"אז איך בעצם נפגשתם?"גברים ונשים אוהבים, במהלך ארוחות ערב משותפות, להשתעשע ולהציג את השאלה הזו לזוגות שהם עדיין לא מכירים היטב.הם מביטים זה בזה. היא אומרת: "אתה מספר יותר טוב ממני."הוא פותח. "לפני שנים רבות, בארץ רחוקה...""לא נכון! פשוט באוּטְרֵכְט, לפני שבע שנים.""בסדר, בלי מעשיות." הוא נראה קצת מאוכזב. "אוטרכט, לפני שבע שנים. אני יושב בבית קפה ופתאום מופיעה ברחוב בחורה. הכניסה לאופניים בכלל אסורה, אבל זו העלמה שכולם נשבים בקסמה, שהפקחים מוותרים לה ושהנהגים עוצרים למענה.""אתה מגזים, מותק. וחוץ מזה, הייתי כבר בת עשרים ושבע. או שמונה.""היא רוכבת על אופני הרים, גוף רכון קדימה וישבן באוויר. אני לא יכול לספר את הסיפור בלי הפרט הזה. הישבן שאיתו הכול התחיל. כך היא עברה על פניי ברחוב ההומה אדם, עם שערה הבהיר והישבן הזה שלה...""נראה לי שהבנו.""רציתם שאספר, לא?"הגבר הנוסף שבחבורה מזדקף בכיסאו. "גם אני רוצה לשמוע, על הישבן.""לָאוּ! תשלוט בעצמך," אומרת בת זוגו."ראיתי אותה נעלמת בין האנשים וחשבתי: איך אוכל אי־פעם למצוא אותה שוב? לאו, אתה בטח יודע למה אני מתכוון. אתה רוצה לרוץ אחריה ולצעוק: מי את? אני לא יכול לחיות בלעדייך! התינשאי לי, כאן ועכשיו?!""לא בטוח..." אומר לאו."בכל מקרה, כמה שבועות לאחר מכן ישבתי בקפה וילֶם והנה היא, ליד שולחן הביליארד. הרגשתי שזו יד הגורל, מצאתי אותה... בלי שחיפשתי. כבר לא היה לי ספק. היא שיחקה ביליארד עם חברה. ושוב הישבן הזה... ככה באוויר...""אֶד, בבקשה.""ניגשתי אליה ושאלתי איך קוראים לה. לא הייתי מוכן שתחמוק ממני שוב. היא אמרה לי את שמה, כן, אבל לא היכן היא גרה. את זה היא לא רצתה להגיד.""היית שיכור.""ופשוט אמרת לו איך קוראים לך?!" אומרת האישה האחרת."כן, למה לא?""לזר מוחלט?""הוא נראה לי חביב. קצת מבוגר אבל חביב.""מבוגר אבל חביב..." אֶדוַורד מעמיד פנים כי נפגע, אף שכאבו אמיתי."מבוגר יותר ממני, בסדר?""ארבע־עשרה שנה...""ועוד אחת.""שאסיים את הסיפור או לא?"הוא מספר איך ביקש מהברמן את ספר הטלפונים, דפדף בו, קרע מתוכו דף וניגש אליה. היא בדיוק התמקמה לצד השולחן. הוא החזיק את הדף מתחת למנורה שמעל שולחן הביליארד ואצבעו הורתה על שם כששאל: "זאת את?" היא בחנה את אדוורד במבט משועשע. "יכול מאוד להיות שכן." אמרה."טוב מאוד, רות וַלטָה. נהדר. תודה רבה. אשלח לך הזמנה.""אצפה לה," אמרה. "ומה שמך?""אדוורד," אמר בעליזות. "אדוורד לַנְדָאוּוֶר.""כל הכבוד, אד," אומר לאו. "מהלך יפה, ספר הטלפונים. נועז." הוא לוקח לידו את הבקבוק ובוחן את כוסות היין. הוא ממלא רק את כוסו של אדוורד."מהלך נואש," אומר אדוורד. "באמת לא ידעתי מה אעשה בלעדיה. תארו לעצמכם, רגע לפני כן עוד היה העולם מלא בנשים, ועכשיו רק היא קיימת." הוא מחייך לרעייתו בשפתיים סגולות. "כאילו אתה מקבל רק הזדמנות אחת — אם החמצת אותה השער נסגר והפלא לעולם לא יקרה שוב." מצחו בוהק, ידיו מנצחות על המילים מעל השולחן."רות, לא חששת אפילו קצת?" שואלת האישה האחרת."מצחיק שככה את חושבת. נעים להיות מופתעת לפעמים, לא? גבר שיודע מה הוא רוצה, נחוש בדעתו וכל זה, זה מה שאנחנו רוצות, לא?""כן, אולי את צודקת..." היא קמה. "לאו, תפנה את הצלחות? את הסכו"ם תשאירו, בבקשה."במטבח היא עוטה על ידיה כפפות מבודדות חום. בצהריים, כשהיו בחנות עם מוצרים אקזוטיים מטורקיה ומסורינאם, נטלה צרור במיה ובחנה אותו. "קלאודיה, תהיי מציאותית," אמר לאו."אבל הם צמחונים! מה אני אמורה להכין?"בסופו של דבר הכינה גראטן תפוחי אדמה וירקות קלויים בתנור.ליד השולחן לאו שואל: "רות, ראית שהוא מבוגר ממך, אבל אתה, אד, ראית שהיא צעירה ממך?""לא להמשיך לספר עד שאני חוזרת לשולחן!" נשמעת קריאה מהמטבח.אדוורד עוצם לרגע את עיניו — הבחורה עם מקל הביליארד בידה, עשן הסיגריות שהתערבל תחת מנורת השולחן. יופי תמיד סחרר אותו, ויופייה הכה אותו באלם. דִסקת השמש בין קרניו של שור האפּיס הקטן והמושלם, במוזיאון בדמשק לפני זמן רב. מישהו יצר אותו, בעבר רחוק להפליא, ידיים דומות לידיו יצקו את הארד בשלמות. אט־אט חלחלה בו ההבנה שגם היופי, ואולי דווקא הוא, מסוגל להכאיב, חותך בך באור.הוא פוקח את עיניו. רעייתו הצעירה והיפה."לא," הוא אומר, "לא מייד.""לא שמת לב?""בעצם ראיתי רק... יופי. חסר גיל." הוא מרים את כוסו.היא שמה את ידה על ידו. "מותק..."המארחת שבה לחדר עם תבנית אפייה בידיה. "אמרת שתאסוף את הצלחות.""מייד," אומר לאו.היא חוזרת למטבח ואז שבה אל חדר האוכל. איש אינו מציע עזרה."טעים מאוד, קלאודיה," אומר אדוורד לאחר כמה דקות, ומרים אליה את כוסו."כן, מותק, יצא טוב," אומר לאו."לא במקרה יצא... אני הכנתי.""לזה התכוונתי." הוא קורץ לאדוורד."ומה קרה אחר כך?" שאלה קלאודיה. "איך היה הדייט?"