ההגדה של לילסדה - פרק ראשון

חד גדיא או: עצם בגרון

(מתוך ״יומן קדם־צילומים״, נכתב על-ידי שמי זרחין ב־1993, כשנה לפני צילומי ״לילסדה״)

יום חמישי. אנחנו מתכנסים לישיבת הפקה ראשונה שבמהלכה נחליט רשמית על היציאה לצילומים של ״לילסדה״ ותחילת פרה־פרודקשן. מהמטבחון של ״מוביט״ (חברת ההפקה) עולים ריחות מגרים של בצל מטוגן, חביתות וסלט עגבניות עם כוסברה ושמן זית. אני מורעב ומתקשה להתרכז.האווירה חגיגית, מיכה (שרפשטיין, מפיק) מוזג ויסקי ועושים לחיים, אבל אני לא שותה כי אסור לי בגלל התרופות שאני לוקח. גם אסור לי לאכול, כמעט כלום, רק דברים נוזליים, אז למרות הרעב אני מסרב לסנדוויצ'ים המדהימים שכרמית (מזכירת ״מוביט״) הכניסה בינתיים, ומסתפק בלבלוע את הרוק שאני מגיר בזמן שמיכה ועמיתן (מנלזון, מפיק) טורפים ברעבתנות.מתחילים לדבר על לוח זמנים. מיכה אומר שאם נקבל בזמן את האישור התקציבי מהקרן (הקרן לעידוד קולנוע ישראלי איכותי) ומרשות השידור אפשר יהיה לצלם באביב הקרוב. אני אומר שזה קרוב מדי, יש המון הכנות. מיכה צוחק ואומר בפה מלא חביתה שהוא שומע את הביצים שלי מתחילות לשקשק...הוא צודק. מצד אחד אני מת כבר להגיע לצילומים, מצד שני — פחד מוות. מצד שלישי — הריח של החביתות עם הבצל הורג אותי.מת להגיע לצילומים, מת מפחד ומת מרעב.אל תדאג, הוא אומר, לא נראה שיהיה אישור בקרוב, משרד המסחר והתעשייה עושה כרגיל בעיות והקופה של הקרן ריקה. סביר להניח שניאלץ לדחות לאוקטובר.יופי, אני חושב לעצמי, זה נותן לי כמעט שנה להמשיך לפנטז.בכל מקרה אפשר בינתיים להתחיל להזיז דברים, אומרים המפיקים. מיכה מציע שאתחיל לשבת עם שירי (שחר, מלהקת) על הליהוק. הוא גם מדבר על לקחת מישהו שיתחיל לעשות סקאוּטינג (חיפוש ראשוני של אתרי צילום), אבל אני בקושי שומע את דבריו, מיץ העגבניות נוזל מהסנדוויץ' שלו ונקווה לשלולית על השולחן. הרעב מכה בי והשלולית המגרה הזאת הולכת ומתפשטת, תכף היא תגיע אל עותק התסריט המונח שם ותיספג בדפיו. כל מה שאני מצליח עכשיו זה לדמיין את עצמי מתנפל על התסריט הספוג בעסיס עגבניות ושמן זית וטורף אותו, עמוד אחר עמוד.עמיתן מתחיל לדבר על אנשי צוות. הוא שואל אם חוץ מאמנון (זלאייט, צלם), עינת (גלזר זרחין, עורכת) ועדי (כהן, מוזיקאי) יש עוד אנשים שאני חושב עליהם. הוא אפילו מעלה כמה שמות, אבל אני כבר לא שומע כלום, הרעב מחליש ומסחרר אותי לגמרי.אתה בסדר? מיכה שואל, אתה חיוור לגמרי, ושוב מציע לי סנדוויץ'. אני מסרב בנימוס וזה מדאיג את מיכה עוד יותר. אני שומע אותו לוחש לעמיתן, נראה לי שהילד בהתקף חרדה, ועמיתן מגחך אבל שולח את כרמית להכין לי כוס תה עם הרבה סוכר. אני לא עוצר אותה למרות שגם את התה לא אוכל לשתות, אסור לי משקאות חמים, אבל אני מתבייש לספר להם מה קרה ולמה אסור לי לאכול, לא נעים לי שהם ידעו איזה חזיר אני ואיך נענשתי הפעם על חזירות יתר.וכך היה —לפני שבוע מושיק, חבר שלי מהצבא, הזעיק אותי לעזור לו. יש לו עסק קטן להפקה של סרטי חתונות, בר מצוות וכד'. בעבר, לפני שהתחלתי להתפרנס מפרסומות ומהרצאות, עבדתי אצלו לפעמים בשביל קצת כסף וארוחות חינם (אני הרוס על אוכל של חתונות, ולא בגלל הטעם, אלא בגלל שאפשר להתחנזר בלי סוף). מושיק התחנן, העוזר הקבוע שלו הבריז לו, החתונה אמורה להתחיל בעוד שעה והוא חייב מישהו שיעזור לו עם הציוד והכבלים והפנס... וחוץ מזה, הוא אמר, הולך להיות שם קטע קולינרי מיוחד, זאת לא חתונה רגילה באולם אירועים, תאמין לי שלא תצטער.כמובן שהתפתיתי והסכמתי.החתונה נערכה בחצר של בית מקסים מחוץ לעיר. מדשאה רחבת ידיים, המון פרחים, אווירה קסומה וריחות טובים של בישול שעלו מאוהל גדול שהוקם בקצה החצר. במרכז המדשאה, בין השולחנות המקושטים, הועמד שולחן ענק שנבנה במיוחד לאירוע. רק מפה לבנה כיסתה אותו. בהמשך הערב הוא יתמלא, כך הובטח, במטעמים שטרם נראו בחתונות הארץ.די מהר קלטתי שזה לא באמת שולחן אלא זירת קרבות, שדה קרב אמיתי. הכלה באה ממשפחה טוניסאית, החתן בא ממשפחה איטלקית, כל אחד מהצדדים ביקש לקחת את השליטה בארוחה ואף צד לא הסכים לוותר. ההורים משני הצדדים עוסקים בבישול ובמסעדנות ולכן לא הסכימו אפילו לשמוע על פשרה בדמות קייטרינג ניטרלי או משהו כזה. בסופו של עימות ארוך ולוהט הם החליטו להקים מטבח כפול במקום האירוע (הניטרלי כשלעצמו...), כל צד יבשל את מטעמי החתונה שלו, ואלה יונחו על השולחן הגדול ויערכו ביניהם דו־קרב אכזרי על חִכם של הסועדים, ובמיוחד אלה החזירים והזללנים שביניהם...ההתכנסות והחופה זרמו מהר מהרגיל, ניכר שכל הנוכחים מחכים בקוצר רוח לדבר האחד שלשמו באו באמת — האוכל. כולם ספרו את השניות עד הרגע שבו יינתן האות ותיפתח מלחמת החורמה: מצד אחד המטבח הטוניסאי, מגובה במיטב תבשילי שכניו הצפון־אפריקאיים — מרוקאיים, טריפוליטאיים ואלג'יריים, ומצד שני — תפארת ארץ המגף, מהצפון על מטבחו האלגנטי והשמנתי, ועד הדרום היצרי והסוער והמפולפל.כשהגיעה השעה והמלצרים פתחו בתהלוכה, מובילים את האוצרות ומניחים אותם על השולחן, נמלאתי רחמים על עצמי — איך אתמודד עם כל הטוב הזה? מושיק נזף ואפילו בעט בי כשקפאתי על עומדי והפסקתי לרוץ אחריו עם הפנס. השתגעת? הוא לחש לי בזעם, מה אתה נעצר עכשיו, הם יהרגו אותי אם הצילום של האוכל לא יצא טוב.צילמנו וצילמנו, ומכל זווית אפשרית, וכל אחת מעשרות המנות שמילאו את השולחן להתפקע, וכל אותה עת אני לא יודע את נפשי מרוב דאגה, הרי עד שנצא להפסקה שלנו עלולים האורחים החזירים לגמור הכול ולא יישאר לנו כלום... והם אכן התנפלו כמו בהמות, העמיסו ערמות על הצלחות שלהם, כאילו שבחיים שלהם לא ראו בקילה ובנאטס וטורטלוני זוקה ופולנטה טרטופי ומפרום ובריק וקרצ'יופי א־לה רומנה ומה לא... אבל למרות הכמויות המשוגעות שנזללו שם — נשאר המון על השולחן, ומכל טוב.אבל כשיצאנו סוף־סוף להפסקה אמר לי מושיק שיש לנו בדיוק עשר דקות לסיים לאכול, כי תכף מתחילים הנאומים והברכות וחייבים לצלם.מה עושים עכשיו? ממה להתחיל? על מה לוותר? איך לחלק את עשר הדקות העלובות האלה בין עשרות התענוגות הפרושים לפני?במרכז השולחן שכב לו דג ים עצום ממדים שנאפה בשלמותו בשום ויין לבן ורופד בשקדים מטוגנים. כמו בסרטים מצוירים — יכולתי לראות באוויר את הניחוחות שעלו ממנו. החלטתי להתחיל בו, טעימה אחת גדולה וטובה ואז אעבור אל היתר — מצלחת לצלחת בהילוך מהיר, כמו דבורה שמעופפת בקריזה מפרח לפרח.אלא שהביס הראשון שלקחתי מהדג היה גם הביס האחרון לאותו ערב ולכל הימים שבאו בעקבותיו. ולא כי הדג היה לא טעים, הוא היה מדהים בטעמו, אבל הביס היה גדול מדי ובחתיכה שבלעתי הסתתרה עצם מעצמותיו של הדג, חדה וחמקנית ורשעית, החליקה לה אל תוך גרוני וננעצה עמוק בפנים, בתוך הוושט.קמה מהומה שלמה. הרבה ממנה אני לא זוכר, בטח הדחקתי מרוב בהלה. קצת נחנקתי, אולי גם חרחרתי ונשנקתי, ולכן התקשיתי להסביר, ומושיק המבוהל ניסה לעשות לי היימליך וכמעט שבר לי את הצלעות... רק אלוהים יודע איך בסוף הצלחתי לדחוף את כל היד פנימה ולשלוף את העצם. אבל לא את כולה, הקצה התחתון נשבר ונשאר תקוע בפנים, מצא לעצמו משכן קבע בתוך בשרי, מתנועע לו על פי קצב בליעותי, לעתים מדגדג, כמעט בנעימות, ולעתים ננעץ עמוק יותר, פוצע ומכאיב ובעיקר מעליב.בהתחלה ניסיתי לעשות את מה שאמא שלי לימדה אותי כחלק מטקס החניכה שכל ילד טברייני עובר, והידוע בשם ״מהיום אתה גדול ואתה אוכל לבד ובעצמך את המושט ואני לא מפרקת לך את הדג ולא מאכילה אותך יותר״ — הכנתי כדורים מהחלק הלבן של הלחם ובלעתי אותם אחד־אחד בהנחה שאחד מהם יתלוש את העצם מהוושט ויוריד אותה פנימה לרווחתי. אלא שכל כדור לחם כזה נעץ אותה עמוק יותר במקומה.הסתבכתי. התפתחה דלקת. חום. כאבים. תרופות. צום. רעב. חולשה... נענשתי בגדול.והנה עכשיו אני כאן, במשרד של ״מוביט״, מול הסנדוויצ'ים האלה שמגרים אותי יותר מכל האלף לילה ולילה שהונח על שולחן החתונה ההיא, ולא מסוגל להתרכז, הגרון שלי עובר מדגדוגים לכאבים שכבר התמכרתי אליהם, בחדר מוכרזת לה חגיגת ״לילסדה״ וכל מה שאני חולם עליו עכשיו זה חביתה.לנוכח החיוורון שלי מציע מיכה שנסגור את הישיבה הזאת ושאלך הביתה להמשיך לרחם על עצמי לבד. לפני שיצאתי הוא אמר שמה שבעיקר דורש עכשיו עבודה זה התסריט, הוא ארוך ובעייתי — יותר מדי דמויות, יותר מדי סצנות, יותר מדי דיבורים, יותר מדי שירים, יותר מדי תסריט... אתה חייב לקצץ בגרזן, הוא אמר לי, ולהדק ולהדק...להדק! כמה שאני שונא את המילה הזאת, אפילו דליה, המחנכת שלי ביסודי, הייתה יורדת על החיבורים שלי ודורשת הידוקים... ואני דווקא להוט על הפיתולים והסמטאות ועל האוויר הסמיך שבין הדמויות והאירועים, האוויר הזה שאין לי כרגע מושג איך בכלל מצלמים אותו.אבל כולם אומרים שזה תסריט טוב, אני אומר למיכה, והוא מתעצבן — מתי תבין שאין כזה דבר ״תסריט טוב״, יש רק ״סרט טוב״, התסריט לא שווה את הנייר שהוא מודפס עליו אם אי אפשר להפוך אותו לסרט ובלי שיחרוג מהתקציב שיש. לא יעזרו לך כל המילים היפות שאתה כותב, פה מדובר בקולנוע — אנשים וברזלים ולא מילים. רוצה מילים? תוציא ספר, רוצה סרט? — שב על התסריט עד שיצא עשן.באוטובוס בדרך הביתה אני מהרהר בדבריו. הוא צודק. התסריט שכתבתי חייב להיות מוחלף בטקסט אחר, מקצועי, יבש, רחוק מיומרה ספרותית. כי הנה, סוף־סוף זה עומד לקרות. אני אמור לחגוג ולזרוח עכשיו, אז למה אני מדוכדך? אני מרגיש שאני מתחיל לחוות פרידה. איך הוא אמר? רוצה מילים — תוציא ספר. ואני תוהה — ספר יוצא לאור, סרט יוצא לחושך (של אולם הקולנוע), והתסריט? התסריט מוצא להורג. משונה ואפילו מדכא.כשאני יורד מהאוטובוס אני לא מסוגל יותר להתאפק. הריח של הפלאפל בפסאז' הוד הורג אותי. נו יאללה, מה כבר יכול לקרות. בסך הכול חצי מנה. אני חוצה את הרחוב ומזמין מנה עם הכול, כולל חריף וחמוצים וכל מה שאסור לי. מצד שני — אולי דווקא החריפים האלה ישרפו את הדלקת ויהרגו אותה, אולי הם יצליחו גם למוסס את שארית עצם הדג המזדיינת הזאת. אני לוקח עוד פלפל ועוד פלפל. הגרון שלי מדורה. עוד חצי מנה, הפעם עם סחוג ועמבה. ועוד בקבוק קולה. בעצם לא קולה, שיהיה בירה, קרה ושורפת.וסוף־סוף אני שבע.בבית אני מתיישב אל שולחן העבודה. יש עוד שעתיים עד שאצא לאסוף את דניאל מהגן. אני מתחיל עכשיו לעבוד על הסרט, וקודם כול אהפוך את התסריט לטקסט עבודה.הנה כך נפתחת הוצאתו להורג.ובקרוב — הסרט. טפו טפו טפו.