תורת הקבוצות - פרק ראשון

 

חושך עמד בחדר לקראת בואו של התינוק הרביעי.

ביום הקר ביותר בשנה, יומו הראשון של האביב, כשהשלגים שנערמו בחורף הלונדוני החלו להימס ובתעלול אכזרי אחרון מצצו את החום מכפות רגליים על אבני המדרכת הקשות — אבנים חלקלקות מכוסות שכבות על שכבות של שלג דחוס — היא עשתה את הדרך הקצרה מהחניה לפתחו של בית־החולים.

מארק היה אומר: "אחת לא שווה לשתיים לא שווה לשלוש לא שווה לארבע," וכותב: 4 ≠ 3 ≠ 2 ≠ 1. הוא אהב להדגיש את אי־השוויון 3 ≠ 2 שהיה כל כך ברור, כי שתיים הוא לבן כמובן, בעוד ששלוש כחול. ארבע, אגב, ירוק לגמרי. מגיל צעיר הייתה לו גישה למתמטיקה ועליה הוטל לטפח אותה.

מחובותיה של אימא:

הואיל וקיבלה ילדים עם גישה, עליה לטפח את הגישה — אין הנחות, אין דרך מילוט.

והיא אכן השתדלה למצא בתוכה די מן הדרוש לטיפוח גישותיהם הנוצצות של ילדיה — סוֹפִי הטובה וגישתה למוזיקה, שעוד בטרם מלאו לה שתים־עשרה הובילה את המשפחה לגבהים נשגבים כמו גם למעמקים; מארק וגישתו מרקיעת השחקים למתמטיקה והוא עדיין לא בן תשע; ואלכס, בנה האמצעי, וגישתו לשמיים. או לגשם היורד משמיים. לאדמה, ובעיקר לבוץ. לכדורים הנבעטים חזק מדי, מהר מדי. יש גישות שמתפקידה של אם לחנוק.

מארק היה אומר: "שתיים באמת לא שווה לשלוש אבל הם בעלי אמת מידה משותפת ולכן ניתן לערוך ביניהם השוואה — לחקור מה חסר בשתיים לעומת שלוש. שלוש דומה לשתיים הרבה יותר מאשר לכל דבר אחר בעולם, הרבה יותר מאשר לתינוק, או לארמון בקינגהאם, או אתמול."

הלידה הראשונה והבת הראשונה היו אלה שקבעו את אמת המידה שמולה נמדדו כל האחרים. כשסופי נולדה, החדר נמלא באור ורדרד, כמשתקף מבעד לאיבר חמים המוזן בדם. הן היו לבדן בעולם, במיטה על גבעה מבודדת, על קליפה של ביצה. היא הייתה מתעוררת אל בתהּ השוכבת בעריסתה, משתאה ונוכחת, זה לא חלום.

ילד מספר שתיים נמדד בהשוואה לסופי. אלכס נולד לא באור ולא בחלום. עוד בזמן ההיריון התבשרה על כישלונה להצמיח אותו, על הכישלון שלו לשגשג בתוכה: הוא נולד בְּעִיתו אך בגודל פג. זעיר, כחוש ושקט. אלכס הפך אותה מאימא של ילדה מושלמת, יפהפייה ומוזיקלית, לאימא אחרת. מאז שהיה תינוק בן יומו עקב אחריה מבטו מבין ריסיו הסמיכים. אני מכיר אותך, הוא אמר לה ללא קול, אני מבין כל תא בגופך, כל מחשבה — והיא כלל לא הכירה את היצור הזה. תשעה חודשים שט במימיה והיא לא ידעה איך תפתה אותו מהעולם, במה תעניין את נשמתו הזרה לה לאין שיעור. אולי בזרם חשמלי. אבל הוא עצמו נשא מטען מחשמל, הוא היה מקור של שדה מגנטי. היא תספר לו על חרטומה המחודד של מכונית מירוץ. ומה עוד? צפרדע האמזונס הכחולה? הרבה לפני שחייו החלו, תינוקה הזעיר היה דגיג וצפרדע ולטאה וציפור ואולי לרגע היה גם פרח. כשנולד היה קטנטון, פרפרון, וגם עכשיו, כשהוא בן עשר, אלכס היה רק ילד קטנטן.

מספר שלוש היה מארק. הוא היה חמים ועגלגל כשיצא מבטנה, כמו תיבת אוצר שנשלפה מחופו של אי טרופי שהוטמנה בו לפני עידנים, מוגנת בשבועות ולחשים.

מארק היה אומר — אבל היא לא ידעה מה יגיד. לא היה לה פנאי להאזין כבר שנים, היא עסקה בחובות שהטילה על עצמה. כל חובה נוספה למלאכה הנשגבה והנכבדת מכולן — מלאכת הליקוט, אחת לאחת, של המילים שחוברו בשפת בראשית, השפה האבודה שמלפני המצאת הכתב. גם היא, בגו שחוח כאותן נשים ניאוליתיות בסְטֶפָּה האירו־אסייתית, שם הכול החל, משם הכול נבע. היא חצבה ולשה את המילים הקדמוניות שהתגלגלו מאותם שדות שלף מזרחה ומערבה בגל דיבור אדיר שהרעיד את היבשת.

ועכשיו התינוק הרביעי. הוא הגיח לאוויר העולם ומייד הושם בחיקה.

בחדר הלידה האפלולי היא הביטה אל תוך עיניו הענקיות, הפעורות לרווחה, בשעה שהמיילדת פרשׂה את השליה על מצע של קטיפה שחורה.

זה לא היה כמו פעם, התינוק לא חמים ולא עגלגל (היא דחתה שנים רבות מדי את ההיריון האחרון!), והמיילדת אמרה בשקט שמשהו לא בסדר עם השליה.

"אני לא מרגישה כל כך טוב," היא נאנחה, ובעלה לקח את המטלה החדשה מזרועותיה המלבינות, מזרועותיה ההולכות ומתרחקות, ופתאום הסדין היה רטוב מתחתיה, נחשול של דם ניתז על הסדין וזלג לרצפה, דם התיז על הקירות.

כך בא התינוק הרביעי לעולם, ורוקן אותה בבת אחת.

 

מאז הולדת אחיהם הצעיר, אלכס ומארק התגוררו אצל סבתא בכפר הקטן הֶנדוֹן, מצפון־מערב ללונדון. בבקרים נסעו ברכבת פרוורים מרחק של חמש תחנות מביתה ועד למרכז לונדון, ומשם עוד שבע תחנות ברכבת התחתית לבית־הספר. בסיום הלימודים אבא הסיע את מארק בחזרה לסבתא, ואלכס נסע לבדו לאימוני שחייה, וטניס, ורוגבי. לא תמיד זכר לקחת את הציוד המתאים ואז היה עליו לשאול מחבריו או לנבּור בארגזי האבדות ולהסתפק במשקפי שחייה שרוטים, או במחבט כבד מדי וגדול ממידתו. הוא חזר לבדו לבית של סבתא, וכבר גילה שאחרי שמונה בערב לא היה שומר ביציאה מהתחנה, ואפשר היה לחסוך את דמי הכרטיס ולקנות ארוחת ערב במזנון עם דלפק הפורמייקה הדביק: צ'יפס עם דג מרובע לבן ורך שהמזנונאי הצהיר כי הוא 'בקלה', או עם דג מוארך שמנוני שבשרו כגומי וכונה 'האדוֹק'. לאחר אימונים מפרכים הוא העדיף את ארוחת הערב הזאת, שאותה הזדרז לסיים בהליכה ברחובות האפלים מהתחנה לבית סבתא, ילקוט בית־הספר נחבט על גבו ותיק ספורט משתלשל מכתפו.

סבתא הסבירה להם, ואלכס תרגם למארק, שאימם איבדה הרבה דם, לכן אסור לבקר אותה עדיין וגם לא את התינוק החדש שנולד. Viel" Blut," סבתא אמרה. דם נשפך וניגר, ואלכס ידע בדיוק איך התרחש המבצע הנועז, ההתפוצצויות בדרכים והזחילה במעברים צפופים תחת אש חיה, כשאחיו החדש פילס את דרכו מתוך היולדת הזאת והגיח לעולם.

סבתא הצליחה בעיקר בהכנת ארוחות ערביים, שנשאה אליהם לסלון על גבי מגשים אישיים: קערית בוטנים לכל אחד וכוס מיץ תפוזים משומר, עם קש פלסטיק צבעוני ששטפה והשתמשה בו שוב ושוב ותוכו כבר השחיר משכבות של לכלוך.

שאר הארוחות לא עלו כה יפה בידה. היא לא החזיקה בביתה לא תנור בישול ולא כיריים, אלא רק פתילייה בעלת להבה עמומה שהפיצה ריח מעופש בהיותה דלוקה וכבויה כאחד, ותנורון שזמזם ברוגז והפיק חום דל, רק מעט יותר מהרדיאטורים הפושרים שדלקו בביתה יומם ולילה, קיץ וחורף. הירקות שחיממה עבורם בתנורון היו רטובים וסיביים, אבל אלכס, שלעיתים רחוקות הסכים לאכול משהו שלא הגיע עם צעצוע פלסטיק כהפתעה, לעס את גושי התאית האלו, המתבוססים בשלוליותם, ללא תלונה — בעיקר בזכות צלחות החרסינה של סבתא, המקושטות בציפורים ופרפרים מארצות נכר, צבעוניים ונחמדים כל כך.

לצד הירקות הופיעו לפעמים על צלחתו פרוסות בשר מבושלות ברוטב, שסבתא כינתה 'שניצל ציידים' אם הרוטב היה חום ו'שניצל צוענים' אם היה אדום.

סבתא יצקה כף של סלט תפוחי אדמה באחת מעשרות גרסאות שונות שהכירה לצלחתו של סאשה שלה, זהו אלכס שחדלה לכנותו סתם 'אינְגָלֶה' מאז שנעתר ועבר לדבר איתה בגרמנית. מארק, שנותר 'אינגלה', הביט בה פגוע, ואלכס, לראשונה בחייו המועדף, נמעך בבחילה מתוקה. הוא ניסה להימלט מפניה המתבהרות, לא לזכות מן ההפקר ברוך בעיניה, בזוך שנבע מקמטוטים עמוקים שנעלמו מעיניה כשקראה לו סאשה.

"בוא, אלכס, הטוסט קפץ," מארק קרא.

"אני יודע, שמעתי אותו קופץ," אלכס נכנס למטבח. "אני יכול לשמוע כל דבר קופץ, גם אותי." והוא ניתר ניתור קטן, וגם אותו השתדל, עבור סבתא, לבצע בגרמנית.

הוא ידע שסבתא לא תצחק מהמימרה הזו, שלא הייתה ראויה אפילו להיקרא הלצה, אבל אלכס האמין שצללים מסוימים על פניה העתיקו מושבם מהמרכז לקצוות. אולי, בעזרת כוחות־סאשה מיוחדים שרק היא איתרה אצלו, הוא עוד יצליח לגרש את הצללים אל מאחורי האוזניים שלה, אל תוך השיער הדק, הארוך, שליפפה באופנים מסובכים על קודקודה. אבל היא לא צחקה כשערך עם עצמו קרב יריות משעשע ביותר.

הבית של סבתא היה גדוש באוצרות. אלכס הפיח עננים ארגמניים של פודרה מקופסת מתכת מוזהבת, ושעות אחר כך חדר השינה של סבתו היה עדיין אפוף ערפל ורוד שמנוני. הם חיו בתוך עננה ענקית של פודרה ורודה שנועדה ללחיים קמוטות.

אלכס הקפיץ סדן מתכת קטן על מדרגות העץ. בשולי המדרגות, שלא היו מכוסות בשטיח, הסדן השאיר חריצים, אבל סבתא לא גערה בו כי אלכס היה סאשה שלה.

רק לסאשה הראתה סבתא קופסת אבנים צבעוניות, ספיר ואוֹפּל ואחלמה מלוטשות, מוכנות לשיבוץ בכתרי מלכים, בגביעי נסיכים, סיכות־דש של רוזנות. רק לסאשה הרשתה לקחת אבן, אחת ויחידה. אלכס בחר אבן ענבר שבקרבה לכודה מחציתו של חרק קדום, מוארך כשפירית, כנפיו שקופות.

היו לסבתא כדורים רבים במגירת התרופות, נתונים בגיליונות פלסטיק ואלומיניום. במספריים לציפורניים אלכס גזר את כל החלקים הריקים, אלה שהכדורים שהיו בהם כבר נבלעו. כשנותר רק חלק קטן מהגליון היא כבר לא הצליחה לשחזר את שם הכדור, אבל היא מעולם לא כעסה על סאשה שלה.

"מה את אוכלת לארוחת בוקר, סבתא?"

הוא מעולם לא ראה אותה אוכלת דבר.

היו לו סוכריות בכיס, סוכריות דביקות שנמסו בחום גופו. הירוקה — סוכרייה בטעם קרפד, הלבנה (שסיבים ולכלוך שדבקו בה הפכו אותה לאפורה) — בטעם ממותה, והצהובה — בטעם פּיש. הוא אפילו לא ניסה לספר לה את הבדיחה הזאת, יש בדיחות שלא נועדו לסבתות שאוכלות רק כשאיש אינו רואה.

היא חולה ב-Weltschmerz, עד כאן הוא הצליח לגלות. אלכס רצה גם הוא ללקות בצער העולם, בשביל לדעת איפה זה הכי כואב.

אלכס התגרה במארק עם המשפטים הארוכים ביותר בגרמנית שהצליח לחבר, שבסופם הפתעה שנבעה מחוקי התחביר והדקדוק. "אני רוצה... למארק מחר בבוקר... בגינה הקדמית עם מחבט הטניס...״ (כאן ברור לגמרי מה הוא באמת רוצה, גם treffen, להרביץ וגם schlagen, להכות, ואם אפשר ביחד) ״להצחיק!!" המשפט נחל הצלחה כבירה — סבתא חייכה.

אלכס השתפר מאוד בגרמנית בזמן סדרת הקונצרטים של סופי אחותם הבכורה, בברלין בקיץ הקודם וגם בחורף, בחברת השמרטף של מארק ושלו, בנו של הקונסול האוסטרלי. אותו בן הקונסול למד בגימנזיום מקומי, ופטפט עם חבריו בגרמנית מהירה. בעוד מארק התעמק במספרים קרדינליים ובמספרים אורדינליים, לאלכס לא נותרה ברירה אלא להשתלם בשפה.

הגרמנית של קבוצת הנערים בברלין כללה בעיקר את המילים הנדרשות לגלישה בסקייטבורד, ולתיאור מעלותיהם של איברי גוף, גרמנית שונה מאוד מזו של המשפטים האיטיים שסבתא חלקה איתם — "אתה לא יודע כמה טוב לך, אינגלה" — או מדברי הנזיפה שאבא ירק בשעת כעס כשלא הצליח לבטא שום מילה מלבד בשפת אימו. אבל אל נפתולי התחביר של השפה הגרמנית התוודע אלכס דווקא דרך עיוותי הלשון שלהם כשהתאמצו לדבר איתו באנגלית. כשאלכס היסס לגבי בקבוק הבירה שהושט לו, אחד מהם אמר לו, "אני השתכרתי עם שתים־עשרה ולא קיבלתי אלכוהוליסט," והגרמנית נערתה לקרבו בטבעיות, יחד עם הנוזל המר.

"כשאגדל אני אהיה מנחה בתוכנית 'בְּדיחי עם א־־־לכס'!" אלכס זמרר בסלון ביתה של סבתא.

"אתה תהיה מנחה בתוכנית 'אלכס צורח וצווח'," מארק בישר לו בנחת.

מארק נדד באותם ימים במשעוליה הנפלאים של משוואת אוילר, eiπ+1=0 הבלתי אפשרית ביופייה. הוא ידע מהו π (הייתה תקופה שנטה חסד דווקא ל-τ), הוא ידע מהו e, הוא הכיר את שניהם בעל פה עד הספרה העשרים ויותר — אבל מה הם עושים ביחד באותה משוואה, האחד אוחז בשני? "מספר טרנסצנדנטלי," הוא אמר לאלכס.

מארק שמח שסבתא שלו נולדה בעיר שבה חי לייבניץ. אם כי אולי היה מעדיף עיר אחרת, גדולה יותר, שאכלסה יותר מתמטיקאים, וסבתא הסכימה — עדיפה אפילו יבשת אחרת.

לסבתא היו כתמים של זקנים על הזרוע, ומספר כתוב בדיו כחולה־מטושטשת, שהיה מורכב מכל הספרות הצבעוניות, הילדותיות, 240467 אלא שה-4 השני היה ספק 9, אי אפשר לדעת בשל התקמטות העור וגם מפני שהספרות צוירו באופן מרושל כשהייתה ילדה קטנה.

פעם היה בעולם סאשה אמיתי, הוא אפילו היה אבא של מישהו, אבל כשסבתא פגשה אותו כבר לא היה. סבתא חיה כבר שלוש פעמים יותר מסאשה האמיתי, אולי אפילו ארבע פעמים. אלכס לא הבין מדוע אצלה לא השתדלו יותר ברישום הספרות.

מארק אמר שהמספר של סאשה האמיתי — 70110 — הוא יבש מאוד. כשהגה את המספר הפה שלו נהיה צחיח, גם של אלכס.

בהפוגה בגשם סבתא לקחה אותם לפארק ואלכס חיפש בדיחה שתצחיק סבתות. חוש ההומור שלו באותם ימים התמצה בהחדרת המילה 'עכוז' לכל משפט ובעצמו הבין שהפעם זה לא יתאים. מארק בינתיים לא הפסיק להתפייט, מספר טרנסצנדנטלי בחזקת מספר טרנסצנדנטלי. אלכס ניסה לסתום את פיו בכוח אבל מארק היה חזק ממנו. "אתה לא מבין כלום, אלכס," הוא הסביר בנחת, "הם יושבים להם שם על ציר המספרים, אין להם כיסא של כבוד כמו למספרים השלמים, הם כלום, הם סתם, בקלות ניתן היה להחמיץ את e בין 2 ל-3, את π בין 3 ל-4. יש אינסוף מספרים מימינם, אינסוף מספרים משמאלם, כולם אנונימיים ועזובים, ורק הם יושבים להם שם וצוחקים, כי יש ביניהם הקשר הכי מיוחד וסודי שאין לאף מספר אחר, הם החברים הכי טובים."

מארק, שבגיל שמונה הקדיש את עיתותיו להבנת סימטריות נסתרות הקושרות בין המספרים, לא התבייש והתחנן שיקנו לו בלון אלומיניום של טוויטי. סבתא פתחה את הארנק דמוי העור שלה, עם סדקי בלאי לבנים סביב הידיות. היא לא מצאה מספיק כסף, אבל כמה מטבעות התגלגלו דרך קרע בבטנת המשי עם הדפס התבלולים בצבעים של פצע, ומארק ליקט את המטבעות — אפשר היה עדיין למצוא שם כמה מטבעות של שילינג ואם חיטטת עמוק מספיק, גם מטבע נדיר, בעל תריסר צלעות, של שלושה פני שכבר מזמן יצא מהמחזור — והוא חש בוגר ועצמאי כשהלך לבדו לקנות בלון. אלכס נשאר עם סבתא, וליבו התכווץ כי שערה הארוך האסוף בקפידה היה דליל כל כך, הקרקפת שלה הייתה חשופה לעין כול. היא לא הסתפרה מעולם, מאז שחתכו את שערה במכשיר קהה. אלכס לא ידע שחותכים שיער ב-stumpfe Scheren, ובאמת היא לא הייתה מסכימה לכך לו הייתה לה ברירה, כן, זה באמת כאב, אבל סאשה האמיתי הציל אותה ועכשיו אין עוד צורך לחתוך את שערה, אין דפנות של צוללות לבודד, או בטנות מעיליהם של חיילים. גם את אלכס ומארק לא לקחה להסתפר ולאף אחד זה לא הפריע, רק לעיניים כשהפוני נפל עליהן.

בדרך חזרה לבית של סבתא, מארק הבוגר והעצמאי אחז בבלון של טוויטי והרצה לאלכס על e טרנסצנדנטלי, ששייך לעולם שבו הכול נורא־נורא קטן, הכול זערורי ממש, עולם אינפיניטסימלי ו-e חי שם וצוחק כי הוא נותר קבוע גם בשעה שכל האחרים נחתכים, נגזרים, ניתכים, לכן הוא הדבר הגמיש והעגול ביותר בעולם.

"אפשר לבעוט בו?" אלכס שאל. הוא לא רצה לגזור אף אחד, הוא רצה לבעוט חזק. אבל את דלת ביתה של סבתא הוא פתח בעדינות.

 

"מה אתה עושה, אלכס?" מארק נזף.

אלכס הטיל שוב ושוב את קצהו של חבל קפיצה לעבר סבתא שישבה על כורסתה הקבועה בחדר המגורים האפלולי. היא נענעה בראשה כמה פעמים, אבל לא נתנה דעתה לנעשה.

"את רואה מה הוא עושה, סבתא?" מארק הלשין. אלכס החטיא כחוט השערה פסלון חרסינה ורוד. "את מרשה לו לעשות את זה?"

"אני מנסה לדוג את סבתא ולא מצליח."

"אתה תשבור את האיילות שלה!"

אלכס מיהר להביט בה. באור העכור קשה היה להבחין בהבעתה, האם היא כועסת, האם שמעה אותו בכלל. "עכשיו אני אלך ישר לים," הוא אמר וחזר על המשפט בגרמנית — "Jetzt werde ich sofort ans Meer gehen" — גם אם מארק אולי לא יבין.

סבתא הביטה בו. האם חייכה?

הוא זחל מתחת לשולחן הפינתי, עשה את עצמו שרוי במערבולת. "טבעתי," הוא אמר. הוא המשיך בגרמנית, מותח את ידיעותיו עד קצה גבול היכולת. "טבעתי בקרקרית הים."

את קערת החרסינה, מזכרת מעשרים וחמש שנים לשלטון המלכה, אלכס הניח במרכז הסלון כדי שתשמש בתור הבּוֹר של סבתא. נחשים ארסיים הגיחו ממנו, ולפעמים צרעות. לכן אלכס ביצע עיקוף גדול מאוד בדרכו ממעמקי הים אל סבתא על החוף. לעיתים בקעו מהבור דרקונים קטנים עם קוצים על גבם ואז הוא נמלט על נפשו — אבל לא רחוק מדי, שסבתא לא תדאג.

"עכשיו את רוצה לדוג איתי?" הוא העמיד פנים שהוא הנכד הגרמני שלה, ובאמת הרגיש כמו ילד אחר, שונה לגמרי, בוודאי לא כמו ילד שמתגעגע לאימא, לא סאשה קטנצ'יק שמסתפק רק בלהצחיק את סבתא במקום להציל אותה. "נדוג ביחד?"

"בסדר."

"לכי לשם, תביאי כמה פיתיונות," הוא המשיך בגרמנית והצביע על דלי ובו חיות פלסטיק קטנות, שקנתה עבור ביקורי הנכדים ושרובן כבר נעלמו. "את יכולה להביא איזה פיתיונות שאת רוצה." הוא שמח על שהלך לדוג עם החברים בקיץ בברלין. מארק, שהעדיף להישאר עם ההורים, בחזרותיה של סופי בפסנתר, לא הכיר את המילים האלה.

סבתא הביאה לאלכס צפרדע פלסטיק קטנטונת.

"אני אלחם בחכה הזאת כמו שאני נלחם בצפרדעים!" הוא הרים מהרצפה את בלון הטוויטי של מארק. "אנחנו ניתן לצפרדע סטירות! ככה!"

סבתא הביאה פיתיונות נוספים.

"כפית סגולה! באמת! ואיפה הצפרדע? טוויטי, תמצא לי אותה!" הוא סרק את השטיח בעזרת הבלון.

"מאחורי הרגל שלך," מארק ענה באנגלית.

"מאחורי הרגל! עכשיו את תנסי," אלכס אמר בגרמנית ונתן לסבתא את קצה החבל. "נסי להטיל את החכה בלי כלום. זה יצליח לך, את תצליחי לדוג משהו."

היא השליכה ביד רפה.

"אל תמשכי את זה מייד, רק כשאת מרגישה משהו מושך. רגע! רגע!"

היא נאנחה. "די, סאשה."

 

בסופו של דבר אלכס הצליח לגרום לה לצחוק: מארק מילא צלוחית בחלב והוריד מעל המקרר קופסת קורנפלקס ללא צבעי מאכל שהאחים העדיפו פחות, אבל את הסוגים האחרים הם כבר חיסלו. מארק הכניס את ידו לשקית וגרף קורנפלקס לקערה.

אוי הזוועה! פרפר עש עצום התעופף לו מערימת הקורנפלקס. בצלוחית נותרו עשרות זחלים מפַרפּרים, מטפסים זה על זה ועל ערימת פתיתי דגנים מכורסמים, טובעים בחלב. זרועו של מארק התכסתה בזחלים האלה, הצעירים שביניהם לבנים ודקים, הבוגרים חומים ועבים. אלכס צחק, וככל שמארק צרח יותר כן גבר צחוקו, עד שפניו האדימו ודמעות זלגו על לחייו. הוא הסיר את הזחלים אחד־אחד מזרועו של מארק וספר אותם ומארק ייבב, וסבתא צחקה גם היא. היא עזרה לו לספור — "ארבע־עשרה, חמש־עשרה, שש־עשרה! שש־עשרה תולעים, מארק! שש־עשרה תולעים!" היא צחקה עד שזחלים נוספים החלו לבצבץ מהקופסה. המחשבה על מטבח מכוסה ברמשים הרוחשים היה למעלה מכוחותיה, ואלכס הכניס הכול לשקית בתוך שקית בתוך שקית ורץ לזרוק בפח הזבל של השכנים.

 

סבתא עייפה מההמולה בביתה, ואלכס הצליח לשכנע את אביהם שהם בוגרים מספיק ויוכלו להסתדר בביתם ללא השגחה. לעיתים סבתא באה להשגיח עליהם ואלכס הקריא לה את 'בילבי בת גרב', כדי לשפר את האנגלית שלה. הוא ידע לאיזו אישה הפכה בילבי הילדה החזקה והנדיבה ביותר בעולם כשגדלה — לאימא שלו. הוא חיכה בכיליון עיניים שתשתחרר מבית־החולים.

הם אכלו לראשונה בחייהם עוף רוטיסרי שאבא קנה בדרך הביתה, לצד צ'יפסים פרוסים לפרוסות דקיקות של שתי וערב.

"תראו מה אני יכול לעשות!" אמר אלכס.

"ששש..." היסו אותו, כי סופי ניגנה. היא התאמנה בסלון על יצירה עדינה וענוגה — 'הברבור' של סן־סנס.

אבל הישגו של אלכס היה לא פחות מרשים — הוא הצליח להעמיד צ'יפס בודד, דקיק ופריך, על כף ידו. כפות ידיו היו דביקות תמיד מחפירה בבוץ, ממישוש מרקם הסבון בחדר של אימא בבית־החולים, מזחילה במסדרונות מכוסי המרבדים שלא נשאבו כבר חודשים, בהתחקות אחר אויבים.

אלכס הראה לסבתא איך הוא מעיף את הצ'יפסים באוויר בזה אחר זה, ותופס את רובם. היא אפילו לא חייכה. היא המשיכה לחתוך למארק את מנת העוף שלו ולהפריד את הגידים, אחרת לא יאכל.

ביום לפני שאימא חזרה, אבא לקח אותם לקנות חיתולים ומוצצים לתינוק החדש בסניף בּוּטְס במרכז העיר, ליד המשרד שלו. אחר כך פנו לרחוב שקט שעצי דולב היתמרו משני צידיו, עליהם הגדולים בולעים את המולת הרחובות הסמוכים. בחנות הקפה אבא בחר, מבין עשרות סוגים שונים, זן של גרגירים בצבע חום עמוק ועוד זן של גרגירים גדולים ובהירים ואלכס הריח והריח. מכונת הטחינה טרטרה והאבקה החומה הכהה ואחריה החומה הבהירה נוצקו לשקיות אטומות. בחנות השוקולד הסמוכה אבא קנה להם לכבוד בואו של התינוק החדש ארנבוני שוקולד עטופים בנייר כסף צבעוני. סבתא דרשה שיקנה לאלכס נעלי עור טובות, שהיא עצמה בחרה לו. נעליים, באותו דגם כמעט, נמצאות בכלובי הנעליים באחד מביתני העץ במוזיאון לאומי בפאתיה המזרחיים של לובלין העיר. באמת, האתר פתוח לקהל והכניסה חופשית.