לפני שתלך - פרק ראשון

פרולוג 29 ביוני 2013היום חם, ואור השמש הבוהק מנוגד לגמרי לאווירה הקודרת. פניה של זואי חיוורים, אטומים, כשהיא יוצאת מהרכב השחור ומתקדמת בצעדים כושלים לעבר בניין הלבנים הנמוך שמולה. אימה, סנדרה, ממהרת להצטרף אליה. היא אוחזת בבתה במרפק כדי לתמוך בה.לימין הדלתות מתגודדת קבוצת אנשים. השמש של צהרי היום מקצרת את הצל שהם מטילים. זואי לא יודעת מי אלה, מאחר שהאור הבוהק הותיר מהם רק צלליות, אבל אחדים מהם מעשנים ומפריחים אל אוויר הקיץ החם ענני עשן במיני גדלים. הם מביטים בזואי מתקרבת, ומישהו מחייך אליה חיוך מתוח. זואי לא שמה לב.בפנים מתקדמות האם והבת בצעדים מאובנים אל מקומן בשורה הראשונה. חמותה של זואי, סוזן, כבר ישובה שם. עיניה אדומות ונפוחות חרף האיפור הכבד, וכשהן מתיישבות לצידה עולה בידה לחייך אליהן קלושות. זואי מושיטה אליה את ידה מתוך אינסטינקט, אוחזת בכף ידה ומהדקת אותה בחוזקה אל המושב שביניהן.מאחוריהן הן שומעות את הצעדים, את משיכות האף, את מלמולי האבלים המתיישבים במקומותיהם. אבל הדבר שלוכד את תשומת ליבן מונח לפניהן: ארונו של אד, שניצב בגאון על דוכן בקדמת החדר. זואי בוהה בארגז העץ התמים, ולא מסוגלת להאמין שהוא באמת מכיל את גופתו של בעלה — חזק כל כך, חיוני כל כך. כל כך חי. זה לגמרי לא אמיתי.זה לגמרי לא הוגן.גם היום שבו מת היה יום חם. זואי התרוצצה אז ברחבי הדירה, כמו תמיד, ותחבה חפצים לתיקה: מחשב נייד, יומן, תפוח, טלפון נייד, דיאט קולה, ספר, אייפד."אם תכניסי לשם עוד משהו תצטרכי בהמת משא כדי לסחוב את זה לעבודה," מלמל אד כשמברשת השיניים בפיו. נטיף משחת שיניים נזל במורד הסנטר שלו ונשר אל הרצפה.היא גלגלה אליו עיניים."נו, באמת, אד," אמרה, והרגישה איך היא מתרגזת. היא ידעה שהתגובה שלה מוגזמת, שהוא בסך הכול מנסה להקליל את האווירה, אבל היא לא הצליחה לעצור את עצמה. היא צעדה אל תוך חדר האמבטיה כמו קלגס, משכה חתיכה ארוכה של נייר טואלט והתכופפה אל הרצפה כדי לנגב את משחת השיניים שטפטפה עליה. תוך כדי ניגוב נתקעה אחת מציפורניה בלוחות העץ של הרצפה ונשברה."לעזאזל," הפטירה והכעס בעבע בגרונה כמו מיצי מרה. היא הזדקפה ושבה ונכנסה לחדר האמבטיה, שוב ברקיעות רגליים, פתחה בכוח את דלת הארון וחיטטה בתוכו בסערה, תרה אחרי המספריים לציפורניים. כשמצאה אותם, גזרה את הציפורן השבורה, השליכה את המספריים בחזרה אל הארון וטרקה את הדלת.כשיצאה בסערה מחדר האמבטיה ראתה שאד מקפיד להישאר באזור הסלון, בניסיון לא להיתקל בה. היא לא האשימה אותו. בימים האחרונים היא כל הזמן כעסה, מין זעם בלתי מוסבר שבעבע מתחת לפני השטח, נכון להתפרץ בכל רגע. אבל הידיעה הזאת לא עזרה לה למנוע ממנו להתפרץ; אלה ההורמונים, ידעה. תמיד ההורמונים הארורים.היא פתחה באחת את דלת הארון וחיפשה את הסנדלים. כשתחבה את ראשה בארון הבגדים שמעה את קולו העמום של אד מהחדר השני."מה?" התפרצה והטתה את ראשה כדי להיטיב לשמוע אותו. הוא הופיע בפתח, מהדק את קסדת האופניים שלו לראשו."אני זז לעבודה. נתראה אחר כך.""ביי." קצר. לקוני. לא היה לה מצב רוח לדבר, ואד ידע את זה. הוא הסתובב ויצא. שניות אחר כך נטרקה הדלת, והיא שמעה את קרקוש המפתח כשפתח את מנעול האופניים, ואז שמעה אותו מדווש ומתרחק. ליבה פרפר קלות בחרטה, אבל היא התעלמה ממנו ושבה ופנתה אל הארון.וזאת הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו בחיים.רק מאוחר יותר הגיעו אליה החדשות. היא הייתה בישיבה כל הבוקר, וכשיצאה ממנה חיכתה לה הבוסית שלה אוליב ליד שולחנה בפנים אפורים."אוליב? הכול בסדר?" אמרה זואי.אוליב לא אמרה דבר במשך כמה שניות, וזואי התחילה לדאוג. האם עשתה טעות כלשהי? האם היא בצרות?"בואי איתי," אמרה אוליב. קולה היה עדין ומרגיע, לא נוקשה ולא כועס, וזה רק בלבל את זואי עוד יותר. הן צעדו בחזרה אל חדר הישיבות שממנו זואי זה עתה הגיחה, ואוליב סגרה אחריה את הדלת."שבי," אמרה והחוותה על הכיסא שלצידה תוך שהתיישבה בעצמה. "בבקשה."זואי משכה את הכיסא לאחור והתיישבה בחשש על קצה המושב. ידיה החלו לרעוד."זואי, אני לא יודעת איך לומר לך את זה," אמרה אוליב ללא שום הקדמות. "הייתה תאונה. זה אד. אוטובוס פגע בו."היא השתתקה וזואי עצרה את נשימתה. היא רצתה שאוליב תגיד את שאר המשפט במהירות, שתגמור עם זה; והיא לא רצתה לשמוע אותו, לא באמת, לא בקול רם.נקישה עדינה על הדלת הפרה את הדממה האיומה, וזואי כמעט זינקה מכיסאה. אוליב מיהרה לפתוח את הדלת. זואי הסתובבה גם היא, וכשעשתה זאת צנח ליבה.בפתח עמדו שני שוטרים. הם ביקשו לדבר איתה.במקום מילים נמלטה מפיה יבבה חנוקה. היא ניסתה לקום, אבל רגליה לא החזיקו אותה והיא שבה וצנחה על הכיסא. הידיים שלה רעדו, וכשהשוטרת נכנסה לחדר הביטה זואי באוליב בתחינה שתאמר לה שיש כאן טעות נוראית, איומה. אבל אוליב לא הייתה מסוגלת להסתכל לה בעיניים.זואי בהתה בנעליה של השוטרת. הן היו מצוחצחות כל כך שאזור האצבעות הבהיק בהשתקפות פס הניאון שבתקרה. היא חשבה על האישה הזאת מתארגנת לעבודה באותו בוקר, עומדת במטבח שלה ושבה ומצחצחת את נעליה, חושבת על היום שמצפה לה. האם העלתה בדעתה שמאוחר יותר תיאלץ לבשר למישהי שבעלה מת?היא המשיכה לא לומר דבר והביטה ברצפה."זואי?" אמר קול.היא הרימה את מבטה. שלושה קלסתרי פנים הביטו בה וחיכו שתאמר משהו."אני... אני..." המילים סירבו לצאת. "איפה הוא?" אמרה לבסוף בקול צרוד.השוטר, שהוקל לו שסוף סוף יש משהו שיוכל לומר, התקדם צעד לעברה. "פינו אותו לבית החולים רויאל פרי," אמר. "צר לי, אבל הוא... לא היה דבר שהרופאים יכלו לעשות." הוא השתהה לרגע. "אנחנו יכולים לקחת אותך לשם אם תרצי."זואי הנהנה בקהות חושים וקמה. אוליב מיהרה לעברה, להוטה לעשות משהו מועיל."בואי נלך לקחת את הדברים שלך, חומד," אמרה, אחזה בזואי במרפקה והובילה אותה לעבר הדלת.כשהגיעו לשולחנה התכופפה זואי להרים את התיק המונח על הרצפה, אספה את הסוודר שתלתה על משענת הכיסא, ובחנה את שולחנה כדי לוודא שלא שכחה משהו.ואז היא ואוליב הלכו בעקבות השוטרים, שהובילו אותה אל מחוץ למשרד, ואוליב עזרה לה להיכנס לניידת שהמתינה בחוץ. הרחוב היה שקט באורח מוזר. איפשהו בראשה ידעה שעליה לבשר לאנשים מה קרה, וכשהמכונית התקדמה בשקט לעבר בית החולים הקישה מספר טלפון מוכר. קודם ג'יין. החברה הכי טובה שלה."היי," אמרה ג'יין שענתה עם הצלצול הראשון. קולה היה קליל ושמח, כל כך לא מתאים. זואי כמעט נחנקה."זוֹ, מה קרה?""אד..." קולה נסדק והיא התקשתה לומר את המילים. "זה אד. הוא... הייתה תאונה ו..." היא לא יכלה להשלים את המשפט. היא לא הייתה מסוגלת לומר את המילה. גם לא היה צורך."שיט, זו, איפה את? אני באה.""ברויאל פרי." קולה היה כעת רק לחישה."אני בדרך."היא ניתקה את השיחה ממש כשעצרו ליד בית החולים. לא היה לה זמן להתקשר לעוד מישהו. השמש הייתה תלויה נמוך מאחורי בניין הלבנים החום, ושיוותה לו צורת צללית כמעט גותית על רקע השמיים הבהירים. היא יצאה מהמכונית. רגליה רעדו והיא מעדה, והשוטרת — הלוואי שידעה איך קוראים לה — אחזה במרפקה כדי לייצב אותה. הן נכנסו פנימה יחד דרך הדלתות, וכשאלה נסגרו מאחוריה הרגישה זואי שהיא נבלעת בשאול.הובילו אותה לכמה מושבים מחוברים בחדר קטן ונחבא במעמקי בית החולים. היא חיכתה ובהתה במבט אטום בכרזות שנתלו על הקיר, ועסקו בייעוץ במקרי אובדן ודיכאון. היא קראה את המילים מבלי להפנים אותן לגמרי. המאמץ לנקות את ראשה מכל מחשבה דרש ממנה את כל כוחותיה. ואז שמעה קול מוכר והרימה את עיניה, וג'יין עמדה מולה. היא מיהרה אליה מצידו השני של החדר הקטנטן, ורגע אחר כך היו חבוקות בכוח זו בזרועות זו, וזואי געתה בבכי: היא התייפחה ביבבות אדירות, מטלטלות, מפרקות שאיימו לשבר את גופה."הוא — הוא מת," לעלעה מבעד לדמעות עבות ונזלת."אוי, זואי, זואי, זואי," אמרה ג'יין, חיבקה את חברתה האהובה וליטפה את גבה בתנועה חזקה. הן נשארו ככה עד שיפחותיה של זואי שככו, ואז התיישבו והחזיקו ידיים."הייתי כל כך נוראית אליו הבוקר," אמרה זואי כשנשימתה החלה להסתדר. "הוא אפילו לא היה מסוגל להסתכל עליי. הוא שנא אותי, ג'יין.""זואי, אד מעולם לא שנא אותך. הוא העריץ אותך, והוא ידע שאת אוהבת אותו. בבקשה אל תחשבי ככה.""אבל כל כך כעסתי עליו, והוא לא עשה שום דבר לא בסדר. אפילו לא אמרתי לו שלום, ועכשיו הוא איננו, ולעולם לא אוכל להגיד לו כמה אני אוהבת אותו. מאוחר מדי. מה, לעזאזל, אני אעשה?"ג'יין לא הספיקה לענות מכיוון שהרופא הגיע והוביל אותן אל אד, לזהות את גופתו. זואי הקשיבה מתוך ערפל לרופאים, שהסבירו כי אד נפגע על ידי אוטובוס, שלא היה לו שום סיכוי, שהוא היה מת כבר כשהגיע לבית החולים. המילים "פגיעת ראש חמורה" ו"לא היה שום דבר שיכולנו לעשות" שייטו אל תוך ראשה והחוצה ממנו, אבל היא לא יכלה לשאת את המחשבה שכאב לו. שאד סבל. הדבר היחיד שהצליחה לחשוב היה למה. למה נתנה לו לצאת מהבית בלי להגיד לו שהיא אוהבת אותו? אילו הייתה מחבקת אותו ומעכבת אותו כמה דקות הוא היה בחיים, והם היו יכולים לפתור את הכול; היא הייתה משוכנעת בכך. אילו הייתה מסיעה אותו בבוקר לעבודה במקום להניח לו לרכוב — היא שנאה שהוא רוכב. תמיד חששה שיפילו אותו מהאופניים או שייפצע...אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי. אד מת.הו, אלוהים, אד מת.בקהות חושים הניחה להם להוביל אותה לצד מיטתו של אד. חרף הפציעות שלו — ניקו אותו כמה שהיה אפשר, אבל על פניו ובמורד בית החזה שלו נותרו עדיין עקבות דם — האדם ששכב שם היה אד שלה, והיא הרגישה דחף אדיר להושיט אליו יד ולגעת בו, להגיד לו שהכול יהיה בסדר. אבל היא ידעה שהיא לא יכולה. במקום זאת הסתובבה ויצאה מהחדר, כשג'יין מחבקת את כתפיה.השעות שלאחר מכן התערפלו לה לגמרי. היא זוכרת אנשים שהגישו לה תה, חיבקו אותה לנחמה, את אוושת גלגליהן של מיטות בית חולים שחלפו על פני חדר בני המשפחה כשישבה שם וחיכתה. ואז הגיעה אימו של אד, סוזן, והן התחבקו, מאוחדות בתחושת יגון שאיימה להכניע את שתיהן.ועכשיו, הנה הן שוב. רק עשרה ימים לאחר מכן, ועדיין זה כל כך כואב עד שזואי בקושי מסוגלת להאמין שהיא עוד נושמת.יבבה מפלחת את בית החזה שלה ונמלטת מפיה, והיא מניחה עליו את שתי ידיה בניסיון להשתלט על עצמה. אימא שלה לוחצת את כף ידה חזק יותר.ואז נפתח הטקס.זואי יושבת בעיניים יבשות, כשהכומר פותח ואומר על בעלה מילים עדינות ורכות.ואז תורה של זואי. היא לא בטוחה שהיא מסוגלת לעמוד בזה, אבל היא הבטיחה לסוזן, וכשהיא עולה לדוכן ואוחזת בדף הנייר החצי מקומט שלה בידה וסוקרת את ים הפרצופים שמולה — כל האנשים האלה שאהבו את אד ואוהבים אותה — היא יודעת שהיא חייבת להגיד משהו. היא ניגשת למיקרופון."כתבתי פה כמה מילים שרציתי להגיד, אבל עכשיו אני לא בטוחה שהן ממש מתאימות." קולה נסדק מעט, וסנדרה כמעט קמה ממקומה לנחם אותה. אבל זואי מנידה קלות בראשה לשלילה ונושמת נשימה עמוקה ומטלטלת. "בחמש־עשרה השנים האחרונות אד היה העולם שלי. הוא היה הכול בשבילי, והאמת היא שהמחשבה להמשיך לחיות בעולם בלעדיו נראית לי כמו צעידה במדבר עצום ורחב ידיים ובלי שום סימן למים. כבר עכשיו אני מרגישה שאני חצי חיה, והוא רק עכשיו מת. אני יודעת שכולם אומרים שהזמן מרפא, אבל לא נראה לי שאני רוצה שהוא יעשה את זה. אני לא רוצה שהזיכרון שלו, של שנינו יחד, ידהה. אני רוצה לאחוז בזיכרון הזה לנצח, שיעזור לי לצלוח את הימים האפלים שאני יודעת שמחכים לי."היא משתהה לרגע ומשפילה את מבטה אל ידיה, שלופתות את הדוכן שמולה עד שמפרקי אצבעותיה מלבינים."תמיד יהיו דברים שאצטער שלא אמרתי לו, ואני תמיד אצטער שלא הייתה לי הזדמנות לשנות כמה מהדברים שעשיתי ביום שבו הוא מת ובחודשים ובשנים שקדמו לכך. אבל את מה שלא אמרתי כבר לא תהיה לי הזדמנות לומר, כך שאני אנסה לנצור את הרגעים השמחים ואת הרעים אשתדל לשכוח—"היא שוב עוצרת, מרימה את עיניה ולוכדת את מבטה של ג'יין. פניה של חברתה לבנים, נפולים, צל חיוור של מי שהיא בדרך כלל."אני מקווה שכולכם תעשו כמוני. זכרו את אד באהבה. אני שמחה שכולכם פה. אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת לעבור את זה בלעדיכם. תודה—" ואז קולה נשבר, והיא מתחילה לבכות וממהרת לחזור למושבה ואל החיבוק של אימה.כוהן הדת ממשיך בטקס, אבל זואי בקושי מסוגלת להקשיב לו. ואז הטקס נגמר, וצלילי השיר האהוב על אד — 'אנדר מיי תאמב' של הרולינג סטונס — מתחילים להתנגן בשעה שהמסך הולך ונסגר סביב הארון. "לא!" קוראת זואי ואז מסבה את ראשה, מליטה את פניה בידיה ומניחה לדמעות לפרוץ מעיניה ללא מעצורים. כשהיא שבה ומרימה את ראשה, אד איננו.