זו הייתה אפוא הפעם הראשונה שזה קרה לד"ר י' רדלר. השטף הפנימי, סמרמורות העונג, הרעד, שרירי הנרתיק שהתאוו ללפות בחוזקה את איבר המין של תלמיד המחקר הצעיר והמחונן, שבמחלקה כינו אותו לונגינוס. לונגינוס אמנם התמחה בכתבים עבריים של המאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה, אבל היה ערל. עברית הוא דווקא לא ידע כל כך טוב, או ליתר הדיוק, לעברית המכובדת שלו, המכובסת, המליצית, התווסף מבטא זר. מבטא ערל. לד"ר י' רדלר הוא אמנם נעם, המבטא האירופי כפי שכינתה אותו, כך סיפרה לי מאוחר יותר, אבל לרבים אחרים הוא צרם. הם לא ראו בו מבטא כל־אירופי אלא מבטא גרמני. והוא, לונגינוס, אכן הגיע מהחלק הגרמני של שווייץ אבל הזדהה כשווייצי ולא כגרמני. הוא ידע על בוריין את כל השפות האירופיות, המודרניות והעתיקות, ושפות נוספות גם כן. קומתו היתמרה מעל קומתם של כל חברי המחלקה, אלה עם דרגת הקביעות. משכמו ומעלה. ומי שהלך לבריכת השחייה של האוניברסיטה יכול היה לראות אותו מתמתח על הדשא בבגד ים ספידו, כשעורו ובשרו רוויים בלא יותר משנים־עשר אחוזי שומן; מחזה שבטח היה נאה עבור אלה ואלו שחיבבו זכרים מסוגו. הוא דמה קצת לשחקן הקולנוע אדריאן ברודי, והיה בעל חוטם ארוך, קצת כמו של הפילוסוף דקארט. כל זה בטח לא קנה לו אוהדים רבים בין חברי המחלקה הזכרים, שהחזירו לו בלעג קל למבטא הזר שהשתלט על לשונו בשעה שדיבר את לשונם. היה מי שאמר שכמו שלפיקח אסור להתהדר בפיקחותו, ככה לערל אסור להתהדר בעורלתו. זה לא שלונגינוס התהדר בעורלה. אבל לגבי דידם של רבים היא הייתה תלויה לו על המצח, כמו כתר מלכות או כמו אות קין. תלוי את מי תשאלו.
את השפה העברית הוא אולי דיבר באופן מהוסס ומגומגם, אבל את שפת האהבה הוא דיבר באופן רהוט ושוטף. כך העידה בפניי יהודית רדלר, ובפרטי הפרטים. וכמו שהעידה, גם אצלה עצמה הכול רהט ושטף ונהר וזלג ותסס ובעבע.
זה לא קרה בן רגע. כמו שלמדתי בעצמי, יהודית רדלר לוקח לה קצת זמן. אבל ללונגינוס, הערל, שהיו במחלקה גם מי שכינו אותו "שלונגינוס" (השם שלו היה יוהאן־קאספר לפאטר ובפניו קראו לו יוהאן), היו כל הזמן והסבלנות שבעולם. היו לו אצבעות ארוכות ודקות, עם ציפורניים מעט כסוסות. הוא הניח את כף היד על עצם הערווה ולחץ רק מעט בכרית כף היד, כף היד אל כף הערווה (אחר כך נודע לד"ר י' רדלר השם של העצם המסתורית ותל הבשר המכסה אותה, וכך הוא נודע גם לי), ומשם גלשו האמה והקמיצה, מכתרות את הכיפה המוארכת כל הדרך אל הקליטוריס, כפי שכינה במבטא זר תלמיד המחקר לונגינוס את הגבעה המוצנעת שדמתה עכשיו בעיני רוחה של הד"ר י' רדלר לפסגת האוורסט, או לכל הפחות המון בלאן. שם, על הפסגה, השתהו לונגינוס ואצבעות הפסנתרן שלו, על מפרקיהן הדקים, האציליים, עד שצנחו אל מרגלות ההר. ואז, במקום ששמו המדעי נותר לא ידוע עבור הד"ר רדלר, החל לונגינוס לרדות דבש. דבש ממש. מעיינות נבקעו. המור נטף ונטף. חוטים של רטט החלו להימתח מקודקוד הראש דרך הגב, בואכה הירכיים וכפות הרגליים, ועד לכרית הבוהן. וחזרה, לקודקוד המוח. ולונגינוס התמקם לו בין הירכיים, הגיש את חזהו הצנום אל מבושי האישה, פלומת חזה בעד פלומת ערווה, ושפתיו החלו נודדות מטבור הבטן ומטה, ומטה ומטה, עד שנפגשו שפתיים ושפתיים, לשון וענבלים.
"קונולינגוס," אמר לונגינוס במבטא הזר הנעים, הערל, ולכד בתוך כך את הקליטוריס, בעוד האצבעות הארוכות רפרפו מעל פטמות שדיה של ד"ר י' רדלר, ומשם גלשו אל התחת. כן. כשלונגינוס כבש את פניו במבושים של ד"ר רדלר, הלשון חתרה ודילגה ולחכה והתעקשה וחמלה וזעמה.
את כל זה היא סיפרה לי. אבל אני שמעתי רק את מה שפרץ בעד הסמפונות ומיתרי הקול של יהודית רדלר, בעוד שאצלה התערבבו והתקשרו חמשת החושים כולם.
וכל זה קרה בכנס אקדמי באחת האוניברסיטאות הגדולות בחוף המזרחי של ארצות הברית. אוניברסיטה מליגת הקיסוס. אוניברסיטה שבעלי פרס נובל מסתובבים בין שביליה כמו יהודים בבני ברק. גם אני השתתפתי שם בכנס, באוניברסיטה הזו מליגת הקיסוס, Ivy League. נתתי שם הרצאה על מה שהפך בסופו של דבר לדוקטורט שלי, מקומה של אמריקה בספרות ובמחשבה של תנועת ההשכלה העברית. הצגתי את המבוא התיאורטי שהתבסס על ספרו של חוקר הספרות צווטאן טודורוב,1 ומאמרו של מריו קלארר,2 והעמקתי אל תוך "גאון ושבר", הרומן יוצא הדופן של פרץ סמולנסקין.3 טענתי מה שטענתי וטענו נגדי מה שטענו. וטענו. פרופסור נכבד אחד מאוניברסיטת אילינוי באורבנה־שמפיין בעל השם המוזר נתן ממורי (Nathan Memori) אמר שאמריקה מוזכרת כבר מראשית הספרות העברית החדשה, ושהוא עצמו כתב על כך בספרו, ואילו הייתי קורא את ספרו כפי שהיה עליי לעשות לא הייתי אומר הבלים כאלה.4 ולא הסתפק בזאת אלא שלף מהתיק שלו את הספר והציג לעיני כול את הפתיחה של "שירי תפארת" של נפתלי הרץ וייזל, שם מופיעים בשמותיהם המפורשים העולם החדש וכן כריסטופר קולומבוס.5
לונגינוס נתן באותו הבוקר הרצאה על כתביו של הנוסע היהודי־איטלקי בן המאה השמונה־עשרה שמואל רומנילי, ועל ספרו "משא בערב".6 זו הייתה הרצאה לא רעה, אני חייב לציין, עד כמה שזכור לי, אבל אותם נחרות הבוז וקיתונות הצוננים שזכיתי להם אני, זכה להם גם הוא. מה גם שעמד והרצה בעברית, לשון שהייתה אולי הלשון השביעית או השמינית שדיבר, ומטבע העניין הזה הלשון גופא נעה אצלו בכבדות מגושמת בתוך הלוע, נחבטת בחך, מועדת בגדר השיניים. אוי ואבוי לו.
אבל הלשון שהייתה כבדה, הססנית ולא מעט מבוהלת וכנועה מעל קתדרת המרצים, הפכה במיטה לזריזה, אכזרית, נחושה ולוחמת. ככה לפחות נאמר לי.
איך בכל זאת הגיעו להתגפף ולהתערטל ולהתרחרח ולהתלקלק ויתר שמות פועל בחדר המלון, זה לא ממש משנה כרגע.7 מה שמשנה כרגע לגבינו בנוגע ללונגינוס הוא הקונולינגוס. והקונולינגוס של לונגינוס הצליח לחלץ מהד"ר רדלר אנחה שמי שלא היה בחדר לא יכול היה לומר אם זוהי גניחת כאב וצער או גניחת עונג וחמדה. מה שכן, האנחה הזו הייתה כל כך רמה, וקירות בית המלון היו כל כך דקים.
היא לא נמלטה אפוא מאוזני החבורה שישבה בבר של בית המלון ליד הבריכה, רק שלוש קומות מתחת לחדר שבו שהו ד"ר רדלר ותלמיד המחקר לונגינוס. החבורה הזו כללה את ראש החוג פרופ' ישראל ססובר ואת הפרופסור יונה קניגסהופר שכבר יצא לגמלאות אבל עוד נהג להשתתף בכנסים. הם כבר שתו שתיים או שלוש כוסות בירה. ישבו שם עוד: נתן ו. רחמים, נחמי רותמן. וגם אני ישבתי שם. זה היה ערב קריר ונעים, ונעים היה לי לשהות במחיצת הפרופסורים הדגולים, רובם מהמחלקה שלנו ועוד כמה שבאו ממחלקות לספרות עברית באוניברסיטאות אחרות, ואחד הפרופסורים (מאוניברסיטה אחרת, לא זו שלנו) סיפר על מורו ורבו שהיה רשע מרושע, ומת רק חודשים אחדים קודם לכן, ועל אחד ממעשי הרשעות המופלגים שלו, סיפור ידוע שכבר זכיתי לשמוע, ועכשיו זכיתי לשמוע מפי האתון, מה שנקרא. אלא שאז עלה קול האנחה של הד"ר י' רדלר, אנחה שמבקעת חלונים ומשברת הקליפות. לא נמלטה מהחבורה הנכבדה שישבה שם בדֶק שחיבר בין הבר ובין הבריכה של בית המלון גם הזעקה שנמלטה ממצולות הגוף של הד"ר י' רדלר: זיין אותי. זיין אותי כבר. עכשיו. חזק.