו עד אין קץ. משמעות הדבר היא שהיטלר וסטלין יופיעו שוב ושוב על בימת ההיסטוריה, ולנצח ירצחו אנשים חפים מפשע. אבל שושנה העמידה את חידת השיבה הנצחית בפרספקטיבה אחרת לגמרי. היא טענה שביקום מושלם לאנשים תמיד ניתנת הזדמנות לחיים חדשים, שאותם נוכל לעצב לא בהתאם לחיינו הקודמים, כי אם כפי שהיו צריכים להיות. מפעם לפעם חוזרים אפוא בני אדם לעולם ומתאפשרים להם מהלכי חיים חדשים, פעם בגוף זה ופעם באחר. במילים אחרות, כולנו זוכים לחיות כמה חיי־אדם  שונים."האם האמנתי בזה?כמובן. אמנם לא היה לי מושג מי זה הניטשה הזה וגם לא מה הוא אמר. אבל כל מילה שיצאה מפיו של הדוד-רבא שלי הייתה לי אמת לאמיתה. לא עלה בדעתי להטיל ספק ולו בפרט השולי ביותר בסיפוריו. הרי הוא היה איש המופת שהעניק לי תובנות יקרות ערך בשנים הראשונות של חיי.וחוץ מזה, מי יכול להוכיח שניטשה צדק, ושחידת השיבה הנצחית אינה זהה לעקרון גלגול הנשמות?ברוך המושתןאחרי שחשף בפנינו את חידת השיבה הנצחית הסב אלי הדוד-רבא שלי את פניו והניח את ידו על מצחי. קולו היה צרוד מהתרגשות, והוא אמר ששושנה שפינוזה רמזה שבחיים קודמים הייתי אבי השושלת שלנו, ברוך. אחי סשה הקשיב בריכוז. מיד ראיתי שהוא נתקף קנאה. הוא תמיד קינא בי כשהיינו קטנים. כי אמנם היינו תאומים, דומים זה לזה במראנו החיצוני כשתי טיפות מים, ואף על פי כן היינו שונים מאוד, ובשל השוני הזה היווינו בתחילה מטרד ולימים סכנה ממשית זה לזה.דבריו של פרננדו היו אולי רק הזיות. אבל האופן המשכנע שבו התבטא וההד הנעים של קולו מילאו את כל גופי בתחושת עונג. ברכיי החלו לרעוד ועברתי חוויה מיסטית. פתאום הרגשתי שאני חסר משקל וחשתי שברוך נמצא ברקמותיי, בדמי ובמוחי.מאוחר יותר באותו הלילה, בחלומי, הייתי ברוך, אבי השושלת שלנו, מניף את חרבו הכבדה של המלך אָפוֹנסוֹ אֶנריקֶש בשדה  הקרב בגליסיה. הטלתי אימה על חיילי האויב, והם כרעו ברך והתחננו בחיל ורעדה שאחוס עליהם. אבירים פורטוגלים גאים העריצו אותי על כוחי, ואני נהניתי ממתק הניצחון. גל חום שטף אותי.פקחתי את עיניי וגיליתי שעשיתי פיפי במיטה. לבי החל הולם ונמלאתי בושה. עד מהרה התעורר גם סשה. הוא הדליק את האור וגילה שהמיטה שלנו רטובה. הוא רתח מזעם, קרא לי ברוך המושתן, בן זונה, חזיר ואידיוט. ואז ירק לי ישר בפרצוף. בזמן שהקצף הלבן של הגוש הרירי החליק לאטו על לחיי השמאלית איים סשה שיחטיף לי מכות על שהרטבתי את חצי המיטה שלו ושיספר לכל מי שהוא מכיר שעשיתי פיפי במיטה. הוא אמר שזה יבהיל את החברים שלי ושאיש לעולם לא ירצה עוד לשחק אתי. הרגשתי מושפל  ביותר.הרגע הזה נחרת לנצח בזיכרוני. אני עדיין שומע את קללותיו של סשה מהדהדות באוזניי, שומע אותן בבירור, ואני רואה את פרצופו המלגלג. אחי מעולם לא הבין איזו השפעה יש למילותיו עליי. במשך שנים רבות רדפה אותי המחשבה המבהילה על סשה שעלול לומר עליי משהו פוגע, מרשיע או משפיל, ושאני אאבד את חבריי ואשאר מחוץ למעגל החברתי, כמי שנגזרה עליו בדידות תמידית.אני עדיין רועד כשאני כותב את השורות האלה.רצח קנדיסבתא הטרידה את סבא באין-ספור שאלות. בדרך כלל שאלה אם הוא מקשיב לה ואם בכלל אכפת לו מה שהיא אומרת. הוא סלד ממנה לאורך חיי נישואים של ארבעים וחמש שנה, שבהם לא חש ולו גם רגע אחד של אושר. בעיניו היו הוא וסבתא שני נידונים למאסר עולם, כבולים זה לזה ומתייסרים באִשוֹ של כור המַצרֵף. לפעמים תהה על שיכרון האהבה האדיר, הקצר. מה היה קורה אלמלא היה פוגש את הנערה היפה בשמלת נקודות אדומה במהלך שיט על הדנובה ביום ראשון חמים אחד בקיץ 1918? חייו היו טובים יותר, זה ברור. כמה מילים מעליבות, כמה ריבים עצובים, כמה רגעים מדכדכים היו נחסכים ממנו! אבל עכשיו מאוחר מדי לשנות את החיים. על כן תמיד השיב, כשהיה קם מכיסאו פרוע כמו מברשת קרצוף ישנה, שלא אכפת לו מה שהיא אומרת. ואילו סבתא סירבה להשלים עם המצב. מאחר שהייתה מאותם טיפוסים קשוחים שלא כדאי לסתור את דבריהם, חזרה שוב ושוב על השאלה. הנדנודים שלה עלו לו על העצבים. כך הפכה סבתא למקור יום-יומי של טרדות והתרגזויות לסבא.איפה היית כשקנדי נרצח? תתקשה למצוא אדם שהיה מעל גיל עשר בנובמבר 1963 ושאינו מסוגל, גם היום, לספר מה עשה כששמע את החדשות על מותו של הנשיא האמריקני.אני הייתי בחדר השינה, ישבתי על כיסא ליד סבא. הוא שכב במיטה כי סבל מכאבים בבית החזה. האזנו לרדיו. התזמורת הסימפונית של וינה בניצוחו של וילי בוסקובסקי ניגנה את רפסודיות הונגריות מאת פרנץ ליסט. לפתע קטעה את השידור הידיעה הדרמטית מדאלאס.אני לא ייחסתי לרצח נשיא ארצות הברית חשיבות כלשהי. אבל במבטו של סבא הופיע ניצוץ של תדהמה מבוהלת. הוא הניח את ידו על חזהו.שאלתי: "כואב לך, סבא? משהו מציק לך?"הוא ענה בלי היסוס: "החיים."חודשיים־שלושה לאחר מכן דנתי בנושא עם הדוד-רבא שלי. הוא דחה את האפשרות שמותו של קנדי השפיע על סבא עד כדי כך - הרי הם לא הכירו זה את זה.והוא נתן לי הרצאה רבת השראה, מלאת רגישות וסוחפת על היכולת לקרוא את גורלו של אדם לפי קו החיים בידו - וגם את גורל משפחתו, כי הכול רשום בבירור בכף היד. זה מדע שלם, טען, וחשיבותו והאפשרויות הגלומות בו לחיזוי העתיד רק הולכות וגדלות.כלומר סבא, ברגע ששמע ברדיו את הידיעה על רצח קנדי ביריות, ראה באחד הקווים בכף ידו את היום והשעה של מותו־הוא."אבל לא מותו הקרב או התחושה המקדימה על המוות הם שדכדכו אותו," הסביר פרננדו, "אלא הפחד שאין כל טעם בחיים אם אמת היא שעם מות הגוף המִתכלה מתים גם העבר, ההווה והעתיד, התודעה והאינטואיציה, כל מה שמהווה את מהותו הפנימית של האדם."אוטופיות ומורשת המשפחהאמנם סבא והחיים לא הסתדרו ביניהם בדרך כלל, אך לא היה זה ממנהגו להתאונן. וזאת על אף שתפיסת החיים שלו לא הייתה קלילה כלל ועיקר. מאחורי מילותיו הסתתרה השקפת עולם קודרת ומלאת חרדה, כמו זו שאנו מוצאים אצל קפקא או בקט."האוטופיות היפות ביותר," נהג לסכם את ניסיונו בחיים, "צריכות להישאר על שולחן השרטוט. ברגע שמגשימים אותן, יש להן נטייה אומללה להשתנות להיפוכן הגמור."אבל בעיני סבא היה זה למטה מכבודו לרחם על עצמו. "כל אידיוט," נהג לומר, "מסוגל להרגיש אומלל בחייו."הפעם היחידה ששמעתי אותו מתלונן על מר גורלו הייתה באותו יום צונן בנובמבר, כשמוחו של הנשיא האמריקני ניתז אל חיקה של רעייתו ג'קי והרדיו החל שוב לנגן את הרפסודיות ההונגריות של ליסט. הוא קם ממיטתו, יִישר את חגורת הבקע, ניגש לארון הבגדים והוציא מזוודה מרופטת, מלאה מסמכים ישנים וניירות כתובים בכתב יד. ואז אמר, כבדרך אגב, שברצונו שאקרא אותם אחר כך. אני חושב שהתכוון אחרי מותו. מילותיו של סבא התאפיינו באדישות מעושה שנועדה להסתיר את צערו כשהוסיף כי הוא מתחרט על רבות מן הבחירות שבחר בחייו, אבל אכזבה חש רק על כך שלא ירש את אפו הגדול של סבו, אבי אביו.אף גדול להפליא עבר בירושה בשושלת שלנו והופיע אצל אחד מאִתנו בכל דור. אמנם האף היה מעוות את הפנים ומביש ממש, אך דומה כי הילדים שניחנו בו היו חביבי הגורל. תמיד היו בני מזל במידה חריגה והצליחו בכל אשר עשו. האף הביא מזל לבעליו. אבל למרבה הפלא, כולם מתו מוות טרגי.הצוואהשבוע אחרי מותו של סבא התאספה המשפחה כולה בביתנו לקריאת הצוואה. בפעם הראשונה זה שנים רבות נפגשו כולם. אבא ודודה אילוֹנָה היו מסוכסכים ביניהם, והיא שמרה על מרחק גדול בינה ובין שאר המשפחה. הדוד קרלו ברח מהונגריה בזמן המרד העממי של 1956 - כאשר חבורות חמושות השתוללו ברחובות במשך יומיים במצוד אחר קומוניסטים, ודם ואלימות הפכו למציאות היום־יומית של תושבי בודפשט - משום שחשש כי מישהו יזהה אותו בהמון, ואספסוף צמא לנקמה יעשה בו לינץ' על היותו איש ה־AVH, רשות ההגנה הארצית, ואף יותר מזה, קצין בכיר במשטרה החשאית, אשר עינה ובמו ידיו הרג אנשים שמשטר ראקוׂשי תייג אותם כפאשיסטים ופושעי מלחמה.האווירה הייתה משוחררת. המפגש נראה יותר כמו חגיגה לרגל הטבלת תינוק מאשר אזכרה לבן משפחה אהוב. אמא הגישה קפה ועוגות מהקונדיטוריה של זֶ'רבּוׂ.כולם התלהבו מן המאפים הטעימים והיקרים האלה, שהיו בגדר מותרות בתקופה שהתאפיינה בצנע ובמחסור.נראה שהאופה התעלה על עצמו באותו יום, כי הדוד קרלו - שגר בווינה ויכול ליהנות מהמקור בקונדיטוריית זָאכֶר - טען בביטחון עצמי של מומחה־כביכול כי הוא משוכנע שזֶ'רבּוֹ אופה את הזאכֶר-טורט הטובה בעולם. הוא הוסיף שהוא מתנחם בכך שהקומוניסטים, אשר החריבו את המדינה ביעילות, לא הצליחו להרוס את מסורת האפייה ההונגרית המכובדת והמפורסמת. כולם צחקו חוץ מסבתא, שמעולם לא אהבה את חוש ההומור של בנה הצעיר. גם אנחנו הילדים צחקנו, אף על פי שלא היה לנו למה להשוות. ממתקים היו נדירים אצלנו בבית. זו הייתה הפעם השנייה בחיי שזכיתי לנעוץ את שיניי בעוגותיו של זֶ'רבּוֹ, שטעמן שמימי ומחירן מרקיע שחקים.האווירה המשוחררת נעשתה פתאום מתוחה כי הגיע הזמן להגשים את משאלתו האחרונה של סבא. הכול נעצו את עיניהם באבא, מי שבאופן טבעי נתפס כפָּאטֶר פָמיליאס החדש של המשפחה, בעודו פותח באיטיות את המעטפה ובה הצוואה. מפעם לפעם הסבו הדודה אילונה והדוד קרלו את ראשיהם והגניבו מבט אל סבתא, שישבה בחלקו האחורי של החדר. היא נראתה עצבנית. היא חרחרה בבוז לכל הנאמר והפגינה בגלוי את מורת רוחה מהמפגש. סביר להניח שהנסיבות - העובדה שסבא הפקיד בידיו של אבא צוואה ללא ידיעתה - מצאו אותה לא מוכנה.הכול היה רשום שם על הנייר המצהיב, מי ירש מה מרכושו הדל של הנפטר, וגם בקשות בנוגע להלוויה. בצוואה היו שש שורות ונ"ב קצר, שבו ביקש סליחה על שהשאיר אחריו כה מעט.את בגדיו ונעליו ציווה לשרוף. שעון היד, הדבר היחיד בעל הערך הכספי שהיה ברשותו, יועבר לאחי סשה. את המזוודה הקטנה והמרופטת, המלאה כל מיני מסמכים, השאיר לי. את טבעת הנישואים, כתב, רצה לא פעם להחזיר לסבתא. עכשיו סוף סוף תקבל אותה. ואחרון אחרון חביב, הדגיש שהוא אינו רוצה להיקבר בבית עלמין יהודי. בתור מת לא רצה עוד להיות יהודי.אבא הניח מידיו את הצוואה. איש לא הוציא הגה במשך כמעט דקה. ניכר שאבא, אחיו ואחותו היו מאוכזבים. לא משום שאבא דילג עליהם, אלא משום שאפילו לא הזכיר את שמם. פצעים ישנים נפתחו ועוולות ישנות עלו אל פני השטח. הידיעה שאביהם אינו אוהב אותם הייתה שֵד שילדיו של סבא מעולם לא הצליחו לגרש מעליהם. הוא תמיד שב והופיע.התרגשותו של אבא לא ניכרה בפניו. מאז ומתמיד היה אלוף המימיקה החסכנית. הדוד קרלו קם ממקומו, הדף את הכיסא לאחור, פסע כמה צעדים קדימה, נעמד, הביט סביבו בחדר והכריז שבכל מקרה היה כדאי לחזור הביתה להונגריה אחרי שמונה שנים בגלות בשביל המאפים הקטנים והטעימים של זֶ'רבּוֹ. הדודה אילונה התקשתה לכבוש את רגשותיה. היא התחילה לומר משהו על כך שהזיכרון היחיד שנותר לה מאביה הוא שתמיד גער בילדיו, איים עליהם והעיר להם הערות אירוניות, אבל לפתע נשכה את שפתה והשתתקה. היא התעשתה ושתתה כוס מים כדי להשקיט את לבה, או סתם כדי לעשות משהו. "החיים קשים," הכריזה בקדרות. "אבל לא צריך להתייחס לכול בדרמטיות שכזאת. לצוואה הזאת בין כה וכה אין שום משמעות מעשית."במובן מסוים צדקה הדודה אילונה. הצוואה של סבא התבררה כמיותרת. הגורל, שתמיד נהג בסבא ביד קשה, רצה גם הפעם אחרת.עוד ביום מותו מכרה סבתא את בגדיו בשוק פשפשים סמוך לבית. את שעון היד הבטיח סבא גם לסשה וגם לי. הוא נהג ללחוש אותן מילים עצמן באוזני כל אחד מאִתנו: "אתה הילד הכי טוב, אתה תירש את שעון הדוקסה המוזהב." ולכן, כך סברתי, היה זה אך צודק שאחי סשה לא יקבלו. כי סבתא מיהרה למשכן את השעון יחד עם טבעת הנישואים. ומיד אחר כך השליכה את הקבלה, כי חשבה שאין כל טעם לשמור עליה.גם את משאלתו האחרונה של סבא לא היה זה בגדר האפשר למלא. כבר למחרת פטירתו נקבר בקצה המרוחק של בית הקברות היהודי, כי לסבתא נודע שזו החלקה הזולה ביותר.המזוודההייתי אפוא היחיד שירש משהו מסבא. לא הזדרזתי לפתוח את המזוודה הקטנה. חשבתי שאני יודע מה יש בתוכה. מדי פעם ראיתי את סבא רושם רשימות במחברת כחולה, אבל לא התעורר בי כל עניין בדברים שכתב.אבא הופקד לשמור על המזוודה, ושלושים שנה היא עמדה כאבן שאין לה הופכין. אחרי מותה של אמא, זמן קצר לפני שהתאבד, העביר לידי את המזוודה. פתחתי אותה והבנתי שטעיתי כל השנים האלה.המזוודה לא הכילה את רשימותיו של סבא. היו בה כל מיני מסמכים היסטוריים על שושלת שפינוזה, רבים מהם קשים לפענוח ולא לגמרי אמינים. מצאתי בה ערבוביה אדירה של מכתבים, יומנים ממאות שונות, תעודות לידה, צוואות, חוזים, מסמכי העברת קניין ועוד המון ניירות לא ממוינים. בתחתית כל המסמכים מצאתי ספר במעטפה חומה ומוכתמת. התברר שזהו שיקוי חיי הנצח, כתב ידו הסודי של אבי הקדמון, הפילוסוף בנימין שפינוזה.יותר ממחצית הגיליונות במחברת הכחולה של סבא נתלשו ממנה. הרישום היחיד שנותר בה היה כדלהלן: "כיצד להתמודד עם העבר, עם כל הדברים שדוהים וחומקים מידיך? הזיכרונות שאינם יכולים אלא להיעלם בערפילי הזמן הולכים ומיטשטשים, הולכים ומתפוררים, נעשים שקופים למחצה. לעתים זוכים הזיכרונות לחיים משלהם. הם הופכים להזיות המתחילות להתנועע, אופפות את עצמן בטעם וצבע וריח, בכל מאפייני החושניוּת, וכעבור זמן מופיעה מן העבר מציאות שונה לגמרי, עבר שלא היה ולא נברא, ואף על פי כן הוא חי בתמונות ברורות של הזיכרון, אולי ברורות יותר מהזיכרונות האמיתיים."מהי האמת?שמי הוא ארי, ואני האחרון בשושלת הארוכה של משפחת שפינוזה: באילן היוחסין אין עוד ענפים שבהם יָנֵצוּ זכרים, ובעוד כמה חודשים - כאשר, לפי תחזית הרופא, אירדם ולא אתעורר עוד - תגיע הסאגה המשפחתית הזאת לקִצהּ הראוי לה. אני שוכב בבית חולים, גורלי נחרץ והזיכרונות דוחקים בי. כל הזיכרונות האלה, שחשבתי שדהו, חמקו ונעלמו במבוכי הזמן, החלו להתנועע. יש להם חיים משל עצמם, ומתוכם עולה ומופיע העבר, העבר שלנו, המבלבל והשנוי במחלוקת.באיזה מובן עברנו מבלבל ושנוי במחלוקת? הרשו לי לתת דוגמה. כיצד מת בנימין שפינוזה, הפילוסוף?בספרו חלומותיו של רואה הרוחות טוען עמנואל קאנט שהוא תלה את עצמו על עץ תפוח. ברטרנד ראסל, לעומת זאת, סבור שהוא מת בעקבות שבר בעצם הירך, וישעיה ברלין כותב במכתב לעמית ישראלי שהוא טבע בים הצפוני. מרקס ואנגלס קובעים שהוא מת בכלא. כך סבר גם לנין, שנוסף על כך טען כי שליחי האינקוויזיציה עינו אותו עד מוות.מי מן ההוגים הללו ידע את האמת?"האמת," היה הדוד-רבא שלי אומר, "האמת היא שמשהו כמו אמת אחת ויחידה מעולם לא היה ולא נברא. יש הרבה אמיתות. האמיתות האלה מטילות ספק זו בזו, משַקפות זו את זו, מאתגרות זו את זו ועיוורות זו לזו."ולמען האמת: מי יכול לומר בוודאות שמישהו מן ההוגים האלה טעה - ולהוכיח שכל מה שטענו לא התרחש בעת ובעונה אחת, ושבנימין לא באמת מת בכל האופנים האלה?מי יכול להבטיח שההיסטוריה היא תמיד אחת וחד-משמעית?