לא עברתי טראומות גדולות בבית הספר, איש לא התעלל בי. המורה להתעמלות השליך עליי את הסנדל שלו פעם אחת ובעוצמה, אבל לא הייתי מיוחד במובן הזה. מדי פעם נהג לזרוק את הסנדל החום שלו על אחד מאיתנו. למדתי בבית ספר "נחשב" לכאורה, שהיה בסך הכול מאוד סטנדרטי. המורים שלימדו אותי נחלקו באופן הקלאסי בין משעממים, משעממים עד מוות וכאלה שהיו מרתקים ויוצאי דופן. אינני זוכר אף לא מורה אחד שגרם לי נזק נפשי, אבל גם לא מורה כלשהו שנסך בי השראה מיוחדת או אמונה פנימית ששינתה את חיי. לקח לי שנים ארוכות "לפרוח באיחור", ובמובנים רבים להתחיל בכלל למצוא את עצמי ואת מה שבאמת מסקרן אותי. שתים־עשרה שנים חלפו עליי בבית הספר בלי ללמוד אנגלית באמת טובה, לרכוש ידע או כלים להתמודדות עם החיים, ובוודאי בלי לצבור ביטחון וערך עצמי. הייתי עוד ילד רגיל, שקוף, אולי כמוכם, ככל הנראה כמו הילדים שלכם, שלומדים בבית ספר.שנים רבות עברו, הפכתי לאבא שמלווה את ילדיו לבית ספר שנראה בדיוק כמו שנראה בילדותי; אותם קירות בטון, אותם שולחנות הפונים כולם אל הלוח, כיתות צפופות ומחניקות, חוברות משמימות של שיעורי בית — כאילו קפא הזמן מלכת. כמו הורים רבים אחרים, הרגשתי שעולות אצלי שאלות מטרידות שהצלחתי כנראה להדחיק ולהניח בצד עד לאותו רגע. מאז שהפכתי להורה אני מרגיש באופן מוחשי יותר את השאלה שמעסיקה את מרבית ההורים: למה אנחנו שולחים את הילדים שלנו לבית הספר? ברור לנו שמשהו בבית הספר אינו מעודכן ואינו מספק את הכלים לחיים. יותר ויותר הורים חשים חשד וחוסר אמון כלפי המערכת, לצד תחושה של אשמה גוברת והולכת ביחס לעצמם. השאלה שמנקרת בנו שוב ושוב היא האם אנחנו מתרשלים בהכנת הילדים לחיים בעולם החדש. אדגיש שוב: הבעיה איננה איכות האנשים בשטח, אלא בשיטה כולה שהרשתה לעצמה במשך שנים ארוכות כמעט שלא להשתנות. לא רק בישראל, אלא ברוב מדינות העולם.את עבודת הפוסט־דוקטורט שלי הקדשתי למחקר אמפירי של פיתוח חשיבה יצירתית בקרב הדור הצעיר. לצד מפעל ההורות הפרטי שלי, כאב לשניים, יצאתי לחפש מודל מעודכן של חינוך לילדים הגדלים בעולם כל כך שונה ומשתנה.בשש השנים האחרונות שוטטתי ברחבי הארץ; ירוחם, בית שאן, שדרות וסביון, רמת הגולן, ג'וליס והרצליה פיתוח, יפו, פתח תקווה ועכו, מהקריות ועד באר שבע. ילדים ובני נוער חילונים, דתיים, דתיים־תורניים, בני עשירים ונוער נושר, מחוננים, מצטיינים ו"הזדמנות אחרונה" וגם אחריה. נסעתי כשבתיק שלי סוגים שונים של כיפות ופריטי לבוש, מוכן להתאים את עצמי לביקור בבית הספר הבא שאליו אגיע. רציתי לחוש דרך המגע עם השטח איך אפשר ללמד אחרת ולהכיר אוכלוסיות אחרות, מחשבות אחרות, זוויות שונות של התבוננות על העולם. עבדתי עם ילדים, עם בני נוער, עם מורים, עם הורים ומנהלים. בהתחלה לבדי, ואז הצטרפו רבים לעזרתי. נכשלתי, הצלחתי, חשתי החמצה ותסכול, ולפעמים גם הנאה ואופוריה, ובכל פעם הבנתי עוד משהו חשוב על האופן שבו אפשר ללמד לחשוב, בדרך שאי אפשר היה באמת להבין בלי ניסוי וטעייה. בשלב מסוים התחלתי לנסוע למדינות שונות בעולם ולבקר את בתי הספר ומערכות החינוך שלהן. פגשתי חוקרים מובילים, יזמים יוצאי דופן, ולמדתי מקרוב כמה משיטות החינוך החדשניות שכבר הפכו לקלאסיקה בפני עצמן. אני חייב לומר שלא פגשתי במהלך מסעותיי מורים טובים יותר בהכרח, או מנהלים טובים מאלה שיש לנו כאן בארץ, אבל מצאתי לא פעם תפיסה אחרת של חינוך, כמו גם של הורות. מכל מודל כזה יש מה לקחת ויש ממה להיזהר, אבל זו תהיה החמצה גדולה שלא להיחשף לאפשרויות אחרות של גידול ילדים. חשוב מאוד להבין שהשינוי אינו מסתכם בדיונים על מצבה של מערכת החינוך. עלינו לעשות מעשה ביחס להורות שלנו, אותו מעשה שאנו מצפים ממערכת החינוך לעשות - לעדכן מודל, לשדרג גרסה ולהגיב למציאות. משהו מטריד ומוזר התרחש ביחס להורות שלנו: הפסקנו ליהנות ממנה. רוב הזמן מוקדש להתרוצצות, שחיקה, מתחים, משימות, לבטים ואשמה. מעט מדי נחת, הרבה מדי דאגה.מה קרה לנו?מעניין לראות כיצד הפכה ההורות הישראלית להעתק מדויק של כל מה שהיא עצמה באה נגדו בטענות ביחס לבית הספר: הורות המלאה בחוקים, בכללים, בהפגנת סמכות ובהטלת משימות. הורים ישראלים עם חוש בריא לפתרון בעיות, דינמיות והומור, מגיעים הביתה, הופכים לגרסה מיובשת של עצמם, ומתחילים למדוד זמנים ולהטיל משימות. מחוץ לבית הם יוזמים, שולפים רעיונות, שובבים ומשעשעים, מתמודדים עם אתגרים בדרך מקורית, מפתיעים את עצמם ואת האחרים סביבם.השאלה היא לאן כל זה נעלם ברגע החזרה הביתה, כיצד זה קורה ולמה בעצם? נראה כאילו מישהו שכנע אותנו לאפסן את כל האישיות שלנו מחוץ לבית ברגע שאנחנו חוזרים מהעבודה, ולפגוש את הילדים בגרסה הנוקשה ונטולת התושייה שלנו. קל מאוד להאשים את ״אלה שם בבית הספר״, שהרסו לנו את הילד־פלא המהלך, המקסים והיצירתי ששלחנו אליהם. זה לא באמת מדויק, וזה בעיקר לא יעזור לנו. האם הילדים שלכם זוכים לחוות איתכם טיול משפחתי ייחודי משלכם, או שזה, למען האמת, טיול של "העתק־הדבק" שאחרים כבר עשו ויעשו? האם מצאתם דרך מקורית משלכם לחלק מטלות בבית? לבלות יחד? לפתור את הלחץ ממבחנים או כל בעיה חברתית ומטרידה אחרת? הברק בעיניים של הילדים שלנו חוזר ומתגלה ברגע שאנחנו מפתיעים את עצמנו ואותם ביכולת למצוא פתרון מקורי לבעיה. האם אתם טורחים להמשיך להתפתח בעצמכם? הורה אינו רק ״מגדל ילדים״ אלא איש חי ומתפתח בפני עצמו. הורה אינו מבוגר שעבר את רוב השיאים בחייו, אלא כזה הנמצא בדרך כלל לפני שיא המימוש העצמי שלו. מבוגרים הופכים כיום להורים הרבה לפני אמצע חייהם המתארכים מאוד. למרות כל אלה, החלוקה הקשוחה בין ילדים להורים מסרבת להתעדכן, ה"ילד" נטול הדאגה מצד אחד, וה"הורה" מלא הדאגה מן הצד האחר. כך נשמרת החלוקה הברורה בין שני הצדדים:הילד ההורהכל החיים לפניו רוב החיים מאחוריו...משחק ומשתולל בעיקר מקטרמשתעמם מרוב זמן פנוי אין לו זמן לחיותהולך לישון ב-21:00 מתמוטט ב-21:05מבריז משיעור ספורט עולה על טייטס ב-6:00 בבוקררוצה כלב ומבטיח לטפל בו לא רוצה את הכלב, והיחיד שמטפל בושוקו + קצפת + סוכריות הפוך חלש על סויה״אם לא תאכל יבוא שוטר״ ״אם תאכל יבוא רופא״אני מבקר לא מעט בבתי ספר בארץ וברחבי העולם. כל סיור בבית ספר יסודי הוא טיול קסום בין קירות מקושטים, ציורים נאיביים ועבודות יצירה גועשות שתלויות מהתקרה. הכול צבעוני ושמח. אבל כשמגיעים לחטיבת ביניים הקישוטים פתאום נעלמים והקירות אפורים וריקים. פוסטר אחד מתנדנד חצי קרוע ווילון מאובק ודהוי. בבית הספר התיכון הכיתות קרירות בלי טיפת אור או צבע. הכול שומם, תכליתי ונטול אווירה. כך זה בכל העולם, והשאלה היא למה? זה מתחיל בחטיבה, ממשיך בתיכון ונגמר במקום העבודה שלנו. לפתע שכחנו שיש עוד צבעים בעולם. מדוע מלֻווה הכניסה ל"עולם המבוגרים" בפרידה מצערת מצבעים ומיצירה חופשית? חשוב להתייחס אל עצמנו אחרת כדי להישאר רלוונטיים. זוהי הבנה מהותית מאוד כדי להצליח במשימת ההורות שלנו. עלינו ללמוד כיצד לנהל חיים בעולם שבו מתמזגים כל מרחבי החיים — זוגיות, הורות, עבודה וסביבה — ל"אוֹפֶּן סְפֵּייס" שלם אחד. להתיידד עם מציאות הנשלטת ברובה על ידי תחושה של חוסר ודאות ולהתנהל בעולם של ריבוי עבודות, מהפכים אישיים ותהליכים נפשיים. עלינו להפעיל חשיבה יצירתית ואישית כדי לעצב אסטרטגיות חיים חדשות, לנהל זוגיות יציבה ומאושרת בעולם משתנה, ולהכין יחד את ילדינו לעתיד לא ידוע. עולם חדש, הורות חדשה.מרבים להבהיל אותנו, להציף אותנו בעובדות, להלך עלינו אימים ולהרחיק אותנו מתחושות הבטן הבסיסיות שלנו. "ילדים צריכים גבולות" הוא המשפט שנשלף בדרך כלל. אני חושב שלכולנו ברור שיש למנוע מילד בן חמש לרוץ לכביש, וברור שלא נמליץ לילד בן שבע לצפות בסרט שכולו אלימות מחרידה. האם רצף האזהרות, הכללים והמגבלות הוא אכן מודל הורות המותאם לשפע העצום שמציע העולם החדש? ובכלל, מתי הפכה ההורות שלנו להיות "הורות תפעולית" ומכבידה? מוזר לראות כיצד חשים הורים המשקיעים כל כך הרבה בילדיהם, מועקה ותסכול על כך שאינם מבלים די זמן עם המשפחה. מחקרי האושר הגדולים מבטיחים לנו כי זוגיות ומשפחה הן פוטנציאל עצום להגברת האושר והמשמעות של חיינו. אבל המציאות בשטח שונה - הורות השוחקת אותנו לעיתים עד דק והופכת אותנו לתשושים נפשית ופיזית. הורות רצופה ברובה ויכוחים, תסכולים קטנים ורגשות אשם גדולים. חשוב שנדון ב"דת ההורות" שעלתה והתבססה בזמננו, ולמרבה הצער, חוסמת בפנינו את האפשרות לנהל הורות המטעינה אותנו באנרגיה ובהשראה. אנו זקוקים בדחיפות לדרך חדשה של הורות. כזאת המדגישה יצירתיות אישית, הן של ההורים והן של הילדים במשפחה.יש כאן גם שורה תחתונה שאי אפשר לחמוק ממנה: בעתיד הקרוב בית הספר לא יוכל להעניק לילדיכם את כל מה שהם זקוקים לו. מבחינה זו, ישראל איננה שונה מרוב מדינות העולם. למרות כל הנאמר על בית הספר, ובעצם בדיוק בשל כך, עולה חשיבותו של החינוך בבית. בית הספר הוא תחנה במרוץ שליחים שמתחיל בבית וחוזר ושב אליו. ילדינו זקוקים למודל של הורה מאלתר ובעל תושייה. הורה שיהיה שמח יותר, זורם יותר, אינטואיטיבי ואישי יותר. למרבה הצער, הוריהם שבויים בפרדיגמה של ההורות ההגיונית והאחראית. בכל בוקר קמות מאות אלפי משפחות בליווי טקסטים קבועים: "קומו, כבר שבע!", "אתם עוד במיטה?", "צחצחתם שיניים?", "סידרת את התיק?", ועד ל"אני עומד ליד הדלת ומחכה". לפעמים נדמה שמישהו תכנת אותנו לפלוט אותם משפטים באותן שעות ולנהל אותן שיחות סביב השולחן. באופן מוזר הנחנו בצד את האישיות שלנו והתמסרנו לסגנון הורות אחיד וקולקטיבי. רגע, זה הרי בדיוק מה שלימדו אותנו בבית הספר! ככה גדלנו וככה אנחנו מגדלים את ילדינו, ממשיכים למלא "תפקיד" מתיש ושוחק, לרוב טכני ובלתי מהנה, ולא נעים לומר — מזיק לילדינו.המפסיד הגדול ביותר הוא הילד: הוא אינו מקבל חינוך המכין אותו להתמודד עם העולם במאה ה-21 אלא פוגש הורים מותשים ולחוצים. נדמה כי המבנה המשפחתי של הורים וילד התבסס בשני העשורים האחרונים בנוסחה של "lose lose situation". ההורות האחראית שאליה התרגלנו היא בלתי אחראית; הילדים שלנו אמורים להתאים לעולם של המצאה עצמית מתמדת. אם לנסח זאת בארבע מילים, אנו נדרשים לגדל ילדים שיוכלו "ללמוד תוך כדי תנועה". זה מנוגד כמעט לחלוטין לאופן שבו אנחנו מגדלים אותם, או את עצמנו. האתגר הוא להיות אימא כפי שרק את יכולה ובוחרת, להיות אבא כפי שרק אתה יכול ובוחר, להיות משפחה עם אופי משלה, הרגלים סודיים משלה, התנהלות יומיומית משלה. להיות משפחה הפועלת בזרימה, כמו קבוצה שיש לה אינטואיציה משותפת, שפה פנימית, טעם משותף ומיוחד. זה יכול להעניק אושר, אבל בעיקר תואם את דרישות הזמן.למעשה מדובר בדרך חשיבה ופעולה שמתאימה לכל שלב בחיינו. הורים, שכמו ילדיהם, חיים במציאות שמזמינה אותם להמציא את עצמם מחדש. אז מה זה אומר בפועל? באופן מעשי ויומיומי? את זה בדיוק ננסה להבין ולהדגים כאן.הסקרנות הובילה אותי לבקר בתשע מדינות, לפגוש עשרות חוקרי חינוך מובילים בעולם בצד יוטיוברים בני עשרה שצברו השפעה עולמית, או יזמים צעירים שבית הספר שממנו עפו בבושת פנים מתחנן אליהם עכשיו שיבואו לנאום בו. נסחפתי למסע מרתק של חקירה, כאבא לשני ילדים, כחוקר חשיבה יצירתית, כהורה לילדים במאה ה-21. אני מרגיש שזכיתי, כמוכם, לחיות בתקופה הכי מרגשת, סוערת, מסתורית ומסקרנת בתולדות האנושות, אבל גם בתקופה המחייבת את כולנו להבין: מה לעזאזל הולך כאן? נסו לחשבילדה בת תשע וחצי יוצאת עם תיק ששוקל ארבעים קילו בדרכה לבית ספר שלא השתנה מאז 1953. באיזו נקודה היא תהיה מוכנה לעולם שמתקדם במהירות אקספוננציאלית?